מערכת COL
|
יום ט"ו כסלו ה׳תשס״ז
06.12.2006
"חינוך הילדים? על חשבון הרבי" / בלוג
במדור ה'בלוגים' של אתר ערוץ 7 מתפרסם בלוג של נתנאל קראוס, 22, שליח הסוכנות ובני עקיבא בסן פרנסיסקו המתאר חוויות מסעודות שבת בביתם של משפחות פרידמן וחן, משלוחי חב"ד בסן פרנסיסקו ■ במהלך הסעודה גולל כותב הבלוג שיחה קצרה על ילדי השלוחים הנמצאים בניכר: "ומה עם הילדים?" שאלנו את הרב פרידמן שהשיב: שאלו פעם את הרבי מה יהא על ילדי השליחים?, והרבי השיב: "הילדים על חשבוני. הרב פרידמן סיפר כי הילדים לומדים בבית מול המחשב, און-ליין, שלוש שעות ביום עם ילדי חב"ד מכל העולם"... לבלוג המלא
ילדי השלוחים בחדרו של הרבי (צילום ארכיון: אלי קאהן, COL)
אין לי ממש מושג איך להתחיל לספר את כל מה שקרה.
אולי נתחיל מזה שיש כמה דברים שאני לא רוצה לספר, כלומר אני רוצה לספר, כי זה אני, אבל לפעמים יש דברים מסויימים שעדיף שלא...
רקע לסיפור: ברביעי שעבר חל "ת'נקס גיבן". החג המפורסם של העם האמריקאי בו המשפחות מתכנסות לאכול תרנגול הודו בגודל של ג'מבו 747 משופר. כך שהיה סופ"ש ארוך ביותר, מרביעי עד ראשון. אנחנו, השליחים, כמעט בהרכב מלא, יצאנו לטיול לפארק הלאומי הקליפורני הגדול (ראו משל הלגו והדופלו בבלוג השכן). ביום חמישי בערב, השליחות פנו להפיח קצת קודש בעיירת החול סן פרנסיסקו, ונסעו חזרה לארח בשבת תלמידים ובוגרים, בעוד אנו, השליחים, פנינו לשבת, אולי בחמישיה הפותחת של השבתות הכי מטורפות/מדהימות שקרו לי, בסנטה קרוז.
הקדמה: סביב שולחן הטיפולים במרפאת גיבור ישבו שני חיילים במדים. האחד חובש מרפאה בעל הכשרה קרבית והשני צנחן המבקש רופא. בין החום לדופק החלפנו מילים, משפט פשוט, אך כנראה כזה שהייתי רק צריך לשמוע, לקחתי עימי. דיברתי על כך שקצת בעסה שהגעתי להיות חובש במרפאה ג'ובניקית. "כל אחד עושה את תפקידו..." ענה הצנחן. תפקידו.
בראש שולחן השבת בסנטה קרוז, שוממת היהודים, ישב הרב שלוימי חן מוקף בשני ילדיו הקטנים ואשתו. מולם על השולחן ישבו חמישה מכרים צעירים, שלושה מתוכם סטודנטים. בחור חמדמד בשם סיימון מאוסטרליה, במקור בן להורים ישראלים שירדו ושתי אחיות קטיה וניצה, וממש בסוף השולחן, חבורה שאיחרה בערך בכמחצית השעה לאחר שאיבדו את דרכם ברחובות הסנטה קרוזיים המהממים - ארבעה "שליחים" (בהמשך למה המרכאות) שביקשו שולחן שבת לשבת קודש.
שבת קטנה להרגע, שכן הרב שלוימי ואשתו שתחיה מארחים לרוב בשבתות מספר עשרות יהודים, והגיעו אף למאות בחגים, "אבל" שיגר הרב חן לאויר סיפור נוסף: על שליח חב"ד ולו בית ספר יהודי שביקש מאחד המזכירים של הרבי שישמח את הרבי על כך שהצליח להביא לבית הספר היהודי כמאה ילדים יהודים. "וכמה ילדים יהודיים ישנם בעיר?" שאל המזכיר. "כשלושת אלפים", "שלושת אלפים, ולך יש מאה בבית הספר? אתה באמת חושב שהרבי ישמח לשמוע זאת?", "צודק" היהודי ויתר. ככה היה הרבי, סיפר הרב שלוימי, תמיד גרם לאנשים לעשות, דחף לעשיה, אין דבר כזה מספיק. ופה בסנטה קרוז ישנם שלושת אלפים סטודנטים יהודים, כך שמאה זה טוב אבל יש עוד לשאוף הרבה למעלה.
הארוחה, נמשכה, ארוכה ומענגת, מה לא היה על השולחן, והכל מעשה ידיה להתפאר של ה'רעבעצן' חן, בין ד"ת תורה לסיפורים מפעימים על הרבי דיברנו על יהודי סן פרנסיסקו וסנטה קרוז המיועדים לקירוב, על המרחק הרב שגמעו מן היהדות על החוסר ידע, על הפחד שיעלמו במגפת ההתבוללות שפושטת בגולה. בסוף שיר המעלות הרב חן עצר ולא ויתר "משהו חשוב, ענייני זכות" שלא ניפול חלילה וחס, סיפור אחרון, אמר:
תורם גדול לחב"ד שחי בניו יורק, התחיל לקיים מניין מיוחד ליהודים שאין להם רקע, שמח בהשגיו פנה אותו אדם אל הרבי, לא רק שתורם כסף לפעילות הענפה של חב"ד עתה הוא עצמו אך החל לתת יד בפועל למשימת הקודש, בא לרבי וסיפר על המניין שהחל להחזיק - ליהודים ללא רקע. "אה?!" קרא הרב, וכשהרבי אמר 'אה?!' הסביר רב שלוימי הבנת שמשהו לא מוצא חן בעניו. היהודי שב להסביר "... ליהודים ללא רקע". "ללא רקע?" חזר הרבי "אין דבר כזה, בניו של אברהם יצחק ויעקב... לכל יהודי יש רקע". הרב חן הביט בנו, "רק שלא נוציא שם רע, דיברנו על חוסר רקע ואמנם יש הרבה לתקן, אבל כך התייחס הרבי, כל יהודי יש לו רקע ואסור להוריד מאף יהודי". "כן" הסכמנו בחיוך.
ברחוב היינלנד על מישן בסנטה קרוז, מעבר לדלת עליה התנוססה הכתובת CHABAD on the sea, לא היה מניין בשבת בבוקר. היינו תשע, לאחר דברים היינו למעשה שמונה פלוס גוי בעל חזות יהודית חזקה שבתקופה האחרונה נמצא בתהליכי גיור. היה דווקא 'מיניין' מעניין. אלעד, זכורני התלהב מהרעיון. לא הוצאנו ספר תורה לקריאה התורה, ובמקום זאת, לאחר שמונה עשרה, היינו ישובים וחומשים בידנו. הרב פרידמן נעמד מאחורי הבמה. והתחלנו לטעום מן הפרשה. כל פסוק מורידים עוגן, מחדדים כל מילה נאמרת, כל מתפלל שהגיע מנסה את כוחו בהבנת הפשט, הגיון, פירוש ששמע בעבר, מדרשים, מקורות עולים. כמעט סיימנו את 'ראשון' וחלפה לה כשעה של לימוד בסגנון בית מדרשם של ה'תוספות'. מוסף.
את שולחנו של הרב פרידמן עזבנו כשלוש שעות לאחר שסיימנו את מטעמיה של הרבנית פרידמן. הרב פרידמן בקולו המסתסל, ולשונו המפולפלת שר מיני ניגונים, ישנים נושנים, שולט בתאריכיהם וסיפוריהם של כל ניגון וניגון. היה קשה להחזיק שעות בישיבה ועוד בשבת בצוהריים כשהגוף, כפונקציה דיפרנציאלית, שואף ללימט של X אפס (4 יחידות כבוד). אבל הסיפורים געשו אחד אחר השני, מסיפור למישנהו, דקה ועוד דקה, שעה ועוד שעה ועוד...
"ומה עם הילדים?" ישי שאל את הרב פרידמן? "באו לרבי", התחיל הרב פרידמן מספר "ושאלו: 'ומה יהא על ילדי השליחים, ילדינו?", "הילדים על חשבוני ענה הרבי". וברוך השם, המשיך הרב פרידמן, מניף את ידו בסיפוק. "על חשבונו של הרבי".
"לומדים בבית?" שאל שוב ישי, חצי רטורית, הרי בית ספר בעיר אין, ואולי מחוץ לעיר. "במחשב, און-ליין, שלוש שעות ביום עם ילדי חב"ד מכל העולם. כעשרה ילדים בכיתה, והם..." חייך הרב פרידמן "כמו דגים מקשיבים למורים. ברגע שהאוזניות עליהם, הם בעולם אחר. לומדים באנגלית, יידיש, ושפת הקודש".
"כמה מהילדים לומדים ככה?", "שלושה, ומחשב כנגד כל אחד".
שליחות של חיים, לקום בבוקר בלי לדעת כמה זמן נשאר. בלי תאריך שמציין את הסוף.
לאחר שיצאנו מהדלת נפרדים לשלום מהרב חן ואורחו משיקגו הקרה, דיברנו קצת בינינו לבין עצמנו, ועצמי לביני. אז התחלתי לעכל מה זו שליחות ובמקום מסויים, להודות, טיפה התביישתי.
מזו, באמת, שליחות? עד אז הכרתי את מה שאני באתי לעשות. אבל כאן בעיר השקטה הזאת ראיתי ושמעתי על משהו אחר לגמרי. שלבים עצומים מעל מה שעד עכשיו קראתי לו שליחות, דרגת קושי שבחיים לא חשבתי עליה.
האנשים האלו שפגשתי "שליחי חב"ד" נשיהם וטפם, ומה שהם עשו בשבת אחת.
כל מה שצריך זה לחשוב אחורה וקדימה ופתאום אתה קולט. מדובר בשנים. הרב פרידמן ומשפחתו בסנטה קרוז זה חמש שנים והרב שלוימי בשבת הקרובה "חוגג", כך קרא, שלוש שנים.
שנים. שנים ללא מיניין בשבת, שלא לדבר על יום חול. שנים לחפש יהודים להזמינם לשולחן שבת, שירגישו מה זה. לבשל הכל לבד, לאפות חלות, שבת בשבתו.
שנים, עם סיכוי לא קטן, שלא יראו תוצאה. אבל את זה הם בעצמם כמובן כבר יודעים, ועדיין הם שם, עוזרים לכל יהודי שרק אפשר, מחפשים, מדברים, לומדים ומלמדים, לא שליחות של שנה או שנתיים, אפילו לא עשר. שליחות של חיים, לקום בבוקר בלי לדעת כמה זמן נשאר. בלי תאריך שמציין את הסוף.
שליחות.
ואני מה? שאלתי בשקט את עצמי, נזכר בצנחן.
אולי נתחיל מזה שיש כמה דברים שאני לא רוצה לספר, כלומר אני רוצה לספר, כי זה אני, אבל לפעמים יש דברים מסויימים שעדיף שלא...
רקע לסיפור: ברביעי שעבר חל "ת'נקס גיבן". החג המפורסם של העם האמריקאי בו המשפחות מתכנסות לאכול תרנגול הודו בגודל של ג'מבו 747 משופר. כך שהיה סופ"ש ארוך ביותר, מרביעי עד ראשון. אנחנו, השליחים, כמעט בהרכב מלא, יצאנו לטיול לפארק הלאומי הקליפורני הגדול (ראו משל הלגו והדופלו בבלוג השכן). ביום חמישי בערב, השליחות פנו להפיח קצת קודש בעיירת החול סן פרנסיסקו, ונסעו חזרה לארח בשבת תלמידים ובוגרים, בעוד אנו, השליחים, פנינו לשבת, אולי בחמישיה הפותחת של השבתות הכי מטורפות/מדהימות שקרו לי, בסנטה קרוז.
הקדמה: סביב שולחן הטיפולים במרפאת גיבור ישבו שני חיילים במדים. האחד חובש מרפאה בעל הכשרה קרבית והשני צנחן המבקש רופא. בין החום לדופק החלפנו מילים, משפט פשוט, אך כנראה כזה שהייתי רק צריך לשמוע, לקחתי עימי. דיברתי על כך שקצת בעסה שהגעתי להיות חובש במרפאה ג'ובניקית. "כל אחד עושה את תפקידו..." ענה הצנחן. תפקידו.
בראש שולחן השבת בסנטה קרוז, שוממת היהודים, ישב הרב שלוימי חן מוקף בשני ילדיו הקטנים ואשתו. מולם על השולחן ישבו חמישה מכרים צעירים, שלושה מתוכם סטודנטים. בחור חמדמד בשם סיימון מאוסטרליה, במקור בן להורים ישראלים שירדו ושתי אחיות קטיה וניצה, וממש בסוף השולחן, חבורה שאיחרה בערך בכמחצית השעה לאחר שאיבדו את דרכם ברחובות הסנטה קרוזיים המהממים - ארבעה "שליחים" (בהמשך למה המרכאות) שביקשו שולחן שבת לשבת קודש.
שבת קטנה להרגע, שכן הרב שלוימי ואשתו שתחיה מארחים לרוב בשבתות מספר עשרות יהודים, והגיעו אף למאות בחגים, "אבל" שיגר הרב חן לאויר סיפור נוסף: על שליח חב"ד ולו בית ספר יהודי שביקש מאחד המזכירים של הרבי שישמח את הרבי על כך שהצליח להביא לבית הספר היהודי כמאה ילדים יהודים. "וכמה ילדים יהודיים ישנם בעיר?" שאל המזכיר. "כשלושת אלפים", "שלושת אלפים, ולך יש מאה בבית הספר? אתה באמת חושב שהרבי ישמח לשמוע זאת?", "צודק" היהודי ויתר. ככה היה הרבי, סיפר הרב שלוימי, תמיד גרם לאנשים לעשות, דחף לעשיה, אין דבר כזה מספיק. ופה בסנטה קרוז ישנם שלושת אלפים סטודנטים יהודים, כך שמאה זה טוב אבל יש עוד לשאוף הרבה למעלה.
הארוחה, נמשכה, ארוכה ומענגת, מה לא היה על השולחן, והכל מעשה ידיה להתפאר של ה'רעבעצן' חן, בין ד"ת תורה לסיפורים מפעימים על הרבי דיברנו על יהודי סן פרנסיסקו וסנטה קרוז המיועדים לקירוב, על המרחק הרב שגמעו מן היהדות על החוסר ידע, על הפחד שיעלמו במגפת ההתבוללות שפושטת בגולה. בסוף שיר המעלות הרב חן עצר ולא ויתר "משהו חשוב, ענייני זכות" שלא ניפול חלילה וחס, סיפור אחרון, אמר:
תורם גדול לחב"ד שחי בניו יורק, התחיל לקיים מניין מיוחד ליהודים שאין להם רקע, שמח בהשגיו פנה אותו אדם אל הרבי, לא רק שתורם כסף לפעילות הענפה של חב"ד עתה הוא עצמו אך החל לתת יד בפועל למשימת הקודש, בא לרבי וסיפר על המניין שהחל להחזיק - ליהודים ללא רקע. "אה?!" קרא הרב, וכשהרבי אמר 'אה?!' הסביר רב שלוימי הבנת שמשהו לא מוצא חן בעניו. היהודי שב להסביר "... ליהודים ללא רקע". "ללא רקע?" חזר הרבי "אין דבר כזה, בניו של אברהם יצחק ויעקב... לכל יהודי יש רקע". הרב חן הביט בנו, "רק שלא נוציא שם רע, דיברנו על חוסר רקע ואמנם יש הרבה לתקן, אבל כך התייחס הרבי, כל יהודי יש לו רקע ואסור להוריד מאף יהודי". "כן" הסכמנו בחיוך.
ברחוב היינלנד על מישן בסנטה קרוז, מעבר לדלת עליה התנוססה הכתובת CHABAD on the sea, לא היה מניין בשבת בבוקר. היינו תשע, לאחר דברים היינו למעשה שמונה פלוס גוי בעל חזות יהודית חזקה שבתקופה האחרונה נמצא בתהליכי גיור. היה דווקא 'מיניין' מעניין. אלעד, זכורני התלהב מהרעיון. לא הוצאנו ספר תורה לקריאה התורה, ובמקום זאת, לאחר שמונה עשרה, היינו ישובים וחומשים בידנו. הרב פרידמן נעמד מאחורי הבמה. והתחלנו לטעום מן הפרשה. כל פסוק מורידים עוגן, מחדדים כל מילה נאמרת, כל מתפלל שהגיע מנסה את כוחו בהבנת הפשט, הגיון, פירוש ששמע בעבר, מדרשים, מקורות עולים. כמעט סיימנו את 'ראשון' וחלפה לה כשעה של לימוד בסגנון בית מדרשם של ה'תוספות'. מוסף.
את שולחנו של הרב פרידמן עזבנו כשלוש שעות לאחר שסיימנו את מטעמיה של הרבנית פרידמן. הרב פרידמן בקולו המסתסל, ולשונו המפולפלת שר מיני ניגונים, ישנים נושנים, שולט בתאריכיהם וסיפוריהם של כל ניגון וניגון. היה קשה להחזיק שעות בישיבה ועוד בשבת בצוהריים כשהגוף, כפונקציה דיפרנציאלית, שואף ללימט של X אפס (4 יחידות כבוד). אבל הסיפורים געשו אחד אחר השני, מסיפור למישנהו, דקה ועוד דקה, שעה ועוד שעה ועוד...
"ומה עם הילדים?" ישי שאל את הרב פרידמן? "באו לרבי", התחיל הרב פרידמן מספר "ושאלו: 'ומה יהא על ילדי השליחים, ילדינו?", "הילדים על חשבוני ענה הרבי". וברוך השם, המשיך הרב פרידמן, מניף את ידו בסיפוק. "על חשבונו של הרבי".
"לומדים בבית?" שאל שוב ישי, חצי רטורית, הרי בית ספר בעיר אין, ואולי מחוץ לעיר. "במחשב, און-ליין, שלוש שעות ביום עם ילדי חב"ד מכל העולם. כעשרה ילדים בכיתה, והם..." חייך הרב פרידמן "כמו דגים מקשיבים למורים. ברגע שהאוזניות עליהם, הם בעולם אחר. לומדים באנגלית, יידיש, ושפת הקודש".
"כמה מהילדים לומדים ככה?", "שלושה, ומחשב כנגד כל אחד".
שליחות של חיים, לקום בבוקר בלי לדעת כמה זמן נשאר. בלי תאריך שמציין את הסוף.
לאחר שיצאנו מהדלת נפרדים לשלום מהרב חן ואורחו משיקגו הקרה, דיברנו קצת בינינו לבין עצמנו, ועצמי לביני. אז התחלתי לעכל מה זו שליחות ובמקום מסויים, להודות, טיפה התביישתי.
מזו, באמת, שליחות? עד אז הכרתי את מה שאני באתי לעשות. אבל כאן בעיר השקטה הזאת ראיתי ושמעתי על משהו אחר לגמרי. שלבים עצומים מעל מה שעד עכשיו קראתי לו שליחות, דרגת קושי שבחיים לא חשבתי עליה.
האנשים האלו שפגשתי "שליחי חב"ד" נשיהם וטפם, ומה שהם עשו בשבת אחת.
כל מה שצריך זה לחשוב אחורה וקדימה ופתאום אתה קולט. מדובר בשנים. הרב פרידמן ומשפחתו בסנטה קרוז זה חמש שנים והרב שלוימי בשבת הקרובה "חוגג", כך קרא, שלוש שנים.
שנים. שנים ללא מיניין בשבת, שלא לדבר על יום חול. שנים לחפש יהודים להזמינם לשולחן שבת, שירגישו מה זה. לבשל הכל לבד, לאפות חלות, שבת בשבתו.
שנים, עם סיכוי לא קטן, שלא יראו תוצאה. אבל את זה הם בעצמם כמובן כבר יודעים, ועדיין הם שם, עוזרים לכל יהודי שרק אפשר, מחפשים, מדברים, לומדים ומלמדים, לא שליחות של שנה או שנתיים, אפילו לא עשר. שליחות של חיים, לקום בבוקר בלי לדעת כמה זמן נשאר. בלי תאריך שמציין את הסוף.
שליחות.
ואני מה? שאלתי בשקט את עצמי, נזכר בצנחן.
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות - לקריאת כל התגובות
הוסף תגובה
1 תגובות
1.
שאלת תם
ט"ו כסלו ה׳תשס״ז
מתי ולמי אמר הרבי:
הילדים על חשבוני!
הילדים על חשבוני!
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
מאפשרים לכם לקבל
