מערכת COL
|
יום י"ד כסלו ה׳תשס״ז
05.12.2006
"שליח מצליח הוא מי שלעולם לא יחוש סיפוק מהישגיו"
עצם הצירוף של המילים "שליח מצליח" מהווה סתירה מניה וביה. משום ששליח מצליח באמת הוא שליח שיודע שכל ההצלחות שלו אינן באות בזכותו אלא בזכות הכוחות והברכות שמעניק לו הרבי, המשלח ■ שבועיים עברו מאז הכינוס, אבל נאומו של השליח הראשי לתאילנד, הרב יוסף-חיים קאנטור, במעמד ה'באנקט' של כינוס השלוחים העולמי ממשיכים להדהד ■ COL מגיש את הנאום המרתק לנאום המלא
השליח הרב יוסף-חיים קנטור מתאילנד במהלך נאומו • צילום: מאיר דהן, COL
מר פינק מגיע לעיר ותולה שלט: "מר פינק מוכר נעליים בחינם". מובן שכל אנשי העיר הגיעו עם בניהם ונכדיהם וביקשו לנצל את ההזדמנות לרכוש נעליים בחינם. כעבור חודש ימים נשלח בדואר לכל אחד מרוכשי הנעליים חשבון לתשלום על הקנייה. מיד נוצרה בעיר המולה גדולה והוחלט להזמין את מר פינק לדין תורה אצל הרב המקומי. הרב שאל את מר פינק: האם תלית שלט 'מר פינק מוכר נעליים בחינם'? כן, ענה מר פינק. 'אם כן, מדוע אתה שולח חשבונות לתשלום?', שאל הרב. ענה מר פינק: 'כבוד הרב, זאת לא אשמתי שאף אחד כאן בעיר לא יודע לקרוא'. השלט שתליתי היה: 'מר פינק מוכר נעליים בחינם?!'...
נזכרתי בסיפור הזה כששמעתי שמייחסים את הביטוי 'שלוחו של אדם כמותו' אלינו, השלוחים של הרבי. כזה רבי גדול, ואני הקטן יכול להיות "כמותו"?! האם מישהו רוצה לומר שהרבי סומך עלי, שאני אבצע את השליחות שלו? הרי עצם המחשבה על כך מעוררת בלב חרדה ויראה גדולה!
אבל כשאתה קורא את הביטוי הזה בצורה הנכונה, זה מעורר בך כוחות נפלאים. רבי כזה גדול, ובכל זאת הוא הטיל עלינו את הזכות הגדולה וההזדמנות חסרת התקדים להיות שלוחיו וליטול חלק בביצוע שליחותו להפצת האמונה בה' אחד ושמירת מצוות ה'.
ובעצם, השליחות אוצרת בקרבה גם אחריות גדולה וגם זכות נפלאה.
מסירות-נפש או קריירה?
כשיצאנו לשליחות בתאילנד לפני 13 שנה, היה משהו שהציק לי בתת-ההכרה שלי. במשך כל שנות נעוריי התחנכתי ושאפתי לצאת בשליחות הרבי, והנה זכיתי לצאת לשליחות לתאילנד. בעוד שעבור רעייתי עצם המחשבה על יציאה מגבולות ארה"ב היוותה מסירות-נפש עצומה, הרי שעבורי, כמי שגדל באוסטרליה הרחוקה ואף שהה מספר חודשים בבחרותו בשליחות ברוסיה, זה לא היה כל כך מפחיד. זה היה אפילו קצת מרגש – משהו הרפתקני...
לא היתה לי שום דאגה בקשר לעתידי הכלכלי משום שהייתי אמור לקבל משכורת בתור רב הקהילה. התפקיד מטעם הקהילה כלל משרת רבנות בשני בתי-הכנסת בעיר – האשכנזי והספרדי – כך שגם זכיתי בתואר המצלצל "הרב הראשי לתאילנד". לפעמים היתה עולה תהייה בלבי: אם לא הייתי נשלח למקום הזה בתור שליח של הרבי, האם לא הייתי נוטה לקבל הצעה כזאת? אחרי הכל, התלוו אליה כסף וכבוד... לא העזתי להשמיע את שאלתי בקול רם, אבל כאשר עמיתיי היו מתפעלים מה"מסירות נפש העצומה", כלשונם, הכרוכה בנסיעה לתאילנד הרחוקה – לא הייתי בטוח שהמושג "מסירות נפש" אמנם מתאים כדי להגדיר נכון את המצב שלי. מי יודע אם לא יצאתי לתאילנד מתוך מחשבה על התועלת הנלווית למשרתי? אחרי הכל, האם שגרירויות אינן שולחות שגרירים מעבר לים, וחברות כלכליות אינן שולחות את נציגיהן לחיות בתנאי גלות, ואפילו לתאילנד?
כשנתיים לאחר מכן, בלילו הראשון של חג הסוכות, תקפה את תאילנד סופת מונסון [=רוח חזקה מלווה בגשמים עזים] כזו שמנעה את האפשרות אפילו להתקרב לסוכה. זה היה גשם כזה, שצריכים לראות בשביל להאמין, גשם שמותיר את כל העיר מוצפת במים. לא היה סיכוי לאף אחד להצליח להיכנס לסוכה באמצע סופה כזאת. רק קרוב לחצות הלילה, הסופה שככה ויכולנו להיכנס לסוכה. בשלב זה כל האורחים שהזמנו לסוכתנו כבר עזבו מזמן, ונשארנו רק אנחנו – אני, רעייתי, בתנו חיה-מושקא ובננו מנחם-מענדל. באותם רגעים, הסכך המטפטף נמהל בדמעות שזלגו מעיניי. מדוע בכיתי? ובכן, באותה תקופה מצבנו הכלכלי נהיה מאוד לא יציב ומסיבות שונות גם הכבוד נראה מאוד חמקמק. היינו ממש מתוסכלים וגם מאוד בודדים. לא צפינו לעצמנו עתיד ורוד במיוחד בתאילנד.
ואז, ממש לפני שהתחלתי באמירת הקידוש, חלף בי רעיון, כאילו ברק הבזיק במוחי. אמרתי לעצמי: סוף-סוף זכית להגיע אל הרגע אליו ייחלת – להיות שליח אמיתי! נכון, חברות שולחות נציגים מעבר לים, אבל הן משלמות להם משכורת מכובדת עם תוספת קיצבה בגלל הקשיים. נכון, דיפלומטים שוהים ארבע שנים רצופות הרחק מביתם, אבל הם זוכים להרבה הטבות צדדיות בזכות מעמדם המיוחד המסב להם כבוד רב.
ואילו אני? כבר לא נהניתי מהיציבות הכלכלית, ואף לא מהיוקרה והכבוד. ללא ספק, אילו הייתי נציג של איזו חברה או דיפלומט, הייתי מחפש משרה אחרת ועוזב את המדינה במהירות האפשרית. ידעתי בוודאות שאם שהייתי בתאילנד היתה בשביל הקריירה שלי, כי אז מקסימום הייתי יכול להוסיף לקורות חיי את התואר "מלפנים אב"ד דבנגקוק" ולהתחיל לחפש לעצמי עבודה במדינה "נורמלית". מדינה שבה דקת שיחה בטלפון עם ההורים לא עולה לך שלושה דולר, מדינה שזמן הטיסה ממנה לניו-יורק אינו אורך יממה וחצי והילדים אינם צריכים לישון תחת כילות להגנה מפני יתושים. ואולי אפילו למצוא מקום ללא פקקי תנועה אין-סופיים, מקום שבו נהיגה מביאה אותך ליעדך מהר יותר מאשר הליכה, גם אם אינך משתמש באופנוע או ב'טוק טוק'.
אבל אני ורעייתי ידענו שיהיה מה שיהיה – אנחנו לא עוזבים! מה הסיבה? פשוט מאוד, משום שאנחנו שלוחים והדבר המניע את השלוחים איננו קריירה אישית אלא השליחות להפצת יהדות אשר הופקדה בידיהם.
אותו לילה של סוכות הפך להיות אצלנו שמח מאוד. כשבירכתי 'שהחיינו' בקידוש, התלוותה לברכה כוונה רבת-משמעות. הודינו לה' על שזיכה אותנו להגיע לנקודת המפנה החשובה הזאת בחיי השליחות שלנו. באותו לילה זכינו לקבל את המתנה הכי גדולה שתיתכן – להיעשות שלוחים אמיתיים.
הייתי רוצה מאוד להמשיך במשפט "ומאז חיינו באושר ובעושר כל ימינו"... אבל אני יודע שלא תאמינו לי גם אם אגיד לכם זאת, ולכן אספר לכם את כל האמת: אמנם אני ורעייתי מודים לקב"ה על כל הדברים הטובים שהעניק לנו בחסד חינם – אבל החיים בתאילנד לא תמיד מאוד נעימים. עדיין יש עליות ומורדות בחיים, ולאלה מתלווה האתגר הייחודי של לחיות במדינה מרוחקת.
אני עדיין מתרגש כשאני נזכר איך בתנו מושקא בת העשר היתה מתקשרת אלינו מקליפורניה, שם למדה בבי"ס חב"די, ומתייפחת בבכי חסר מעצורים בגלל געגועיה הביתה. עדיין עולות דמעות בעיניי כשאני נזכר ברגעים הקשים, כאשר ידענו שיש לה חום גבוה אבל 13 אלף קילומטרים הפרידו בינינו ובין האפשרות לקחת אותה בעצמנו לרופא. כן, יש רגעים קשים באמת, רגעים עמוסי תחושת פרידה מכאיבה, אבל ב"ה מעולם לא עלתה על לבנו מחשבת פסול על אפשרות של נטישה ח"ו. למן אותו סוכות והלאה, התחזקה בנו עוד יותר ההכרה שאנו פועלים אך ורק משיקולים של תועלת למשימת השליחות שלנו, ואיננו מחפשים בשום אופן מה שנחמד ונוח עבורנו.
לעבוד 24 שעות ביממה
בשנות היו"דים הראשונות, בשיחה שנשא לפני קבוצה של בחורים שהתכוננו לצאת בקיץ ל'מרכז שליחות', סיפר הרבי את הסיפור על ר' שמואל מונקעס, מחסידי אדמו"ר הזקן, שבדרכו חזרה מהתוועדות החליט להיתלות על השער בחצרו של אדמו"ר הזקן. כשהחסידים שאלו אותו מה הרעיון בזה, הסביר להם: על הכניסה לחנותו של סנדלר תלויות נעליים כדי שיידעו שכאן יש סנדלר, בחלון הראווה של הזגג מונחות זכוכיות כדי שיידעו שכאן יש זגג, ולפני ביתו של הרבי מתאים שיהיה תלוי חסיד – כדי להראות שכאן נמצא ביתו של הרבי.
אם תיכנסו למוסד חינוך חב"די ותשאלו את הילדים הקטנים: "מה תרצו להיות כאשר תגדלו?", איזו תשובה תשמעו לדעתכם? כבאי, חייל או שוטר? לא! אתם תשמעו את הקריאה: "אני רוצה להיות שליח של הרבי!". ואתם יודעים למה זה? האם לדעתכם זה רק מקרה שרוב בוגרי ישיבות ליובאוויטש יוצאים לשליחות? האם אתם סבורים שזה בא סתם כך שהוריי שיחיו יכולים להצהיר כיום בגאווה ששבעה מתוך תשעת ילדיהם כבר יצאו לשליחות, ושני הקטנים מצפים בחוסר סבלנות לצווי הגיוס שלהם?
כולנו יוצאים לשליחות בגלל ש"הוא היה אומר", זה הדבר שהרבי הטיף לו תמיד. ויותר מזה, בגלל ש"הוא היה עושה", כאלה היו חייו של הרבי עצמו. הרבי ראה את עצמו שליח, חי בתור שליח והסביר לנו שהמושג שליח פירושו התבטלות והתמסרות מוחלטת לעבודת השליחות. וכל מי שרואה עצמו תלמיד וחסיד של הרבי, ושואף ללכת בדרכיו, רוצה להיות שליח.
בחורף תשמ"ו כתב הרבי 'פתק' ייחודי ונדיר, המתאר בתמציתיות את אופי עבודתו של רבי חב"די: "היותו אדמו"ר ה"ז שליחותו נפשית ועקרית, לנהלם ולעודדם בתומ"צ בכלל (מתחיל באמונת ה' שמירת השו"ע וכו') ולהראותם דוגמא חי' בזה (עד כדי מסירת נפש בפועל)". והרבי ממשיך: "לאחר זה באים חייו בתור פרטי וגם בזה יסוד שלא לנגוע כלל בתפקידו הכללי והעקרי".
השליח הרב שמואל גורביץ מספר שלפני כשלושים שנה, כאשר נשלח ע"י הרבי לליון שבצרפת, רעייתו נשארה בבית הוריה בניו-יורק וציפתה ללידה. באותה תקופה, במשך השבוע פעל הרב גורביץ בליאון אבל לשבתות היה נוסע לפעמים למקומות אחרים. שבת אחת עשה אצל הוריו בפאריס ושבת שנייה ביקר אצל בן דודו בטולוז. 'זמן מה לאחר מכן נכנסתי אל הרבי ליחידות', מספר הרב גורביץ. 'הרבי פנה אלי ואמר: 'איך קען ניט פארשטיין וואס טוט זיך מיט דיר! מ'האט דיר געשיקט אויף שליחות פון אמריקה קיין ליאון, און אז מ'גיט זיך א טראכט וואו דו ביסט געווען, הער איך אז איין שבת ביסטו אין ליאון, א צווייטן שבת ביסטו אין פאריס, און א דריטן שבת נאך ערגעץ וואו!' [=אינני מבין מה קורה איתך! נשלחת בשליחות מאמריקה לליון, וכאשר חושבים היכן היית – שומע אני ששבת אחת אתה בליון, שבת שנייה בפאריס ושבת שלישית אי שם!]
והרבי המשיך כשהוא מצביע על עצמו: 'אילו אני הייתי בליון, הייתי יודע שכל רגע ורגע צריך להיות מוקדש להכנסת עוד ילד, ועוד ילד, ועוד ילד, לחינוך כשר ("אריינבריינגען נאך א קינד, און נאך א קינד, און נאך א קינד, צו חינוך הכשר")".
הרבי, בגלל התמסרותו המוחלטת לעבודת השליחות, עבד שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, למען כלל ישראל, מבלי להקצות לעצמו "זמן פנוי". הוא לא לקח לעצמו חופשה או פסק זמן, כי אצל הרבי כל דקה פירושה דאגה לעוד ילד יהודי. והשלוחים של הרבי, השואפים לשקף את פעלו של הרבי, פועלים באותה רוח של פעילות מסביב לשעון, לפחות "בזעיר אנפין". אצל שליח אין שעות קבלה או "שעות נוספות".
לאחרונה קראתי מאמר שכתב אחד מעמיתיי השלוחים. הוא כתב שם שהשלוחים פועלים "שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה". כשדיברתי איתו זמן מה לאחר מכן, שאלתי אותו בשם הצדק והיושר – האם אין כאן קצת הגזמה? איזה שליח עובד 24 שעות ביממה? והוא ענה לי כך: 'האם אתה מנתק את הטלפון בביתך כשאתה הולך לישון?' עניתי: 'לא, כשאני הולך לישון, הטלפון הסלולרי שלי מונח ליד מיטתי'. 'אם כן', הסיק עמיתי, 'אתה עובד 24 שעות ביממה'.
באותו לילה, הלכתי לישון אחרי חצות הלילה, כדי לנוח מעט מעמל היום, והנה מתקשר אלי תרמילאי אחד: 'כבוד הרב, יש לי קשיי נשימה. אני מאושפז בבית-רפואה, ואני לא מבין מה הצוות הרפואי אומר לי'. התלבשתי במהירות ו'טסתי' לבית הרפואה. ב"ה התברר שכל חרדתו היתה לשווא. בשעה ארבע לפנות בוקר כבר הייתי שוב במיטתי. כיביתי את השעון המעורר שהיה אמור לצלצל בשש וחצי בבוקר, וחשבתי לעצמי: היום 'מגיע' לי להתפלל במניין מאוחר, בשעה תשע... בשעה שש בבוקר צלצל שוב הטלפון. הפעם היה על הקו קצין הביטחון של חברת 'אל על'. גופת יהודי עומדת לעלות למטוס בדרכה לקבורה בישראל, ומסיבות ביטחוניות חייבים לערוך 'טהרה' לפני העלאתה למטוס. ממרכז 'אל על' בישראל נמסר כי העלאת הגופה למטוס תתאפשר רק לאחר שרב יבדוק את ארון המת וייתן אישור שהטהרה בוצעה כהלכה.
באותו בוקר התקשרתי לעמיתי השליח ואמרתי לו: "ניצחת, אנחנו באמת עובדים 24 שעות ביממה"...
הסמל המסחרי של השלוחים
הרבי הראה לנו דוגמה חיה, איך להגיע אל כל יהודי ויהודי, ולא משנה עד כמה הוא שונה או רחוק.
מישהו כתב פעם לרבי מכתב. הוא ביקש ברכה לחתונתו וציין שנסע למדינה רחוקה ושם התפלל במניין שהתקבץ רק לאחר מאמצים מרובים. העשירי למניין היה יהודי שניכר עליו שכל היהדות לא מעניינת אותו והוא קרא עיתון בשעת התפילה. הכותב הביע לפני הרבי את סלידתו מהתנהגותו המבישה של אותו יהודי.
הרבי ענה לו תשובה מדהימה, שנכתבה בסגנון אבהי, וזה תוכנה: בסיפור הזה אני רואה את שיא הנקודה היהודית, שאפשר למצוא אצל כל יהודי. הנה אדם שנדד עד לפינה מרוחקת בקצווי תבל, ונהיה כל כך מרוחק, לא רק מבחינה גאוגרפית, אלא גם מבחינה נפשית, עד שאין לו שום מושג מהי תפילה ומהו בית-כנסת וכו'. ובכל זאת נמצא בתוכו אותו ניצוץ יהודי, וכפי שאדמו"ר הזקן קורא לזה בתניא: 'הנפש האלוקית', שהוא חלק אלוקה ממעל ממש. הנשמה האלוקית הזאת, המושרשת בכל יהודי, מחפשת ביטוי כמיטב יכולתה, ובמקרה של היהודי הזה, היא מצאה את ביטויה לפחות בזה שהיא מאפשרת ליהודים אחרים להתפלל במניין. ולכן אותו אדם יוצא מגדרו כדי לסייע להם ויחד עם זאת להימנות עמהם..."
לרבי היתה אהבה עצומה לכל יהודי, יהיה מי שיהיה, ולכן אהבת ישראל היא הסמל המסחרי של השלוחים בכל מקום בעולם בו הם נמצאים.
לפני מספר שבועות ביקרתי בבית חב"ד שפתחנו לאחרונה בעיר לואן-פראבאנג השוכנת במדינת לאוס, שכנתה של תאילנד. השליח המקומי הרב מרזל אסף עשרה יהודים והתפלל איתם מנחה סמוך למפל מים עוצר נשימה. ביניהם היה ישראלי בן שישים העונה לשם בני, שסיפר לי עד כמה נהנה בעת שביקר בבתי חב"ד בערים בומביי ומאנאלי שבהודו, קטמנדו, הו-צ'י-מין, קו-סאמוי, צ'אנג-מאי, בנגקוק ופוקט. בני סיפר לי על החמימות הרבה שבה התקבל בכל אחד מבתי חב"ד הללו. הוא תיאר לפניי את החמימות של השלוחים, ועד כמה הם נתנו לו להרגיש בבית ולימדו אותו להיות גאה ביהדותו.
כשהגענו למפל המים, שאלנו את בני אם הוא מעוניין להניח תפילין. הוא הסכים ואמר לנו: "דעו לכם שזאת הפעם הראשונה בחיי שאני מניח תפילין. ברור שבכל בתי חב"ד שהייתי הציעו לי להניח תפילין, אבל עדיין לא הרגשתי שאני מוכן לעשות את הצעד הזה. עכשיו אני מוכן". באותו רגע חשבתי לעצמי: מי יודע כמה חיוכים היה עליו לפגוש וכמה קילומטרים היה עליו לגמוא כדי לזכות בהנחת תפילין.
"מיני ומיניה יתקלס עילאה"
מסירות-הנפש וההתבטלות המוחלטת כלפי משימת השליחות מביאה לעבודת צוות ידידותית בקרב השלוחים. בכמה ממכתביו מצטט הרבי סיפור מאלף המופיע בגמרא: רבי אבהו היה מגדולי האמוראים. באותם ימים לכל אמורא היה עוזר שנקרא 'מתורגמן'. בשעת מסירת השיעור, האמורא היה משמיע את דבריו בלחש באוזני המתורגמן, והאחרון היה משמיע את הדברים בקול רם באוזני כל התלמידים. פעם יצאה אשתו של רבי אבהו החוצה ופגשה בשוק את אשת המתורגמן של בעלה. אמרה לה אשת המתורגמן: האם את סבורה שבעלך הוא שלוחש את דברי התורה באוזני בעלי? לא ולא! בעלך לוחש באוזניו סתם שטויות, ואילו בעלי הוא שמוסר את השיעור. בעלי סתם מתכופף ומעמיד פנים כאילו הוא מאזין לבעלך, בגלל הקשרים הפוליטיים שיש לו...
כצפוי, אשת רבי אבהו שבה מהר לביתה ואמרה לבעלה שעליו לפטר את המתורגמן תכף ומיד, משום שהוא מנסה לנשל אותו ממשרתו. ענה לה רבי אבהו בסבלנות: למה לכעוס? מה זה משנה? "מיני ומיניה יתקלס עילאה" [= ממני וממנו, ישתבח הבורא].
במילים אחרות: אם אתה מתמסר לעבודת השליחות, אזי מה שחשוב הוא שהשליחות תתבצע, ולא מי מקבל כבוד ומחמאות על העבודה.
אתם – אחיי השלוחים היקרים – המחשתם זאת באופן נפלא ביותר. מי אינו זוכר את אותו יום נורא ואיום לפני כשנתיים, כאשר הצונאמי הסוער הגיע מהאוקיינוס ההודי והרג מאות אלפי בני אדם ועקר מבתיהם מיליונים נוספים.
יחד עם עמיתיי השלוחים, יצאנו מיד לעבודה והקמנו קרן יהודית להצלה וסיוע. הפעילות היתה קדחתנית, התנהלה בקצב מטורף ומדהים, וגם היתה יקרה מאוד.
מספר ימים לאחר הצונאמי, יצאתי לבנק כדי לבצע מספר פעולות וגיליתי שהחשבון שלי הוקפא. מיד התקשרתי למנהל הבנק כדי לשאול אותו מה קרה. ואז שמעתי את הדבר הכי נעים שהייתם רוצים לשמוע מפיו של מנהל הבנק בסניף שלכם: 'בימים האחרונים הועברו לחשבונך כמה מאות אלפי דולרים'... מה שהפריע להם היה רק החשד שמדובר בעסק לא חוקי... מה באמת קרה? באתר chabad.org נפתח לינק מיוחד למען נפגעי הצונאמי והמוני שלוחים קישרו את האתרים שלהם לדף התרומות שלנו. כך התחילו לזרום לחשבון הבנק שלנו סכומי ענק, שגרמו לבנק לחשוד בנו.
במשך השנה שלאחר הצונאמי ביצענו פעולות סיוע נרחבות, קודם כל עבור נפגעים וניצולים יהודים, וגם עבור אוכלוסיית תאילנד בכללה. אחד הדברים הבולטים היה קרנבל שאירגנו עבור ילדים השוהים ב'מחנות עקורי הצונאמי'. הקרנבל זכה להכרה ממלכתית כאשר הנסיכה של תאילנד פתחה את טקס ה'יזכור' שערכנו לנפגעי הצונאמי. אם יש מקום בעולם שבית המלכות עדיין שוקק בו חיים הרי זה בתאילנד, כך שביקורה של הנסיכה באירוע שלנו נחשב לכבוד עצום. הביקור הועבר בשידור חי בכל רשתות הטלוויזיה במדינה וזה היה קידוש השם אדיר.
כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, לאחר שסיימנו לעסוק בפעולות ההצלה, חזרנו לשיחות הרגילות עם מנהל הבנק: "כבוד המנהל, בבקשה אל תחזיר את הצ'ק שלי במשך השעות הקרובות, עד שאמצא דרך שיהיה לו כיסוי"... אבל בתקופה שקדמה לזה, לא יכולתי להאמין למה שקורה אצלנו. מה מניע שליח שנאבק בעצמו כדי לשלם את המשכנתה הפרטית שלו ולממן את הפעילות שלו, להחליט להפנות את התומכים שלו לקרן ההצלה שהקימה חב"ד בתאילנד? האם אין הוא חושש שזה יפגע בתרומות שהוא מקבל?
התשובה לכך היא אחת ויחידה – "מיני ומיניה יתקלס עילאה". אתם, אחיי היקרים, שלוחי הרבי – הנכם מסורים לעבודת השליחות. אתם לא חושבים על התועלת האישית שתוכלו להפיק מהעבודה, וכשיש צורך דחוף בתרומות בתאילנד, אתם ממהרים להיענות לו ומפנים את התורמים שלכם לסייע לנו. אתם בחרתם להיענות בצורה הכי יפה והכי לא אנוכית, בצורה שגורמת לרבי להיות גאה בכם.
אלף וחמש מאות יהודים הגיעו להשתתף בתפילות ובסעודות החג בלילו הראשון של ראש השנה שנערכו באי קו-סאמוי שבדרום תאילנד. הרב יוסי וקסלשטיין עמד שם וניהל את הערב, ובאופן טבעי זכה למחיאות כפיים סוערות ולשירה האדירה "יוסי הוא הגדול". אבל אחרי החג, כשקיבלנו את הדיווח על ההצלחה האדירה שלו, שמחתי לגלות שלא רק הוא חש סיפוק מזה, אלא גם הרב מענדל, השוחט שלנו, ששחט את העופות לקראת האירוע; גם הרב נחמיה, שתיכנן את לוח הזמנים של האירוע, מלבד זאת שאירח בעצמו אלף מתפללים אצלנו בבנגקוק; גם הרב אליעזר, שאירגן את כל שירותי ההסעדה; גם הרב דוד, שמנהל את בית-הספר; וגם הרב משה, שניהל את מערכת ההרשמה און-ליין בכל המקומות.
אחרי החג, לאחר ששלחתי בפקס דו"ח ל'אוהל' של הרבי, יצרתי קשר עם התומכים שלנו, שרובם נמצאים איתנו כאן הערב. לפי התגובות שלהם היה ברור שכל אחד ואחד מהם הרגיש גאווה על ההצלחה האדירה של האירוע הזה. זוהי התגשמות מלאה של "מיני ומיניה יתקלס עילאה" – רק בזכות מאמצינו המשותפים, אנחנו מסוגלים לבצע את השליחות. לא חשוב מי זוכה להערכת הציבור, הפעולות והמוסדות שלנו מצליחים רק משום שלכולנו איכפת מעבודת השליחות.
מיהו "שליח מצליח"?
דיברתי הרבה על מסירות-נפש והקרבה. אך האם זה לא קשה, עד בלתי אפשרי, לפעול במסירות-נפש מתמדת, ועם זאת להישאר שפוי, לנהל משפחה ולגדל ילדים חסידיים שפויים? ומי אם לא אנחנו יודע שבעוד אנו מפיצים סביבנו השראה במשך כל שעות היום, הרי לפעמים אנחנו עצמנו זקוקים למידה לא מעטה של השראה?
באחת ההתוועדויות החסידיות שהשתתפתי בהן, בשעות הקטנות של הלילה, לאחר שהמתוועדים אמרו כמה פעמים 'לחיים' והשיחות נהיו יותר ישירות וממוקדות – משכה את תשומת לבי השיחה הבאה. שליח מבוגר אמר ברצינות לבנו השליח הצעיר: "מענדל, אם תלמד בקביעות חסידות ושיחות של הרבי – אזי תהיה באמת שליח. אבל אם תזניח את לימוד החסידות ותתמקד רק בבניית מיומנות הנאום שלך, בגיוס כספים ובתכנון הפעילות – אמנם תהפוך למומחה גדול לקירוב יהודים, ואף תזכה לקריירה מפוארת, אבל שליח לא תהיה".
חיוני עד מאוד עבורנו לשמור על שיעורי הלימוד שלנו עצמנו בגמרא ובהלכה וכו', אבל בתור שלוחים עלינו לשים דגש מיוחד על לימוד המאמרים והשיחות של הרבי. כשאתה לומד את תורתו של הרבי, המוח שלך עובר שינוי ואתה מתחיל לקלוט את החשיבות העצומה והדחיפות הגדולה של השליחות להגיע לכל יהודי. הלב שלך מתמלא התלהבות ותשוקה להגשים את היעדים שהציב הרבי – הפצת היהדות והפצת המעיינות בכל קצווי תבל. כשאתה מתוודע לכאב העצום של הרבי על אורך הגלות ולגעגועיו העזים לביאת הגאולה, גם אתה מתעורר לעשות את כל אשר ביכולתך כדי לזרז את ביאת המשיח. המטרות שלו הופכות למטרות שלך. אתה מזדהה לחלוטין עם השליחות שלך ועובד את עבודתך מתוך חיות, התלהבות ושמחה. וכפי שהרבי לימד אותנו שהמילה 'שליח' היא בגימטרייה 'שמח'.
ואז, באותם ימים קשים – ואני מאחל לכולנו שהם יהיו מאוד מאוד נדירים אצלנו – כאשר אתה מרגיש מותש, או סתם כך בלי מצב-רוח, אתה מזכיר לעצמך את אותה נקודה יסודית ומרכזית של עבודת השליחות. להיות שליח פירושו לבצע את שליחותנו – השליחות של הרבי – מבלי להתחשב בתחושות אישיות של סיפוק או מוטיבציה.
לאחרונה שוחחתי עם חבר שעבר תקופה לא קלה בחיי השליחות שלו, והוא אמר לי: "הייתי רוצה להיות שליח מצליח". שאלתי אותו מה נקרא "להיות שליח מצליח". כולנו יודעים מיהו איש עסקים מצליח: מי שמרוויח הרבה כסף. אבל מיהו שליח מצליח? מי שמקים בניין גדול, מי שהתקציב השנתי שלו עולה על מיליון דולר, או מי שמספר המשתתפים בכל שיעור שלו עולה על חמישים? האם שליח שעדיין לא הקים בניין גדול, והתקציב השנתי שלו קטן בהרבה ממיליון דולר, ומספר המשתתפים בשיעוריו מסתכם ב-15 – ויש שלוחים שהמספר הזה הוא כ-20 אחוז מכלל היהודים בסביבתם – האם זה אומר שהוא לא שליח מצליח? ולאידך גיסא: שליח שכן בנה בניין גדול, ומארח מאות אורחים בכל ליל שבת, האם זה אומר שעכשיו הוא יכול לנוח קצת כי הוא כבר הצליח? ברור שלא!
עצם הצירוף של המילים "שליח מצליח" מהווה סתירה מניה וביה. משום ששליח מצליח באמת הוא שליח שיודע שכל ההצלחות שלו אינן באות בזכותו אלא בזכות הכוחות והברכות שמעניק לו הרבי, המשלח.
ידידי היקר, יש לי בשורה טובה בשבילך: אתה שליח מצליח! משום ששליח מצליח פירושו שליח כמוך, שכל השאיפה שלו בחיים היא לבצע את שליחותו להפיץ תורה ויהדות – מי שידו נחשבת ל"ידו" של הרבי, "שלוחו של אדם כמותו", וכל אבר מאבריו וכל גיד מגידיו פועלים מתוך מסירות-נפש כדי להגיע לעוד יהודי בכל רגע אפשרי.
ידידי היקר, נכון שלפעמים אינך חש שהגעת להישגים. אבל זה קורה לך בגלל ששליח אמיתי אינו מתמקד בבדיקת ההצלחות וההישגים שלו אלא פועל מתוך אנרגייה עצומה המניעה אותו לדאוג לכך ש"עוד ילד, ועוד ילד, ועוד ילד, יקבלו חינוך כשר". לעולם לא נגיע להרגשת סיפוק, משום שככל שנגיע להישגים רבים יותר, כך נשאף לפעול ולהשיג עוד יותר, בעזרת ה'. וכדברי הגמרא, שהרבי חזר עליהם פעמים אין-ספור: "מי שיש לו מנה – רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים – רוצה ארבע מאות".
שליח הוא מי שמצד אחד מרגיש שעד שהמשיח יבוא הוא לא פעל די הצורך, ומצד שני הוא מאושר ושמח על כל יהודי שהוא כן מצליח להשפיע עליו. והשמחה הזאת היא חיונית, משום שרק בזכות השמחה – החיוכים שלנו, הניגונים השמחים שלנו והגישה החיובית שלנו – נצעד לעבר הניצחון.
אחיי השלוחים! הכלי לקבלת ברכות ה' והמתכון לצמיחתנו והתפתחותנו – הוא התבטלותנו והתמסרותנו לעבודת השליחות, מעבר למגבלות הזמן ומעבר למגבלות הגאוגרפיות. אהבת ישראל הבלתי מוגבלת המקננת בנו – אהבה לכל יהודי, ולא משנה עד כמה הוא שונה ממני או ממך – והאחדות הפנימית השוררת בינינו, הם שיביאו לשיתוף-פעולה מרוכז ולעבודת צוות, מבלי להתחשב במושגים כמו קבלת כבוד והערכה.
המפתח אל העתיד שלנו נעוץ בשאיפתנו המתמדת להיות שלוחים אמיתיים של הרבי. הלילה, בעמדנו בכינוס השלוחים, נזכיר לעצמנו "וואו מען שטייט און פאר וועמען מען שטייט" [=היכן אנו עומדים, ולפני מי אנו עומדים]: אנו הננו, ונמשיך להיות – שלוחי אדוננו מורנו ורבנו, ותפקידנו להביא את משיח צדקנו בפועל ממש.
(הנאום פורסם בשבוע שעבר ב'חדשות חב"ד' המצורף למגזין 'כפר-חב"ד')
נזכרתי בסיפור הזה כששמעתי שמייחסים את הביטוי 'שלוחו של אדם כמותו' אלינו, השלוחים של הרבי. כזה רבי גדול, ואני הקטן יכול להיות "כמותו"?! האם מישהו רוצה לומר שהרבי סומך עלי, שאני אבצע את השליחות שלו? הרי עצם המחשבה על כך מעוררת בלב חרדה ויראה גדולה!
אבל כשאתה קורא את הביטוי הזה בצורה הנכונה, זה מעורר בך כוחות נפלאים. רבי כזה גדול, ובכל זאת הוא הטיל עלינו את הזכות הגדולה וההזדמנות חסרת התקדים להיות שלוחיו וליטול חלק בביצוע שליחותו להפצת האמונה בה' אחד ושמירת מצוות ה'.
ובעצם, השליחות אוצרת בקרבה גם אחריות גדולה וגם זכות נפלאה.
מסירות-נפש או קריירה?
כשיצאנו לשליחות בתאילנד לפני 13 שנה, היה משהו שהציק לי בתת-ההכרה שלי. במשך כל שנות נעוריי התחנכתי ושאפתי לצאת בשליחות הרבי, והנה זכיתי לצאת לשליחות לתאילנד. בעוד שעבור רעייתי עצם המחשבה על יציאה מגבולות ארה"ב היוותה מסירות-נפש עצומה, הרי שעבורי, כמי שגדל באוסטרליה הרחוקה ואף שהה מספר חודשים בבחרותו בשליחות ברוסיה, זה לא היה כל כך מפחיד. זה היה אפילו קצת מרגש – משהו הרפתקני...
לא היתה לי שום דאגה בקשר לעתידי הכלכלי משום שהייתי אמור לקבל משכורת בתור רב הקהילה. התפקיד מטעם הקהילה כלל משרת רבנות בשני בתי-הכנסת בעיר – האשכנזי והספרדי – כך שגם זכיתי בתואר המצלצל "הרב הראשי לתאילנד". לפעמים היתה עולה תהייה בלבי: אם לא הייתי נשלח למקום הזה בתור שליח של הרבי, האם לא הייתי נוטה לקבל הצעה כזאת? אחרי הכל, התלוו אליה כסף וכבוד... לא העזתי להשמיע את שאלתי בקול רם, אבל כאשר עמיתיי היו מתפעלים מה"מסירות נפש העצומה", כלשונם, הכרוכה בנסיעה לתאילנד הרחוקה – לא הייתי בטוח שהמושג "מסירות נפש" אמנם מתאים כדי להגדיר נכון את המצב שלי. מי יודע אם לא יצאתי לתאילנד מתוך מחשבה על התועלת הנלווית למשרתי? אחרי הכל, האם שגרירויות אינן שולחות שגרירים מעבר לים, וחברות כלכליות אינן שולחות את נציגיהן לחיות בתנאי גלות, ואפילו לתאילנד?
כשנתיים לאחר מכן, בלילו הראשון של חג הסוכות, תקפה את תאילנד סופת מונסון [=רוח חזקה מלווה בגשמים עזים] כזו שמנעה את האפשרות אפילו להתקרב לסוכה. זה היה גשם כזה, שצריכים לראות בשביל להאמין, גשם שמותיר את כל העיר מוצפת במים. לא היה סיכוי לאף אחד להצליח להיכנס לסוכה באמצע סופה כזאת. רק קרוב לחצות הלילה, הסופה שככה ויכולנו להיכנס לסוכה. בשלב זה כל האורחים שהזמנו לסוכתנו כבר עזבו מזמן, ונשארנו רק אנחנו – אני, רעייתי, בתנו חיה-מושקא ובננו מנחם-מענדל. באותם רגעים, הסכך המטפטף נמהל בדמעות שזלגו מעיניי. מדוע בכיתי? ובכן, באותה תקופה מצבנו הכלכלי נהיה מאוד לא יציב ומסיבות שונות גם הכבוד נראה מאוד חמקמק. היינו ממש מתוסכלים וגם מאוד בודדים. לא צפינו לעצמנו עתיד ורוד במיוחד בתאילנד.
ואז, ממש לפני שהתחלתי באמירת הקידוש, חלף בי רעיון, כאילו ברק הבזיק במוחי. אמרתי לעצמי: סוף-סוף זכית להגיע אל הרגע אליו ייחלת – להיות שליח אמיתי! נכון, חברות שולחות נציגים מעבר לים, אבל הן משלמות להם משכורת מכובדת עם תוספת קיצבה בגלל הקשיים. נכון, דיפלומטים שוהים ארבע שנים רצופות הרחק מביתם, אבל הם זוכים להרבה הטבות צדדיות בזכות מעמדם המיוחד המסב להם כבוד רב.
ואילו אני? כבר לא נהניתי מהיציבות הכלכלית, ואף לא מהיוקרה והכבוד. ללא ספק, אילו הייתי נציג של איזו חברה או דיפלומט, הייתי מחפש משרה אחרת ועוזב את המדינה במהירות האפשרית. ידעתי בוודאות שאם שהייתי בתאילנד היתה בשביל הקריירה שלי, כי אז מקסימום הייתי יכול להוסיף לקורות חיי את התואר "מלפנים אב"ד דבנגקוק" ולהתחיל לחפש לעצמי עבודה במדינה "נורמלית". מדינה שבה דקת שיחה בטלפון עם ההורים לא עולה לך שלושה דולר, מדינה שזמן הטיסה ממנה לניו-יורק אינו אורך יממה וחצי והילדים אינם צריכים לישון תחת כילות להגנה מפני יתושים. ואולי אפילו למצוא מקום ללא פקקי תנועה אין-סופיים, מקום שבו נהיגה מביאה אותך ליעדך מהר יותר מאשר הליכה, גם אם אינך משתמש באופנוע או ב'טוק טוק'.
אבל אני ורעייתי ידענו שיהיה מה שיהיה – אנחנו לא עוזבים! מה הסיבה? פשוט מאוד, משום שאנחנו שלוחים והדבר המניע את השלוחים איננו קריירה אישית אלא השליחות להפצת יהדות אשר הופקדה בידיהם.
אותו לילה של סוכות הפך להיות אצלנו שמח מאוד. כשבירכתי 'שהחיינו' בקידוש, התלוותה לברכה כוונה רבת-משמעות. הודינו לה' על שזיכה אותנו להגיע לנקודת המפנה החשובה הזאת בחיי השליחות שלנו. באותו לילה זכינו לקבל את המתנה הכי גדולה שתיתכן – להיעשות שלוחים אמיתיים.
הייתי רוצה מאוד להמשיך במשפט "ומאז חיינו באושר ובעושר כל ימינו"... אבל אני יודע שלא תאמינו לי גם אם אגיד לכם זאת, ולכן אספר לכם את כל האמת: אמנם אני ורעייתי מודים לקב"ה על כל הדברים הטובים שהעניק לנו בחסד חינם – אבל החיים בתאילנד לא תמיד מאוד נעימים. עדיין יש עליות ומורדות בחיים, ולאלה מתלווה האתגר הייחודי של לחיות במדינה מרוחקת.
אני עדיין מתרגש כשאני נזכר איך בתנו מושקא בת העשר היתה מתקשרת אלינו מקליפורניה, שם למדה בבי"ס חב"די, ומתייפחת בבכי חסר מעצורים בגלל געגועיה הביתה. עדיין עולות דמעות בעיניי כשאני נזכר ברגעים הקשים, כאשר ידענו שיש לה חום גבוה אבל 13 אלף קילומטרים הפרידו בינינו ובין האפשרות לקחת אותה בעצמנו לרופא. כן, יש רגעים קשים באמת, רגעים עמוסי תחושת פרידה מכאיבה, אבל ב"ה מעולם לא עלתה על לבנו מחשבת פסול על אפשרות של נטישה ח"ו. למן אותו סוכות והלאה, התחזקה בנו עוד יותר ההכרה שאנו פועלים אך ורק משיקולים של תועלת למשימת השליחות שלנו, ואיננו מחפשים בשום אופן מה שנחמד ונוח עבורנו.
לעבוד 24 שעות ביממה
בשנות היו"דים הראשונות, בשיחה שנשא לפני קבוצה של בחורים שהתכוננו לצאת בקיץ ל'מרכז שליחות', סיפר הרבי את הסיפור על ר' שמואל מונקעס, מחסידי אדמו"ר הזקן, שבדרכו חזרה מהתוועדות החליט להיתלות על השער בחצרו של אדמו"ר הזקן. כשהחסידים שאלו אותו מה הרעיון בזה, הסביר להם: על הכניסה לחנותו של סנדלר תלויות נעליים כדי שיידעו שכאן יש סנדלר, בחלון הראווה של הזגג מונחות זכוכיות כדי שיידעו שכאן יש זגג, ולפני ביתו של הרבי מתאים שיהיה תלוי חסיד – כדי להראות שכאן נמצא ביתו של הרבי.
אם תיכנסו למוסד חינוך חב"די ותשאלו את הילדים הקטנים: "מה תרצו להיות כאשר תגדלו?", איזו תשובה תשמעו לדעתכם? כבאי, חייל או שוטר? לא! אתם תשמעו את הקריאה: "אני רוצה להיות שליח של הרבי!". ואתם יודעים למה זה? האם לדעתכם זה רק מקרה שרוב בוגרי ישיבות ליובאוויטש יוצאים לשליחות? האם אתם סבורים שזה בא סתם כך שהוריי שיחיו יכולים להצהיר כיום בגאווה ששבעה מתוך תשעת ילדיהם כבר יצאו לשליחות, ושני הקטנים מצפים בחוסר סבלנות לצווי הגיוס שלהם?
כולנו יוצאים לשליחות בגלל ש"הוא היה אומר", זה הדבר שהרבי הטיף לו תמיד. ויותר מזה, בגלל ש"הוא היה עושה", כאלה היו חייו של הרבי עצמו. הרבי ראה את עצמו שליח, חי בתור שליח והסביר לנו שהמושג שליח פירושו התבטלות והתמסרות מוחלטת לעבודת השליחות. וכל מי שרואה עצמו תלמיד וחסיד של הרבי, ושואף ללכת בדרכיו, רוצה להיות שליח.
בחורף תשמ"ו כתב הרבי 'פתק' ייחודי ונדיר, המתאר בתמציתיות את אופי עבודתו של רבי חב"די: "היותו אדמו"ר ה"ז שליחותו נפשית ועקרית, לנהלם ולעודדם בתומ"צ בכלל (מתחיל באמונת ה' שמירת השו"ע וכו') ולהראותם דוגמא חי' בזה (עד כדי מסירת נפש בפועל)". והרבי ממשיך: "לאחר זה באים חייו בתור פרטי וגם בזה יסוד שלא לנגוע כלל בתפקידו הכללי והעקרי".
השליח הרב שמואל גורביץ מספר שלפני כשלושים שנה, כאשר נשלח ע"י הרבי לליון שבצרפת, רעייתו נשארה בבית הוריה בניו-יורק וציפתה ללידה. באותה תקופה, במשך השבוע פעל הרב גורביץ בליאון אבל לשבתות היה נוסע לפעמים למקומות אחרים. שבת אחת עשה אצל הוריו בפאריס ושבת שנייה ביקר אצל בן דודו בטולוז. 'זמן מה לאחר מכן נכנסתי אל הרבי ליחידות', מספר הרב גורביץ. 'הרבי פנה אלי ואמר: 'איך קען ניט פארשטיין וואס טוט זיך מיט דיר! מ'האט דיר געשיקט אויף שליחות פון אמריקה קיין ליאון, און אז מ'גיט זיך א טראכט וואו דו ביסט געווען, הער איך אז איין שבת ביסטו אין ליאון, א צווייטן שבת ביסטו אין פאריס, און א דריטן שבת נאך ערגעץ וואו!' [=אינני מבין מה קורה איתך! נשלחת בשליחות מאמריקה לליון, וכאשר חושבים היכן היית – שומע אני ששבת אחת אתה בליון, שבת שנייה בפאריס ושבת שלישית אי שם!]
והרבי המשיך כשהוא מצביע על עצמו: 'אילו אני הייתי בליון, הייתי יודע שכל רגע ורגע צריך להיות מוקדש להכנסת עוד ילד, ועוד ילד, ועוד ילד, לחינוך כשר ("אריינבריינגען נאך א קינד, און נאך א קינד, און נאך א קינד, צו חינוך הכשר")".
הרבי, בגלל התמסרותו המוחלטת לעבודת השליחות, עבד שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, למען כלל ישראל, מבלי להקצות לעצמו "זמן פנוי". הוא לא לקח לעצמו חופשה או פסק זמן, כי אצל הרבי כל דקה פירושה דאגה לעוד ילד יהודי. והשלוחים של הרבי, השואפים לשקף את פעלו של הרבי, פועלים באותה רוח של פעילות מסביב לשעון, לפחות "בזעיר אנפין". אצל שליח אין שעות קבלה או "שעות נוספות".
לאחרונה קראתי מאמר שכתב אחד מעמיתיי השלוחים. הוא כתב שם שהשלוחים פועלים "שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה". כשדיברתי איתו זמן מה לאחר מכן, שאלתי אותו בשם הצדק והיושר – האם אין כאן קצת הגזמה? איזה שליח עובד 24 שעות ביממה? והוא ענה לי כך: 'האם אתה מנתק את הטלפון בביתך כשאתה הולך לישון?' עניתי: 'לא, כשאני הולך לישון, הטלפון הסלולרי שלי מונח ליד מיטתי'. 'אם כן', הסיק עמיתי, 'אתה עובד 24 שעות ביממה'.
באותו לילה, הלכתי לישון אחרי חצות הלילה, כדי לנוח מעט מעמל היום, והנה מתקשר אלי תרמילאי אחד: 'כבוד הרב, יש לי קשיי נשימה. אני מאושפז בבית-רפואה, ואני לא מבין מה הצוות הרפואי אומר לי'. התלבשתי במהירות ו'טסתי' לבית הרפואה. ב"ה התברר שכל חרדתו היתה לשווא. בשעה ארבע לפנות בוקר כבר הייתי שוב במיטתי. כיביתי את השעון המעורר שהיה אמור לצלצל בשש וחצי בבוקר, וחשבתי לעצמי: היום 'מגיע' לי להתפלל במניין מאוחר, בשעה תשע... בשעה שש בבוקר צלצל שוב הטלפון. הפעם היה על הקו קצין הביטחון של חברת 'אל על'. גופת יהודי עומדת לעלות למטוס בדרכה לקבורה בישראל, ומסיבות ביטחוניות חייבים לערוך 'טהרה' לפני העלאתה למטוס. ממרכז 'אל על' בישראל נמסר כי העלאת הגופה למטוס תתאפשר רק לאחר שרב יבדוק את ארון המת וייתן אישור שהטהרה בוצעה כהלכה.
באותו בוקר התקשרתי לעמיתי השליח ואמרתי לו: "ניצחת, אנחנו באמת עובדים 24 שעות ביממה"...
הסמל המסחרי של השלוחים
הרבי הראה לנו דוגמה חיה, איך להגיע אל כל יהודי ויהודי, ולא משנה עד כמה הוא שונה או רחוק.
מישהו כתב פעם לרבי מכתב. הוא ביקש ברכה לחתונתו וציין שנסע למדינה רחוקה ושם התפלל במניין שהתקבץ רק לאחר מאמצים מרובים. העשירי למניין היה יהודי שניכר עליו שכל היהדות לא מעניינת אותו והוא קרא עיתון בשעת התפילה. הכותב הביע לפני הרבי את סלידתו מהתנהגותו המבישה של אותו יהודי.
הרבי ענה לו תשובה מדהימה, שנכתבה בסגנון אבהי, וזה תוכנה: בסיפור הזה אני רואה את שיא הנקודה היהודית, שאפשר למצוא אצל כל יהודי. הנה אדם שנדד עד לפינה מרוחקת בקצווי תבל, ונהיה כל כך מרוחק, לא רק מבחינה גאוגרפית, אלא גם מבחינה נפשית, עד שאין לו שום מושג מהי תפילה ומהו בית-כנסת וכו'. ובכל זאת נמצא בתוכו אותו ניצוץ יהודי, וכפי שאדמו"ר הזקן קורא לזה בתניא: 'הנפש האלוקית', שהוא חלק אלוקה ממעל ממש. הנשמה האלוקית הזאת, המושרשת בכל יהודי, מחפשת ביטוי כמיטב יכולתה, ובמקרה של היהודי הזה, היא מצאה את ביטויה לפחות בזה שהיא מאפשרת ליהודים אחרים להתפלל במניין. ולכן אותו אדם יוצא מגדרו כדי לסייע להם ויחד עם זאת להימנות עמהם..."
לרבי היתה אהבה עצומה לכל יהודי, יהיה מי שיהיה, ולכן אהבת ישראל היא הסמל המסחרי של השלוחים בכל מקום בעולם בו הם נמצאים.
לפני מספר שבועות ביקרתי בבית חב"ד שפתחנו לאחרונה בעיר לואן-פראבאנג השוכנת במדינת לאוס, שכנתה של תאילנד. השליח המקומי הרב מרזל אסף עשרה יהודים והתפלל איתם מנחה סמוך למפל מים עוצר נשימה. ביניהם היה ישראלי בן שישים העונה לשם בני, שסיפר לי עד כמה נהנה בעת שביקר בבתי חב"ד בערים בומביי ומאנאלי שבהודו, קטמנדו, הו-צ'י-מין, קו-סאמוי, צ'אנג-מאי, בנגקוק ופוקט. בני סיפר לי על החמימות הרבה שבה התקבל בכל אחד מבתי חב"ד הללו. הוא תיאר לפניי את החמימות של השלוחים, ועד כמה הם נתנו לו להרגיש בבית ולימדו אותו להיות גאה ביהדותו.
כשהגענו למפל המים, שאלנו את בני אם הוא מעוניין להניח תפילין. הוא הסכים ואמר לנו: "דעו לכם שזאת הפעם הראשונה בחיי שאני מניח תפילין. ברור שבכל בתי חב"ד שהייתי הציעו לי להניח תפילין, אבל עדיין לא הרגשתי שאני מוכן לעשות את הצעד הזה. עכשיו אני מוכן". באותו רגע חשבתי לעצמי: מי יודע כמה חיוכים היה עליו לפגוש וכמה קילומטרים היה עליו לגמוא כדי לזכות בהנחת תפילין.
"מיני ומיניה יתקלס עילאה"
מסירות-הנפש וההתבטלות המוחלטת כלפי משימת השליחות מביאה לעבודת צוות ידידותית בקרב השלוחים. בכמה ממכתביו מצטט הרבי סיפור מאלף המופיע בגמרא: רבי אבהו היה מגדולי האמוראים. באותם ימים לכל אמורא היה עוזר שנקרא 'מתורגמן'. בשעת מסירת השיעור, האמורא היה משמיע את דבריו בלחש באוזני המתורגמן, והאחרון היה משמיע את הדברים בקול רם באוזני כל התלמידים. פעם יצאה אשתו של רבי אבהו החוצה ופגשה בשוק את אשת המתורגמן של בעלה. אמרה לה אשת המתורגמן: האם את סבורה שבעלך הוא שלוחש את דברי התורה באוזני בעלי? לא ולא! בעלך לוחש באוזניו סתם שטויות, ואילו בעלי הוא שמוסר את השיעור. בעלי סתם מתכופף ומעמיד פנים כאילו הוא מאזין לבעלך, בגלל הקשרים הפוליטיים שיש לו...
כצפוי, אשת רבי אבהו שבה מהר לביתה ואמרה לבעלה שעליו לפטר את המתורגמן תכף ומיד, משום שהוא מנסה לנשל אותו ממשרתו. ענה לה רבי אבהו בסבלנות: למה לכעוס? מה זה משנה? "מיני ומיניה יתקלס עילאה" [= ממני וממנו, ישתבח הבורא].
במילים אחרות: אם אתה מתמסר לעבודת השליחות, אזי מה שחשוב הוא שהשליחות תתבצע, ולא מי מקבל כבוד ומחמאות על העבודה.
אתם – אחיי השלוחים היקרים – המחשתם זאת באופן נפלא ביותר. מי אינו זוכר את אותו יום נורא ואיום לפני כשנתיים, כאשר הצונאמי הסוער הגיע מהאוקיינוס ההודי והרג מאות אלפי בני אדם ועקר מבתיהם מיליונים נוספים.
יחד עם עמיתיי השלוחים, יצאנו מיד לעבודה והקמנו קרן יהודית להצלה וסיוע. הפעילות היתה קדחתנית, התנהלה בקצב מטורף ומדהים, וגם היתה יקרה מאוד.
מספר ימים לאחר הצונאמי, יצאתי לבנק כדי לבצע מספר פעולות וגיליתי שהחשבון שלי הוקפא. מיד התקשרתי למנהל הבנק כדי לשאול אותו מה קרה. ואז שמעתי את הדבר הכי נעים שהייתם רוצים לשמוע מפיו של מנהל הבנק בסניף שלכם: 'בימים האחרונים הועברו לחשבונך כמה מאות אלפי דולרים'... מה שהפריע להם היה רק החשד שמדובר בעסק לא חוקי... מה באמת קרה? באתר chabad.org נפתח לינק מיוחד למען נפגעי הצונאמי והמוני שלוחים קישרו את האתרים שלהם לדף התרומות שלנו. כך התחילו לזרום לחשבון הבנק שלנו סכומי ענק, שגרמו לבנק לחשוד בנו.
במשך השנה שלאחר הצונאמי ביצענו פעולות סיוע נרחבות, קודם כל עבור נפגעים וניצולים יהודים, וגם עבור אוכלוסיית תאילנד בכללה. אחד הדברים הבולטים היה קרנבל שאירגנו עבור ילדים השוהים ב'מחנות עקורי הצונאמי'. הקרנבל זכה להכרה ממלכתית כאשר הנסיכה של תאילנד פתחה את טקס ה'יזכור' שערכנו לנפגעי הצונאמי. אם יש מקום בעולם שבית המלכות עדיין שוקק בו חיים הרי זה בתאילנד, כך שביקורה של הנסיכה באירוע שלנו נחשב לכבוד עצום. הביקור הועבר בשידור חי בכל רשתות הטלוויזיה במדינה וזה היה קידוש השם אדיר.
כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, לאחר שסיימנו לעסוק בפעולות ההצלה, חזרנו לשיחות הרגילות עם מנהל הבנק: "כבוד המנהל, בבקשה אל תחזיר את הצ'ק שלי במשך השעות הקרובות, עד שאמצא דרך שיהיה לו כיסוי"... אבל בתקופה שקדמה לזה, לא יכולתי להאמין למה שקורה אצלנו. מה מניע שליח שנאבק בעצמו כדי לשלם את המשכנתה הפרטית שלו ולממן את הפעילות שלו, להחליט להפנות את התומכים שלו לקרן ההצלה שהקימה חב"ד בתאילנד? האם אין הוא חושש שזה יפגע בתרומות שהוא מקבל?
התשובה לכך היא אחת ויחידה – "מיני ומיניה יתקלס עילאה". אתם, אחיי היקרים, שלוחי הרבי – הנכם מסורים לעבודת השליחות. אתם לא חושבים על התועלת האישית שתוכלו להפיק מהעבודה, וכשיש צורך דחוף בתרומות בתאילנד, אתם ממהרים להיענות לו ומפנים את התורמים שלכם לסייע לנו. אתם בחרתם להיענות בצורה הכי יפה והכי לא אנוכית, בצורה שגורמת לרבי להיות גאה בכם.
אלף וחמש מאות יהודים הגיעו להשתתף בתפילות ובסעודות החג בלילו הראשון של ראש השנה שנערכו באי קו-סאמוי שבדרום תאילנד. הרב יוסי וקסלשטיין עמד שם וניהל את הערב, ובאופן טבעי זכה למחיאות כפיים סוערות ולשירה האדירה "יוסי הוא הגדול". אבל אחרי החג, כשקיבלנו את הדיווח על ההצלחה האדירה שלו, שמחתי לגלות שלא רק הוא חש סיפוק מזה, אלא גם הרב מענדל, השוחט שלנו, ששחט את העופות לקראת האירוע; גם הרב נחמיה, שתיכנן את לוח הזמנים של האירוע, מלבד זאת שאירח בעצמו אלף מתפללים אצלנו בבנגקוק; גם הרב אליעזר, שאירגן את כל שירותי ההסעדה; גם הרב דוד, שמנהל את בית-הספר; וגם הרב משה, שניהל את מערכת ההרשמה און-ליין בכל המקומות.
אחרי החג, לאחר ששלחתי בפקס דו"ח ל'אוהל' של הרבי, יצרתי קשר עם התומכים שלנו, שרובם נמצאים איתנו כאן הערב. לפי התגובות שלהם היה ברור שכל אחד ואחד מהם הרגיש גאווה על ההצלחה האדירה של האירוע הזה. זוהי התגשמות מלאה של "מיני ומיניה יתקלס עילאה" – רק בזכות מאמצינו המשותפים, אנחנו מסוגלים לבצע את השליחות. לא חשוב מי זוכה להערכת הציבור, הפעולות והמוסדות שלנו מצליחים רק משום שלכולנו איכפת מעבודת השליחות.
מיהו "שליח מצליח"?
דיברתי הרבה על מסירות-נפש והקרבה. אך האם זה לא קשה, עד בלתי אפשרי, לפעול במסירות-נפש מתמדת, ועם זאת להישאר שפוי, לנהל משפחה ולגדל ילדים חסידיים שפויים? ומי אם לא אנחנו יודע שבעוד אנו מפיצים סביבנו השראה במשך כל שעות היום, הרי לפעמים אנחנו עצמנו זקוקים למידה לא מעטה של השראה?
באחת ההתוועדויות החסידיות שהשתתפתי בהן, בשעות הקטנות של הלילה, לאחר שהמתוועדים אמרו כמה פעמים 'לחיים' והשיחות נהיו יותר ישירות וממוקדות – משכה את תשומת לבי השיחה הבאה. שליח מבוגר אמר ברצינות לבנו השליח הצעיר: "מענדל, אם תלמד בקביעות חסידות ושיחות של הרבי – אזי תהיה באמת שליח. אבל אם תזניח את לימוד החסידות ותתמקד רק בבניית מיומנות הנאום שלך, בגיוס כספים ובתכנון הפעילות – אמנם תהפוך למומחה גדול לקירוב יהודים, ואף תזכה לקריירה מפוארת, אבל שליח לא תהיה".
חיוני עד מאוד עבורנו לשמור על שיעורי הלימוד שלנו עצמנו בגמרא ובהלכה וכו', אבל בתור שלוחים עלינו לשים דגש מיוחד על לימוד המאמרים והשיחות של הרבי. כשאתה לומד את תורתו של הרבי, המוח שלך עובר שינוי ואתה מתחיל לקלוט את החשיבות העצומה והדחיפות הגדולה של השליחות להגיע לכל יהודי. הלב שלך מתמלא התלהבות ותשוקה להגשים את היעדים שהציב הרבי – הפצת היהדות והפצת המעיינות בכל קצווי תבל. כשאתה מתוודע לכאב העצום של הרבי על אורך הגלות ולגעגועיו העזים לביאת הגאולה, גם אתה מתעורר לעשות את כל אשר ביכולתך כדי לזרז את ביאת המשיח. המטרות שלו הופכות למטרות שלך. אתה מזדהה לחלוטין עם השליחות שלך ועובד את עבודתך מתוך חיות, התלהבות ושמחה. וכפי שהרבי לימד אותנו שהמילה 'שליח' היא בגימטרייה 'שמח'.
ואז, באותם ימים קשים – ואני מאחל לכולנו שהם יהיו מאוד מאוד נדירים אצלנו – כאשר אתה מרגיש מותש, או סתם כך בלי מצב-רוח, אתה מזכיר לעצמך את אותה נקודה יסודית ומרכזית של עבודת השליחות. להיות שליח פירושו לבצע את שליחותנו – השליחות של הרבי – מבלי להתחשב בתחושות אישיות של סיפוק או מוטיבציה.
לאחרונה שוחחתי עם חבר שעבר תקופה לא קלה בחיי השליחות שלו, והוא אמר לי: "הייתי רוצה להיות שליח מצליח". שאלתי אותו מה נקרא "להיות שליח מצליח". כולנו יודעים מיהו איש עסקים מצליח: מי שמרוויח הרבה כסף. אבל מיהו שליח מצליח? מי שמקים בניין גדול, מי שהתקציב השנתי שלו עולה על מיליון דולר, או מי שמספר המשתתפים בכל שיעור שלו עולה על חמישים? האם שליח שעדיין לא הקים בניין גדול, והתקציב השנתי שלו קטן בהרבה ממיליון דולר, ומספר המשתתפים בשיעוריו מסתכם ב-15 – ויש שלוחים שהמספר הזה הוא כ-20 אחוז מכלל היהודים בסביבתם – האם זה אומר שהוא לא שליח מצליח? ולאידך גיסא: שליח שכן בנה בניין גדול, ומארח מאות אורחים בכל ליל שבת, האם זה אומר שעכשיו הוא יכול לנוח קצת כי הוא כבר הצליח? ברור שלא!
עצם הצירוף של המילים "שליח מצליח" מהווה סתירה מניה וביה. משום ששליח מצליח באמת הוא שליח שיודע שכל ההצלחות שלו אינן באות בזכותו אלא בזכות הכוחות והברכות שמעניק לו הרבי, המשלח.
ידידי היקר, יש לי בשורה טובה בשבילך: אתה שליח מצליח! משום ששליח מצליח פירושו שליח כמוך, שכל השאיפה שלו בחיים היא לבצע את שליחותו להפיץ תורה ויהדות – מי שידו נחשבת ל"ידו" של הרבי, "שלוחו של אדם כמותו", וכל אבר מאבריו וכל גיד מגידיו פועלים מתוך מסירות-נפש כדי להגיע לעוד יהודי בכל רגע אפשרי.
ידידי היקר, נכון שלפעמים אינך חש שהגעת להישגים. אבל זה קורה לך בגלל ששליח אמיתי אינו מתמקד בבדיקת ההצלחות וההישגים שלו אלא פועל מתוך אנרגייה עצומה המניעה אותו לדאוג לכך ש"עוד ילד, ועוד ילד, ועוד ילד, יקבלו חינוך כשר". לעולם לא נגיע להרגשת סיפוק, משום שככל שנגיע להישגים רבים יותר, כך נשאף לפעול ולהשיג עוד יותר, בעזרת ה'. וכדברי הגמרא, שהרבי חזר עליהם פעמים אין-ספור: "מי שיש לו מנה – רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים – רוצה ארבע מאות".
שליח הוא מי שמצד אחד מרגיש שעד שהמשיח יבוא הוא לא פעל די הצורך, ומצד שני הוא מאושר ושמח על כל יהודי שהוא כן מצליח להשפיע עליו. והשמחה הזאת היא חיונית, משום שרק בזכות השמחה – החיוכים שלנו, הניגונים השמחים שלנו והגישה החיובית שלנו – נצעד לעבר הניצחון.
אחיי השלוחים! הכלי לקבלת ברכות ה' והמתכון לצמיחתנו והתפתחותנו – הוא התבטלותנו והתמסרותנו לעבודת השליחות, מעבר למגבלות הזמן ומעבר למגבלות הגאוגרפיות. אהבת ישראל הבלתי מוגבלת המקננת בנו – אהבה לכל יהודי, ולא משנה עד כמה הוא שונה ממני או ממך – והאחדות הפנימית השוררת בינינו, הם שיביאו לשיתוף-פעולה מרוכז ולעבודת צוות, מבלי להתחשב במושגים כמו קבלת כבוד והערכה.
המפתח אל העתיד שלנו נעוץ בשאיפתנו המתמדת להיות שלוחים אמיתיים של הרבי. הלילה, בעמדנו בכינוס השלוחים, נזכיר לעצמנו "וואו מען שטייט און פאר וועמען מען שטייט" [=היכן אנו עומדים, ולפני מי אנו עומדים]: אנו הננו, ונמשיך להיות – שלוחי אדוננו מורנו ורבנו, ותפקידנו להביא את משיח צדקנו בפועל ממש.
(הנאום פורסם בשבוע שעבר ב'חדשות חב"ד' המצורף למגזין 'כפר-חב"ד')
לכתבה זו התפרסמו 3 תגובות - לקריאת כל התגובות
הוסף תגובה
3 תגובות
1.
מרגש ביותר
י"ד כסלו ה׳תשס״ז
אין על הרב קנטור בן אדם זהב
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
2.
נאום מרגש
ט"ו כסלו ה׳תשס״ז
נותן הרבה כוח
הרב קנטור חזק ואמץ
הרב קנטור חזק ואמץ
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
3.
חזק ואמץ
י"ט טבת ה׳תשס״ז
לשמחתי נפל בחלקי לשבת לצד הרב קנטור בהתוועדות במפל בלואנג פרבנג כשהניח תפילין אותו בני החמוד,אני יכול להגיד שפשוט כיף לשבת עם אדם נפלא זה להקשיב לו ו"פשוט" להיות לצידו,קצת קשה להסביר זאת החוויה שווה....
כך גם המאמר הנפלא הזה,וכמה שהוא נכון על כל שליח ושליח בכל פינה בעולם
תודה לרבי ...........
צפריר לאוס
כך גם המאמר הנפלא הזה,וכמה שהוא נכון על כל שליח ושליח בכל פינה בעולם
תודה לרבי ...........
צפריר לאוס
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
מאפשרים לכם לקבל
