חני ליפשיץ, נפאל

"אז מה עושים?", שואלת אותי חגית ומביטה בי ישר בעיניים. "מה עושים כשמרגישים בתוך בור עמוק"?!

בחוץ משתוללת הרוח. מכופפת ענפים ומרעידה חלונות של זכוכית ושל נפש. שורקת שריקת געגוע לחמה אשר נטשה זה מכבר את עמק קטמנדו, ויצאה לחפש לה חיים חדשים. חגית רועדת אבל לא מקור. תנור הפחמים שולח אלינו להבות מרקדות. לוחש שירת עידוד ליושבים מולו.

"כבר קרוב לשנה שאני מרגישה כמו חומה אבנים סוגרת סביבי. החיים כל הזמן בנפילה. אני כלואה. כל מיני דברים שקרו לי לאחרונה, גרמו לי להרגיש מושפלת עד עפר. אני לא מוצאת את הדלת שתוביל אותי החוצה", היא ממשיכה ופניה עצובות אל מול פני. "משהו בתוכי אומר לי שלא סתם באתי עד הנה. שיש לכם עבורי תשובה. ואני כל כך רוצה כבר לשמוע אותה", מתחננות עיניה.

"אם רק היית יודעת כמה חלומות היו לי פעם", כעת הן מלאות בדמעות המאיימות לזלוג במורד לחייה. עם שאני אוחזת בידה, אני מרגישה שהשבוע המיוחד הזה שם בפי תשובה אחת ארוכה. הרי שום דבר בעולם אינו מקרי... שבוע שחל בו י"ט כסלו וקוראים בו את פרשת וישב? אין תשובה חזקה ואיתנה מזו שנותן לנו השבוע הזה!

הלוואי שיעבור בשלום

קר לו ליוסף בבור העמוק.

קר וחשוך, ויותר מכל, מר ועצוב. כתונת הפסים האהובה שלו אינה לגופו עוד, וכל כולו רועד מן הצינה ומן האכזבה. מעולם לא הרגיש חשוף וכואב כל כך.

הוא ממשש את הקמע המיוחד התלוי על צווארו. מנסה לשאוב ממנו קצת כוח. חש בבירור בתנועת העקרבים תחת רגליו הדקות ושומע את לחישת הנחשים רוחשת גועשת מעל לראשו. אך הנה הם חומלים עליו ואינם פוגעים בו לרעה. הוא מכיר להם טובה על כך. אומר לעצמו שאחרי הכל יש קצת רחמים בעולם הזה.

"גש נא בבקשה יוסף בני שכמה, לראות אם שלום לאחיך ושלום לצאני", עוד מהדהד בראשו קולו האהוב של אבא, אך לפני שעות אחדות. יוסף הביט אז בעיניו הטובות של אביו. יודע שכשאבא מבקש לראות את שלום צאנו, לא הכבשים הן שמעניינות אותו... כן, הוא שומע את האנחות הנמלטות מפיו כל אימת שהוא רואה את המרחק הברור בין ילדיו. לעיתים נדמה לו שהוא יכול לשמוע את רחש המחשבות בראשו של אביו. יודע עד כמה הוא טרוד בענין. נהירה לו ליוסף הסיבה בשלה שולח אותו אבא עד שכם.

הם פוסעים יחד עד עמק חברון. יוסף מיישר את הכותונת, מנער אותה מעקבות אבק הדרכים, ומתאים את צעדיו הקלילים לאלו האיטיים יותר של אביו. כשיוסף כושל לרגע מאבן ניגפת, ממהר יעקוב להסיט את כל האבנים הבאות מדרכו. יום חם הוא אותו היום. יוסף מגיש לו לאבא את כד המים.

יעקב מיישיר אליו מבט חם בתגובה. כמה שהוא אוהב את הנער הזה, הילד המשותף שלו ושל רחל, אליה הוא מתגעגע כל כך. יש בלילות ירח מלא, עת מתהפך על יצועו, הוא פוסע חרש חרש אל אוהל האחים, בוחן את קלסתר פניו היפות שוב ושוב, ומקשיב לנשימתו החרישית של הילד. כשמתקצרת נשימתו הוא מבין כי חלום נוסף נחלם כעת. אזי הוא מרפרף בידיו על עיניו העצומות, מותיר דמעה קטנה תלויה על ריסיו של בנו, ומתפלל כי הבוקר הבא עם הילדים שלו, יעבור בשלום. הוא, לעומתם, חורת על לוח ליבו כל פרט ופרט מהחלומות הללו. משהו בתוכו אומר לו לזכור ולנצור.


כן, יוסף הצדיק בבור עכשיו. אין עמוקה מההשפלה שספג. אין מרה יותר מהגלות אותה הוא עומד לטעום. אין קשים יותר מהטלטולים אותם הוא עומד לעבור: אחים שמוכרים אותו בפרץ של קנאה, קשה וגורלית, כחפץ עובר לסוחר"

הם נפרדים זה מזה בחיבוק אמיץ. יעקב נושק למצחו, מתפלל היום לנס שיבוא ויחבר לבבות של אחים שהרחיקו זה מזה.

בבת אחת זה מגיע. תחושת אסון מתקרב חודרת באחת אל נשמתו. "שמור על עצמך יוסף בני", הוא מבקש וקולו רועד. הוא מערסל אותו שעה קלה בין זרועותיו ופונה לאחור כשצעדיו כבדים מאי פעם.

יוסף זוכר עצמו משוטט אנה ואנה בשדה המוזהב. אין כל זכר לאחים. כשמצא אותו איש עם הילה לבנה מעל הראש, ובגד רועים קרוע , הוא הסביר לו בלהט: "את אחי אני מבקש", וליבו דפק כפטישים.

כן, הוא מבקש אותם, את האחים שלו. הם לא יודעים עד כמה...

המלאך גבריאל מביט בו בעצב. "הם בדותן כעת . דנים כיצד להמיתך", הוא לוחש לתוך אוזנו. "ברח נא חזרה הביתה", הוא מפציר בו. "המקום הזה מסוכן עבורך!"

יוסף מרגיש את הרעד תחת רגליו. מסב את ראשו אחורנית. לברוח. להיכנס תחת שמיכת הטלאים המפוספסת באוהל המוכר והאהוב. אבל כשהוא עוצם לרגע את עיניו, הוא מיד רואה את אבא יעקב מביט בו באותו מבט מפציר: "גש נא לראות אם שלום לאחיך", הוא מתחנן, והאור הקורן מפניו של אבא, מאיר את נשמתו באחת.

יהיה מה שיהיה. הוא יביא את האחים ויביא את השלום, גמלה בליבו ההחלטה, ורגליו כבר פוסעות דותנה ומעולם לא היו יציבות כל כך.

הנפש עוד תיפדה

ועכשיו הוא בבור. קר לו ליוסף, קר וחשוך, ויותר מכל, מר ועצוב.

הוא יודע שהאחים שלו נמצאים בקרבת מקום. עוד לא יודעים מה יעשו בו. לא נעלמו ממנו הדמעות הרותחות הזולגות כעת מעיני השקד של זבולון, ראשו המושפל עד עפר של יששכר, והמבט המיוסר על פניו של יהודה, כשתפס אותו בין זרועותיו והניח אותו בבור העמוק.

שנים שהוא מתגעגע לחיבוק החם של אימא, ועכשיו יותר מתמיד. הוא יודע שהיא מתבוננת בו כעת מלמעלה, ונוסכת בו כוחות של נפש ושל גוף .

חיוך גדול ובלתי אפשרי עולה ומתפשט על פניו. הנחשים עוצרים לרגע מלחישתם, לא מאמינים למראה עיניהם, קורצים בעיניהם לעכבישים שמתחת.

כבר לא קר לו עוד, ליוסף. הוא רואה כעת שמש חמה , מיישיר מבט חולם אל ירח מלא ואחד עשר כוכבים זוהרים, מלאים באור צהוב, המרקדים למולו, מאירים לו את חשכת הבור והגלות שעוד מתרגשת לבוא עליו . הנה גם שדה של גן עדן, אלומות-אלומות של שיבולים זהובות ושל אור מסנוור ניצבות מול עיניו, משתוחחות בכניעה אילמת. קשה לטעות בה, באלומת האור שלו, הניצבת באמצע זקופה וגאה. היא חזקה מכולם, מאירה מקצה העולם עד קצהו, לוטפת בקרניה את הקשיים הבורות והמהמורות שבדרך. הנה כתונת הפסים שלו, נקייה כמו חדשה, ניצבת במרכז השדה וכתר של זהב ויהלומים מונח עליה ברכות.

כן, הוא בבור עכשיו. אין עמוקה מההשפלה שספג. אין מרה יותר מהגלות אותה הוא עומד לטעום. אין קשים יותר מהטלטולים אותם הוא עומד לעבור: אחים שמוכרים אותו בפרץ של קנאה, קשה וגורלית, כחפץ עובר לסוחר. מדיינים, ישמעאלים, אשת פוטיפר, בית האסורים ... אבל יוסף מחייך עכשיו, וחיוכו מציף את היקום, כי הוא יודע, יותר מאי פעם, שאפשר אולי להוציא את הגוף לגלות, לגזור עליו נדודים ושבר, אבל הנשמה לעד תישאר חופשייה, תרחף מעל כל הקשיים, בריחוף אצילי. הנפש עוד תיפדה בשלום.

אז נכון שכל גופו שחור כעת מן הבוץ והטחב, אבל עוד יוסף חי.

אתם עוד תראו שהוא יהיה מלך!

פלא גדול בגוף קטן

3357 שנים מאוחר יותר..

הטמפרטורה בחדר החשוך והצר, שבמבצר פיטר-פאול בפטרבורג המושלגת, צונחת משעה לשעה וכעת היא עומדת על מינוס שלושים..

פתיתי השלג הנראים נופלים ברכות דרך החלון השבור. מהווים ניגוד גמור לצווחות הכאב של המעונים מהחדרים הסמוכים ולקולותיהם הרועמים של החוקרים. "איני רוצה בגן עדן שלך, איני רוצה בעולם הבא שלך, אני רוצה רק בך, בעצמך", לוחש רבי שניאור זלמן לבוראו, כשהוא מתבונן בפתיתי השלג הרכים.

לפני שעה קלה שב מחקירה צולבת במועצה חשאית, "טייני סובייט", שמעברו השני של הנהר. שריקות האלה ומגפיהם המסומרים של חוקרי המועצה החשאית לא הנידו שריר בפניו. שלושה ימים הוא בצינוק הטחוב הזה. שלושה ימים שלא בא דבר אוכל אל פיו. אל המבצר האימתני הוליכו אותו יום לאחר שמחת תורה, כשידיו קשורות לאחור ועיניו חסומות במטפחת שחורה. שעות רבות הלך במדרון התלול. קר מאוד היה לו. רגליו התנפחו מן הדרך הארוכה וכל גופו התכסה שלפוחיות של קור, אך יותר מכל קשה היתה לו המחשבה על האחים היהודים שלו שהלשינו והכפישו והסגירו אותו לידי השלטונות באכזריות כזו, אנחה עמוקה נמלטה מפיו.

שניות מעטות קודם שעלה על המרכבה השחורה, בה נסע מחצית הדרך, הוא עוד הספיק לתחוב לידיו של שליח, פדיון נפש לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב . "מהר נא", הוא ביקש מהחסיד. יודע כי תפילותיו של רבי לוי יצחק, אוהב היהודים, אינן שבות ריקם לעולם.

כעת הוא יושב בתא הקטן. טרם נודע לו מה יעשו בו אך מה שבאמת טורד את מנוחתו הוא שבעוד שעות אחדות שבת קודש תפרוש את כנפיה ואין לו יין לקדש ובגד מיוחד ללבוש. ממשרדו המפואר שבצד השני, מתבונן בו השר הממונה על המבצר ומהרהר. הוא שמע על האור המיוחד הבוקע מפניו היפות של האיש החדש שהגיע זה כבר. אור שמושך אליו סוהרים ואסירים רבים מהמבצר. הוא מוצא עצמו מהרהר בו ברוך ולא צועק כפי שהורגל. השר שם ליבו לכך שהאיש עם ההילה סביבו, לא נוגע בלחם ובמים שהוא מגיש לו עם שחר, והוא דואג לו. ויותר מזה , הוא דואג מכך שהוא דואג..


כן, רבי שניאור זלמן בבור המבצר. אחים מכרו אותו בפרץ של קנאה קשה וגורלית כחפץ עובר לסוחר. שבר גדול במצרים ובפטרבורג. אבל הוא יודע כי גם אם הגוף כבול בכתונת פסים ובאזיקי נחושת, הנפש לעד תישאר חופשייה"

רבי שניאור זלמן עוצם את עיניו לרגע. מפליג בדמיון אל מעבר לחושך העכשווי, הרחק מהטחב ומהאזיקים, אל ימים טובים יותר, ימים בהם היה עלם צעיר בן עשרים השותה בצמא את דבריו של רבו האהוב, המגיד ממזריטש, ומשוחח שיחות שבלב עם בנו של המגיד, רבי אברהם המלאך. בשעות הלילה המאוחרות היה נוטל קסת ודיו ורושם שורות חדשות בפירוש שולחן ערוך שעליו הוא עמל. הוא ידע כמה חשובה העבודה הזו לרב שלו שעבורו הוא כמו אבא אוהב.

כמה פעמים הפציר בו הרב הקדוש שיתחיל להעלות על הכתב את הפירושים הנשגבים שלו. רבי שניאור זלמן היה חולק עמו כמעט כל עמוד חדש שכתב. הוא היה גם משתף אותו בחלומות וברעיונות המיוחדים שלו. במחשבות שלו על כוחות הנפש שיש לאדם, על הלבושים שלו, ועל חכמה בינה ודעת . "יום אחד עוד ארשום הכל על הדף", הוא הבטיח אז לרב.. המגיד ממזריטש, מצידו, חרת על לוח ליבו כל חלום שנחלם וכל רעיון של צעיר תלמידיו. משהו בתוכו אמר לו לזכור ולנצור. יש ובלילות ירח מלא, עת התהפך על משכבו , היה הולך חרש חרש לבדוק את קלסתר פניו של תלמידו האהוב.


לילה אחד ראה אותו רבי מנחם מנדל מוויטבסק מהלך כשנר שעווה מטפטף בידו, ומחפש את שניאור זלמן שישן אותה עת תחת שולחן העץ החורק. כשמצא אותו הביט בו שעה ארוכה. "פלא גדול הוא שהשם יתברך, מלך רם ונישא, יהיה משכנו בתוך גוף כזה קטן", שמע אותו מנחם מנדל ממלמל לעצמו בהתרגשות.

וירא כי יש שבר

קול פסיעות השומרים על הרצפה החורקת מעיר את רבי שניאור זלמן מהרהוריו. הוא קורע במהירות חתיכה של בד מכתונת האסיר המפוספסת שלגופו, וקושר אותה למנעליו. "לכבוד שבת קודש", הוא ממלמל.

באותם רגעים ממש יושב רבי לוי יצחק בביתו הקטן, מביט שוב ושוב בפדיון הנפש שהגיע אליו זה עתה מרבי שניאור זלמן שהוא כה אוהב, וממרר בבכי קורע לב. "שם האם", הוא לוחש לשליח מבין הדמעות. "מה שם אמו של רבי שניאור?". למראה פניו הנבוכות של השליח, הוא מבין כי פרט זה נעלם מזכרונו. שקט שורר בביתו של רבי לוי יצחק. ראשו נתון בין שתי ידיו, כשהוא מהרהר. אור גדול זורח עליו. בעולם הנשמות מאותתים לו, ליוסף הצדיק .

"הגיעה העת לרדת למטה ולעזור", לוחשות לו הנשמות במבט רך. "אתה שהית בבור ובבית העצורים ויכולת לשניהם גם יחד". נשמתו של יוסף יורדת חרש אל החדר. רבי לוי יצחק ניגש אל מדף הספרים הגדול ושולח את ידו. יוסף נוטל אותה בעדינות ומכוון אותה אל ספר בראשית. רבי לוי יצחק יושב אל מול החומש הגדול ועוצם את עיניו. ידיו שלו הן שמדפדפות את הדפים, אך הוא חש כמו מין כוח נעלם המכוון אותן מלמעלה.

יוסף עוצר כעת, מניח את אצבעו של רבי לוי יצחק בדיוק בפסוק המדבר על אבא שלו האהוב: "וירא יעקב כי יש שבר במצרים". "שבר....שבר...שבר...", מגרד רבי לוי יצחק את מצחו. יוסף מביט חזק אל תוך עיניו. "שבר...." הוא ממשיך. יוסף נוגע קלות בפניו וחיוך גדול מתפשט עליהם באחת. "כמובן", הוא קורא לעבר השליח, "שניאור בן רבקה , אלא מה?". הנשמה של יוסף גם היא מחייכת ושולחת אור אין סוף אל זו של רבי שניאור זלמן הכלוא . "עוד תיפדה בשלום נפשך", היא מבטיחה לו, נושקת על מצחו ושבה חזרה אל עולם הנשמות. אל אבא ואל האחים..

"התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך", שר כעת רבי שניאור זלמן בקול רם וצלול. רגליו פוצחות בריקוד של שמחה והתעלות. מחוץ לתאו מתאספים כל חוקרי המצודה לצפות במחזה המוזר. רגליהם ממוסמרות לקרקע מגודל המעמד. לרבי שניאור זלמן כבר לא קר לו ולא מר עכשיו. כן, הוא בבור המבצר. אין מרה יותר מהגלות אותה הוא עומד לטעום, אין קשים יותר מהטלטולים אותם הוא עומד לעבור, אחים שמכרו אותו בפרץ של קנאה קשה וגורלית כחפץ עובר לסוחר. שבר גדול במצרים ובפטרבורג. אבל הוא יודע עכשיו, יותר מאי פעם, כי גם אם הגוף כבול בכתונת פסים ובאזיקי נחושת הנפש לעד תישאר חופשייה, תרחף מעל כל הקשיים, בריחוף אצילי. השנים הטובות שלא איחרו לבוא, אחרי השבר הגדול – לא יפסחו גם עליו.

"פדה בשלום נפשי", הוא קורא בקול, לעבר הנאספים שבחוץ.

מה שאי אפשר לקחת

תנור הפחמים שולח אלינו להבות מרקדות. לוחש שירת עידוד ליושבים ממולו.
"את מבינה, חגית?" אני אומרת לה כשאני עוד אוחזת בידה.

"אפשר אולי לכלוא אותך, אפשר להשפיל אותך עד עפר. אפשר, אפשר אפילו לזרוק אותך אל תוך הבור. אבל אף אחד, אף אחד בעולם, לא יכול לקחת לך את החלומות!"...