קוים לדמותו של הת' משה גולן ע"ה

"הוא היה צריך להיות ראש ישיבה"

3 שעות לפני האסון המחריד בו קיפח את חייו, התקשר מוישי גולן לאביו, לספר לו כמה הוא שמח לעסוק ב'מבצע חנוכה' של הרבי, שוודאי יתרום לקירוב הגאולה. במילים אלה הוא סיים את שיחת הטלפון, השיחה האחרונה בחייו...

מאת ארי אליסון

"מאיפה להתחיל?" שואלים חבריו בכאב. "הוא בלט בהכל, אין תחום שלא הצטיין בו, רוחני כגשמי. מאיפה מתחילים לספר על מוישי?"

משה גולן, מוישי בפי כל, למד בשיעור א' בישיבה הגדולה בקריית גת. הוא נולד להורים חוזרים בתשובה, ומשפחתו מתגוררת בשכונת הר נוף הירושלמית. אמו, הגב' דניאלה גולן, הקימה את מכללת אור חיה המפורסמת בירושלים, בה לומדות אלפי נשים חסידות והשקפה יהודית. מוישי היה הרביעי מתוך שישה אחים ואחיות, שניים מהם שלוחים, באוסטרליה ובבריאנסק.


דולק ומדליק אחרים

"הוא היה בחור משכמו ומעלה", מספר אחד מחבריו לחדר. "אין יום שלא היה קם ודואג לנו, לכולנו, לעוד משהו. אם היה חסר דבר מה או צריך לארגן, מוישי היה מתנדב לכך מיוזמתו".

ואכן, חבריו מרבים לציין את עובדת היותו ראש וראשון לכל פעילות והתנדבות. לכל מבצע בישיבה, כל מבחן או חידון, הוא היה ניגש במרץ. "היינו אומרים לו, די כבר ללמוד, אתה בטוח תצליח", הם נזכרים. כמו שהצליח בשנה שעברה ובזו שלפניה. אבל הוא, ברעננות ובהתלהבות כמו הייתה זו הפעם הראשונה, היה יושב שעות על גבי שעות מעל החומר, לומד, משנן ו... מצליח שוב.

ומוישי לא הסתפק בכך. כמו נר שדולק ומדליק גם אחרים, ניסה לפעול על חבריו שילמדו כמוהו. "הוא המריץ אותי בלי סוף, להוסיף עוד בלימוד", מספר אחד מהחברותות שלו. "לקראת המבצע של סוף השנה, בו נבחנים על החומר של השנה כולה, הוא השפיע עליי ללמוד ולגשת אליו, והפעיל את כל כוחו ומרצו למעני".

"גם במבצעים", הוא מוסיף, "הוא היה פעיל מאוד במסיבות שבת, ובמבצעים אחרים גם כן. בעוד אני הייתי מספיק להניח תפילין לכמה אנשים בודדים, הוא כבר היה מסיים את ה'רחוב שלו' ומגיע אליי. תוך כמה דקות הוא הספיק מה שאני עשיתי במשך שעה שלמה. הוא היה צריך להיות שליח. שליח וראש ישיבה".


נשאר מאחורי הקלעים

בתקופה האחרונה, מספרים החברים, אירע מקרה שבו פגע מוישי שלא בכוונה באחד מהבחורים. מישהו אחר אולי היה עובר על כך לסדר היום, אך לא הוא. בעת קריאת שמע שעל המיטה, סיפר מוישי לחברו לחדר על הפגיעה, ועל כך שהוא חושב על החבר שנפגע ושהוא צריך לבקש ממנו סליחה. "הוא היה בחור שחתר לאמת", מעיד אחד ממוריו לשעבר. "היה מודה על האמת וידע לתקן שגיאות. היה עושה הרבה חשבון נפש עם עצמו. בחור איכותי".

על מידותיו הטובות ניתן ללמוד גם מסיפור שאירע אך לפני מספר שבועות. מוישי זכה במקום הראשון ובתואר 'חתן תורה'. בהגיע תורו לקבל את התעודה והפרס, הכריז המנחה את שמו וקרא לו לעלות לבמה, אבל מוישי לא עלה. בשקט, מאחורי הקלעים, הסביר לאביו שהוא מעדיף להישאר שם, הרחק מאור הזרקורים... לא הפרס ולא התעודה משכו את לבו. העובדה שלמד וידע את החומר היטב על בוריו, הספיקה לו. בעוד שאר הזוכים המאושרים עולים לבמה לקול תשואות הקהל, נשאר מוישי בחשכה לצד אביו, כשהסיפוק מעצם הידע שרכש ממלא את לבו. הוא את הפרס שלו כבר קיבל.


רק בזכותו

לא קל למצוא בחור שיבלוט גם בתחום הלימודי והחסידי וגם בזה החברותי. מוישי גולן היה כזה. לצד למדנותו העמוקה והשקדנות הרבה בה ניחן, היה פעיל מאוד בין חבריו, תוסס ומפעיל אחרים. חבר'המן. "כולם אהבו אותו", מסכימים חבריו פה אחד. אחד מהם, חבר לחדר, נזכר בחיוך עצוב: "הוא התנדב (כמובן...) להעיר אותנו מידי בוקר ל'סדר' חסידות". ולמי שלא יודע, מדובר במשימה לא פשוטה בקרב הנערים... "הוא לא התייאש, ובכל פעם מחדש היה מצליח איכשהו להוציא אותנו מהמיטה. רוב השנה אכן הצלחנו להגיע בזמן לסדרי החסידות בבוקר, וזה רק בזכותו".

חבר חדר אחר נזכר איך לא היה עולה על יצועו בטרם סיים את אחרון חובותיו לאותו יום. "גם כשהיה עייף מאוד לא היה מוותר על השיעור היומי ברמב"ם, לא דוחה למחר, לא אומר במהירות רק כדי לצאת ידי חובה". ועוד מישהו מזכיר איך בשעת הפסקות הצהריים היה מוישי יושב ולומד רמב"ם בעיון. כשבחורים אחרים היו מנצלים את הזמן להתאוורר ולפטפט, מוישי היה 'מרוויח' דף לימוד נוסף שנרשם ועומד לזכותו.


המילים האחרונות

ביום האסון המחריד, שעות ספורות קודם התאונה שקיפחה את חייו, התקשר מוישי לאביו וסיפר לו בהתלהבות על מבצע חנוכה בו היו עסוקים הוא וחבריו. גם דרך הטלפון ניתן היה לדמיין את העיניים הבורקות, כשהוא מפרט בשטף את שמות בסיסי צה"ל בהם כבר ביקרו, ומה עוד מתוכנן להם בהמשך. מוישי לא הסתפק בפירוט טכני, ובתום אופייני סיפר כמה הוא שמח שהוא עוסק במבצעים של הרבי, שוודאי יתרמו לקירוב הגאולה. במילים אלה הוא סיים את שיחת הטלפון, השיחה האחרונה בחייו, 3 שעות לפני שהתהפכה המכונית בה נסע עם חבריו ל'מבצעים', לקרב את בוא הגאולה.

"אין מילים", אומר כל מי שנשאל עליו. "אין מילים לתאר מי היה מוישי", מנסה להוריד, לפשט בכמה משפטים בחור שהיה הכל. גם תלמיד מצטיין, גם חבר טוב, גם חסיד ומקושר לרבי. "הוא היה משהו מיוחד", נשנקים החברים, עדיין מסרבים להאמין שהם מדברים עליו בלשון עבר. מחר תזרח השמש, יום חדש יתחיל ומוישי לא יהיה שם בשביל לדאוג להם, לדרוש בשלומם או לומר איזה ווארט קצר. "שיבוא כבר משיח", מוסיף אחד החברים, ופורץ בבכי.

מוישי גולן, תמים בן 17 מירושלים, נפטר והותיר חלל בלב הוריו, 5 אחיו ואחיותיו, ומאות מכריו, ידידיו וחבריו. כל אלה נותרו כעת לבקש ולהעתיר בפני בורא עולם, שישים קץ לגלות ושתבוא לעולם הגאולה, למענה פעל מוישי במסירות עד הרגע האחרון.

---

קוים לדמותו של הת' יונתן ביטון ע"ה

שליחות של 'תמים' אמיתי

"כלפי חוץ, נראה כאחד מבני החבורה, אבל היה מיוחד מאוד בתכונותיו.
כשהשתתף בהתוועדויות, אני זוכר שנראה לכאורה יושב ומקשיב כמו כולם, אבל פתאום היה פורץ בהערה חכמה וכעבור רגע ממשיך בהקשבה, נחבא אל הכלים כדרכו תמיד"

מאת שי מייזליש

חבריו מספרים כי מדובר בבחור שהכל הכירו בסגולותיו - גם מוריו. כך, למשל, לאחר שסיים את לימודיו בישיבה קטנה במוסדות חב"ד בלוד והחליט להמשיך בישיבה גדולה בקריית-גת, הביעו מלמדי הישיבה שביעות-רצון, בידעם כי יוסיף לחבריו בכיתה גם מדביקותו ושקידתו בלימוד וגם מיכולתו להתחבר ולסייע.


עדין נפש ושקט

עכשיו האבל כבד ובשעת כתיבת השורות - שלישי בערב - ראש הישיבה הרב אברהם (בומי) פרידלנד וכל מוריו ומלמדיו שרויים עדיין בהלם ומתקשים לדבר - אפילו בשבחו.

חלקם החליטו לנסוע ולנחם את משפחות ההרוגים, אך המשפיע של יונתן ביטון ע"ה, הרב יעקב-יוסף קופרמן, הסכים להתעכב רגעים אחדים ולספר על תלמידו כמה מלים:
"יונתן היה בחור עדין נפש ושקט - בחור חסידי בכל קנה-מידה. בסדר חסידות, הייתי רואה אותו תמיד לומד בשקידה... יותר מדברים אלה קשה לי עדיין לומר. אני המום מהטרגדיה ולא מעכל את האסון, כיוון שרק לפני שעה קצרה סופר לי מה קרה. עם זאת, אני חושב שנצטרך לחשוב על העתיד.

"על-אף הכאב, נצטרך להתעורר ולדאוג ברוחניות ובגשמיות ובעיקר להמשיך לצאת למבצעים כרגיל. הדבר קשה. הערב כולם הכריחו את עצמם להמשיך לצאת למבצעים. אצלי, למשל, הייתה צריכה להתקיים התוועדות של נר חמישי לקבוצה של בחורים, אבל הכל בוטל. נכון לעכשיו, כולם ואני בכללם עדיין מבולבלים". 

כמו בן משפחה שלי

* מה אומרים לבחורים?

"האמת היא שבעצם אין מה להגיד להם בשעות כאלה - אבל גם דבר זה עצמו צריך להגיד. גם כשאין מה להגיד, צריך לשבת ולדבר. לא נוכל להמשיך ככה. זה דבר נורא.

" המשגיח ר' זושא ביקש לפני דקות אחדות שניסע לביתו של אחד ההרוגים. כשאסון כזה קורה לתלמיד, אני מרגיש כאילו הדבר קרה ח"ו לבן משפחה שלי. מעולם לא חוויתי מקרה כזה ואני בהלם כמו כולם. איננו יודעים עדיין אפילו את מועד ההלוויה. באשר לעתיד, אני יודע דבר אחד: כולנו נצטרך לשבת ולחשוב מה אנחנו עושים ומה צריכים לתקן". 


נעים הליכות

מוריו בישיבה קטנה יכלו לדבר קצת יותר ממרחק הזמן. המשפיע בישיבה בלוד, הרב יעקב קטן, זוכר את יונתן כבחור נבון ומוכשר מאוד. "הוא לא התבלט והיה יושב בצד, אבל כשניסיתי להפתיע אותו בשאלות ראיתי תמיד שהוא נמצא עמוק בפנים החומר. כלפי חוץ, נראה כאחד מבני החבורה, אבל היה מיוחד מאוד בתכונותיו.

"כשהשתתף בהתוועדויות, אני זוכר שנראה לכאורה יושב ומקשיב כמו כולם, אבל פתאום היה פורץ בהערה חכמה וכעבור רגע ממשיך בהקשבה, נחבא אל הכלים כדרכו תמיד. אני בטוח שהיו בו עוד תכונות רבות שאיש לא הבחין בהן מרוב ענוותנותו".

הרב יוסף-יצחק בוטמן, גם הוא מישיבת תות"ל בלוד מספר: "אני זוכר אותו כתלמיד צנוע ושקט. כששאלתי אותו מה הוא עושה באשקלון בשבתות, התברר לי שהוא פועל כבר עכשיו ממש כשליח - קורא בתורה לפני הציבור וחוזר על שיחות של הרבי. מדובר בבחור איכותי מאוד; בחור עקבי בעל כישרונות ויחד עם זאת נחבא אל הכלים ואהוב על הבריות".

הרב מנחם גרליק מאשקלון, מספר שהוא מכיר את יונתן כמעט עשר שנים. "מדובר בבחור שמראהו מעודן וכל מעשיו והליכותיו בנועם. בהיותו בן בכור במשפחתו, עזר מאוד תמיד לכל בני הבית ובד-בבד דאג לקרבם. היה בעל-קורא בבית-הכנסת של סבו וכשסיים לקרוא שם, היה הולך לקרוא בבית-כנסת נוסף. היה מוסר שיעורים בבתי-כנסת ותמיד ראה עצמו שליח בכל רמ"ח אבריו. פעם ביקשתי אותו שיחליף אותי לאחר קריאת התורה. הדבר היה לאחר שקרא כבר בשני בתי-הכנסת שבהם נהג לקרוא. הוא לא נקב בסכום. כזה היה..."

---

קוים לדמותו של הת' לוי הכהן הנדל ע"ה

סמל ומופת של 'יגיעה בתורה'

"שמירת הסדרים שלו היתה לדוגמה, כך גם התפילה. תפילה חסידית במלוא מובן המלה. היה פשוט עונג רוחני להסתכל עליו כשהיה שקוע בתפילה. ראית חסיד צעיר שבדרכו מתייחד עם בוראו. זה משהו שלא רואים בכל יום"

מאת אליהו סלומון

"העובדה שהנהלת הישיבה נתנה ללוי ע"ה את האישור לעשות בכל ימי החנוכה 'מבצעים' באילת, יכולה ללמד אותך לא מעט עליו", אומר מנהלה הרוחני של ישיבת תומכי תמימים בלוד, הגה"ח הרב יוסף יצחק בוטמן.

אבל כבד ירד על תלמידי הישיבה בלוד, כשנודע להם שאיבדו את חברם לספסל הלימודים, התמים לוי הנדל ע"ה, בתאונה המחרידה שארעה באילת ביום שלישי. חבריו ההמומים התקשו לספוד לו. "קשה מאוד לדבר על לוי בלשון עבר. זה פשוט לא נתפס", אמרו כמה מהם בסגנון דומה.

רבים מהחברים ציינו שהיה דואג לכל אחד מהם לחוברת "דבר מלכות" ולעיתים נסע במיוחד לכפר חב"ד למטרה זו. היה תמיד שמח וקורן, דאג לשמח את חבריו בשמחתם ודאג שגם אחרים יעשו.


בחור ש'מתיגע'

הרב בוטמן: "הכאב גדול. פרח שנקטף. בחור שהיה בעיצומה של פריחה, נגדע. הכרנו אמנם רק שלושה חודשים, מחודש אלול, אבל הוא הצליח להתבלט במעלותיו הייחודיות. הוא היה בחור נמרץ מאוד, מלא חיים, חברותי ומאוד חסידי. בכל הנהגותיו היה חסיד.

"הוא לא נרתע מלהתמודד עם קשיים. לעיתים, כשחש שלא ירד מספיק לעומק העניין שלמדו, הייתי מבחין כיצד היה מתקשר ללמוד עם אביו הגה"ח רבי ישראל-יוסף הנדל, רב קהילת חב"ד במגדל העמק. הוא היה שוקע באותה עת בלימוד כאילו הוא ואביו נמצאים ב'זאל' ולומדים. דבר לא היה מפריע לו.

"אם חש שעדיין רוצה להעמיק יותר, לא היה מהסס לגשת ולבקש רשות לנסוע לשבת הביתה כדי ללמוד עם אביו בשבת. הוא רצה מאוד להצליח וידע כי זה מצריך השקעה רבה, כאמור 'יגעתי ומצאתי תאמין'. אני יכול לומר בפה מלא שלוי היה בחור ש'מתייגע'. עם היותו בחור כשרוני, סירב להסתמך על הכשרון. הוא למד תמיד מתוך עמל.

"להיות תלמיד בישיבה רחוק מהבית, אינו דבר קל לבחור צעיר. יש קשיים. לוי ע"ה לא התעלם מהקשיים אלא התגבר עליהם. לא תמיד זה היה קל, היו רגעים קשים, אך הוא קבע לעצמו מטרה, והצליח לנצח. הוא היה תובע מעצמו לא מעט. השקיע הרבה בעבודת המידות. זו הסיבה, אני מעריך, שהיה 'קשה לכעוס ונוח לרצות'. למה להתעצבן אם אפשר להסתדר?


תפילה לדוגמה

"שמירת הסדרים שלו היתה לדוגמה, כך גם התפילה. תפילה חסידית במלוא מובן המלה. היה פשוט עונג רוחני להסתכל עליו כשהיה שקוע בתפילה. ראית חסיד צעיר שבדרכו מתייחד עם בוראו. זה משהו שלא רואים בכל יום.

"לצד כל הדברים הללו, לוי ידע לקבל ביקורת. זו מעלה מאוד ייחודית. אף אחד אינו אוהב לקבל ביקורת, ובחור צעיר על אחת כמה וכמה. לוי היה שונה. כאשר חשב שהוא צודק, היה משמיע את דעתו. תמיד עשה זאת מתוך מתן כבוד, ואת ההחלטה היה מקבל בקבלת עול גמורה".

הרב משה איזנברג, מנהל הת"ת במגדל העמק בה למד הת' לוי ע"ה, ומחנכו בת"ת הרב מנחם מן, אומרים גם הם דברים דומים: "זו אבידה קשה מאוד. לוי היה תלמיד מצטיין ומתמיד. יראת השמים והחסידישקייט שלו עוררו אצלנו התפעלות גדולה. גם בהיותו ילד קטן הקפיד מאוד על אמירת חת"ת ורמב"ם יום יום, כמו גם על כל הלכות ומנהגי חב"ד.

"אפשר לומר שהצטיין מאד בדקדוק ההלכה. במשך שנים חסך את כספו ולאחרונה קנה ספרים רבים.

הוא בלט מאוד בצניעות ובפשטות שלו. היה 'נושא בעול עם חברו' כאילו שזה דבר מובן מאליו וטבעי. ילדים חלשים בכיתה ידעו תמיד שלוי ייענה לבקשה ללמוד לפני מבחן, ישמח לסייע בעדם".


המפגש האחרון

הרב מנדי קליין, מנהל בית חב"ד באילת, משם יצא לוי בדרכו האחרונה מדבר עליו בקול שבור: "לוי ע"ה היה חייל של הרבי במלוא המובן. באילת הוא היה עושה המון פעילות, בזמני החופש, ותמיד בהתלהבות, בתחושת שליחות. הוא היה מוכשר מאוד, היה לו חוש טכני מפותח והיינו נעזרים בו רבות גם בתחום זה.

"תמיד היה זה שרץ להביא לכולם מה שהם צריכים, היה חביב על החיילים בצורה מדהימה. כל הבחורים שהגיעו היו מאוד מסורים אבל לוי היה דמות ייחודית. הוא יכול היה לחזור בשעה 2 בלילה מהפעילות ובבוקר כבר רץ להתפלל ומייד אחר כך ללימוד ולפעילות.

"בפעם האחרונה נפגשנו שעה וחצי לפני התאונה הטראגית, בעת שבא עם חבריו לקחת חומר לפעילות. ראו את השליחות של הרבי מפעמת בו. ולצערי הרב הייתי גם האיש שזיהה אותו לאחר התאונה. חבל על דאבדין".