ליל י"ט כסלו, אני מלאת הרהורים וחשה עמוק פנימה צביטה בלב. בארוחה המשותפת החגיגית (עד כמה שניתן...) הילדים שיתפו פעולה. "חג הגאולה של אדמור..." ומירי בת ה-3 משלימה "בעל שם טוב" ... אני מציינת לעצמי שבח"י אלול היא כנראה בכל זאת הפנימה... עברנו ל "פדה בשלום", נסיון נוסף מצידי "ואני אבטח ...." והילדים במקהלה "בך" ואבא שחזר מריצות לחנוכה מצטרף להתרגשות.
הכל פה כל כל שונה מה"ארץ" אפילו מזג האוויר החם כל כך גורם לי להרגיש ניכור וניכר.

לידי מנגנים "א-לי אתה" עם טעויות ילדותיות מתוקות ומחשבותיי נודדות לילדותי שלי. אני מנסה לדמיין מה המאכל המיוחד שמחכה לנו בבית, כי הרי ככה זה כך תאריך חסידי ותוך כדי משננת עוד כמה שורות ב"תניא" כחלק ממבצע ההכנה.

אני מתמלאת געגועים. מזמזמת לי את סיפור המאסר "ערב שבת בין הערביים הרבי מובל אסור בנחושתיים" ורצה להביא לחמניות מהמאפייה להתוועדות, עורכת שולחנות, נוטלת חלק בחידונים ומתקשרת לחברות שנלך לערוך את ההתוועדות בשכונה מרוחקת כי "אחותי הגדולה שליחה....".

אני נסחפת ב"סדר ניגונים" מרגש במיוחד ושותה כל מילה מהמרצה הדגולה ועוד המון רגעים קטנים וגדולים משנות החינוך החב"די שלי צצים לי בראש. וכל זה מתערבל לי בלב ויוצר עיסה מעורבת של עבר והווה.

הקינוח המיוחד הוא במתכונת קצת שונה. הרי אני לא יודעת מתי מגיע המשלוח הבא של החלב, והמרצה פה קצת מגמגמת ומהססת כי השפה המקומית זו לא ממש שפת האם שלה והקהל איך לומר קצת שונה ממה שהורגלתי. ויש גם מעלות. אני לא מתלבטת באיזו התוועדות לבחור.

אז מה יהיה כשהשמש תזרח, אני חושבת, פה בסלטה שבארגנטינה אלפי קילומטרים מכל כך הרבה דברים אהובים חסרים? ופתאום בהבזק של רגע אני נעצרת, מחשבות חדשות מתפרצות ומתעקשות ומתעקשות להעמיד את הדברים באור אחר.

אני קולטת שכל הרגעים הם אלו שהובילו אותי לכאן והם אלו שעוזרים לי להיות ברגעים הקשים פה. הילדים דוחקים ואני מגישה גלידה (מביצים, אלא מה?). אני ניגשת למחשב ומדפיסה 2 תמונות של אדמוה"ז ואנחנו מכינים כל המשפחה קישוט לחדר ותוך כדי אני מנסה את כוחי בחריזה "אנשים רעים לקחו את הרבי לבית האסורים". ואני מחברת את הנקודות ממש מכיתה א'.

עם המורה זהבה שאצלה תמיד הכיתה קושטה בכל תאריך בטוב בטם, והמורה שושנה שכבר מגיל קטן הטילה עלינו את האחריות על כל מעשה שנלמד לקחת אחריות על כל צעד. המורה שולה מצ'פרת את מי שהתאמצה והביאה ספור חסידי מקורי והמורה רלה שביצירתיות ובדרמתיות הנחילה לי רעיונות ודמויות חסידיים.

בשנת בת המצווה שלי המוטו של משחק החיים הוא ש"הבחירה בין הטוב והרע כמו משחק כמו מאבק בו מנצח החזק" והמורה שפרה מעודדת ומנתבת במה לבחור.
ומוחולף וגם השנה הסתיימה אבל המורה ציפי מסבירה בהגיון אפיינימכתב של הרבי כה אקטואלי.... והמורה בלה נעזרת בטכנולוגיה מתקדמת והמורה אילנה מנתחת סכמטית כל שיחה של הרבי ופתאום הכל נראה פשוט ובהיר כל כך. והמורה רבקה מוחה דמעה בד' בבות גם אם זו הפעם הרביעית שהוא מנוגן ואני יכולה למשש את הרגש החסידי מסביב.

והמורה חני משקיעה שעות אין סופיות ואני מרגיעה אותה שלא תדאג וכראייה מצטטת שדוקא מי שהוא עז פנים יוכל להסתדר במקומות שהם בבחינת גיהנם ואני כבר עם ראש ושתי רגליים מחוץ לבית בספר אבל המורה חני בסדר ומשמעת מלווה אותנו לבחור בחיים ב"פרודקשן" הבלתי נשכח בפרט ברגעים של קושי ובדידות. וההפסקות החסידיות של "השורה הראשונה" מובילות את הכוון הברור בסמינר לכיוון כיתת לימוד השיחה היומית ומשם ההישר למקום השליחות הנוכחי.

אכם כן זהו חג הגאולה שלי.

אמנם "רק" דיסק של ניגונים ברקע אבל הכל היה שווה. הבעל שם טוב מוזמן לראות את הפצת המעיינות חוצה. לפעמים אפשר למצוא שיחת השבוע בספרדית בקולנוע המקומי אבל אין ספק שכמה טיפות קטנות מה"פארבענגען השבועי והמאמץ היום יומי אכן יביאו את "מר" ואני בהזדהות מלאה אוכל לומר "קטונתי".

כבר בוקר י"ט כסלו התשס"ז ואני צועדת הלאה עם תובנות חדשות.