מאת רחל הלפרין

אברהם ושרה היו השלוחים הראשונים. הראשונים שקירבו אנשים ונשים תחת כנפי השכינה. הראשונים שהפיצו את האמונה בקב"ה וחינכו את "הנפש אשר עשו" לחיי חסד, מוסר והכרה בבורא עולם.

הם עשו עבודת שלוחים, אך הם היו בעצם גם ה'משלח'. הם פרצו את הדרך. הם היו "הרבי". הם יצרו בעולם חממה של יהדות לכל המסתופפים לאורם. בתור ה"רבי", המשלח, שלח אברהם שלוחים. את אליעזר שלח לשדך את יצחק, ולפני כן, כמסופר, הוא שלח את דבורה להיות מינקת רבקה.

דבורה, השליחה הראשונה, עוזבת את בית אברהם ושרה, מקום של חום יהודי. היא עוזבת את הבית הרוחני שלה, את החממה, והולכת למקום שאין למטה הימנו, לחרן, "חרון אף של מקום", והכול כדי להפוך למחנכת של ילדה אחת קטנה.

אם אברהם שלח אותה, כנראה הייתה מתאימה לשליחות. אם הוא שלח אותה, הוא העניק לה בוודאי את "כוח המשלח". כל-כך הרבה השקעה עבור ילדה אחת, קטנה. דבורה, השליחה, מקריבה חיים שלמים למען פעוטה אחת.


ועדיין אי אפשר היה לדעת מה נשמה אחת של תינוקת, שנגאלת משביה, יכולה לפעול בבגרותה. עדיין היה ספק האם תצליח השליחות. אליעזר, השליח שבא בעקבותיה, היה צריך להתפלל. היה צריך לבדוק אם הנערה מתאימה. האם החינוך לחסד, בהשראת שליחת אברהם, איש החסד, אכן הופנם אצל הילדה.

איך התמודדה דבורה?

דבורה הסמויה. השליחה האלמונית. איך היא העבירה את הימים והלילות הארוכים כאשר היא שומרת על תינוקת, ללא חברה ואפילו ללא פורום של שליחות?... מה ענתה דבורה, השליחה, לשאלות הילדה, ההולכת וגדלה: מדוע אנו שונים ולמה אין לנו חברים?

איך התמודדה דבורה, השליחה, עם בעיות כשרות, ללא שחיטה כשרה? האם הייתה צמחונית? כמה נחרדה בוודאי כאשר הילדה הערנית רצה לבדה אל הבאר. האם היא ביקשה רשות? איך פתרה דבורה, השליחה, את הדילמה הלא פשוטה: האם ניתן לתת לילדה לפתח עצמאות במקום כה נורא כמו חרן, שבו יש לשמור עליה כל רגע ושנייה מחמת המזיקים?

מה היו תפילותיה של דבורה השליחה, שרבקה תבחר בה חדמות חינוכית ולא תושפע ממשפחתה?
כמה חום ואהבה היה עליה להקרין עד שהצליחה במשימה?

פסוק אחד, קטן

דבורה, השליחה, מוזכרת במילים ספורות במדרש, וגם בפסוק אחד, לכאורה אגבי, שנקרא בפרשת השבוע, כאשר יעקב חוזר מחרן : "ותמת דבורה מינקת רבקה..."

מדוע, באמת, יעקב מתאבל עליה? רק בגלל שלפני למעלה ממאה שנה היא הייתה המינקת של אמו? מה בעצם היא הייתה בשביל יעקב אבינו?

המדרש מספר שרבקה שלחה את דבורה לתמוך ביעקב כאשר ברח לחרן. היא סמכה עליה. היא ידעה, מעדות אישית, איזה ניסיון מוצלח יש לדבורה בשליחות. שליחות שמאחורי הקלעים. שליחות במקום שדורש חוסן רוחני ונפשי. דבורה הייתה זו שבעצם הזכירה לו את הבית. דבורה, השליחה שכל-כך הצליחה, כמו שידרה מסר ברור: אתה לא נמצא כאן כדי להשתקע. אתה כאן בתפקיד.

דבורה הייתה דמות משמעותית בבניית בתי האבות והאימהות. זו הייתה השליחות שלה.

תמיד תהיו אלמוניות

חשבתי עליה השבוע. היא הזכירה לי, משום מה, בזמן כינוס השלוחים, את כל השליחות שנשארו לבד בבית, במקומות שכוחי-א-ל. שליחות אלמוניות, שבטבעיות נשית-יהודית עושות עבודת שליחות, ואף אחד לא יודע מה הן פועלות.

אף אחד לא יודע איך הן משקיעות את הנשמה, מתי הן כואבות את עבודתן, ומתי הן זוכות לקורטוב של סיפוק. שליחות שעמלות לבנות את ביתן הפרטי, מחנכות את ילדיהן בבדידות חברתית, מתמודדות עם קשיים טבעיים של בניית זוגיות וגידול ילדים, והכל תוך כדי תמיכה בבעלים הנקרעים תחת עומס הפעילות וחוסר התקציב.

אף אחד לא מספר על נדודי השינה ועל תחושת האי-ודאות כאשר לא רואים את התוצאות. אף אחד גם לא מבין איך הכורח מפתח יצירתיות מתוך הפוטנציאל הגלום בהן. את הכול עושות בענווה. לעולם אינן נחות על זרי דפנה. תמיד בהרגשה של חוסר שלמות. לא מבקשות שכר. רוצות רק עידוד ותנאים להמשיך.

שליחות אלמוניות. גם אם אתן מפורסמות, אתן עדיין אלמוניות. כי כל מה שבלב נשאר סמוי.