מערכת COL
|
יום י"ד כסלו ה׳תשס״ז
05.12.2006
רעיון לחזרה בבתי כנסת / פרשת וישלח
מכיון שכל יהודי נקרא בשם "ישראל" - ואפילו אם חטא ח"ו, גם אז "ישראל הוא" – מובן שבכל אחד מבני ישראל קיים ענין זה של "שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", שהוא שולט על אנשים ומלאכים ■ דרשה עבור אנ"ש והתמימים מאת ר' מנחם-מענדל רייצס ב'כתבה מלאה'
בפרשתנו מסופר על השם שניתן ליעקב אבינו, שם חדש – "ישראל". "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל" (לב, כט) – כלומר: "ישראל" הוא שם של שררה ושלטון, המבטא את העובדה שיעקב הצליח לנצח ולהשתרר הן על אנשים והן על מלאכים ("אלקים").
מכיון שכל יהודי נקרא בשם "ישראל" - ואפילו אם חטא ח"ו, גם אז "ישראל הוא" – מובן שבכל אחד מבני ישראל קיים ענין זה של "שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", שהוא שולט על אנשים ומלאכים.
ובזה יש לבאר את דברי הבעל שם טוב, שפירש את מאמר המשנה "ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו" בדרך זו:
כשבאים מלמעלה להעניש את האדם על חטא שעשה, אין נפרעין אלא "מדעתו", דוקא כשהוא עצמו פוסק את העונש המגיע לו; אלא שהדבר הוא "שלא מדעתו", כי הוא אינו יודע שהוא פוסק בכך על עצמו. והיינו: שואלים אותו על אדם אחר שעבר עבירה דומה, וכאשר הוא דן את פלוני לפי חומרת החטא, אז עושים עמו את אותו פסק דין שהוא פסק על חבירו.
[וכמו ששאל נתן את דוד (שמואל-ב יב). – ובזה יש לבאר גם את לשון המשנה (אבות רפ"ג) "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", שלכאורה קשה: הרי קודם עושים את ה"חשבון", ורק לפיו קובעים את פסק ה"דין" – ואם כן היה צריך לומר "חשבון ודין"?
אלא שלפי דברי הבעל שם טוב יתבאר: קודם כל פוסק האדם את ה"דין", את פסק הדין המגיע על מעשה כזה; ואחר כך עושים את ה"חשבון", המוכיח שהוא עצמו עשה מעשה כזה, ובמילא מגיע לו הדין שפסק].
ולכאורה קשה: מדוע באמת הסדר צריך להיות כך, שקודם האדם פוסק את הדין על אדם אחר, ואז נותנים לו את אותו עונש המתאים לפי חטאו? ולמה לא יפסוק בית הדין של מעלה בעצמו את פסק הדין?
אלא, שכיון ויהודי הוא "ישראל" – "כי שרית עם אלקים", שולט על מלאכים ועל אנשים, לכן אין לבית דין של מעלה כביכול שליטה על יהודי. לכן בית הדין של מעלה לא יכול להעניש יהודי, עד שהוא פוסק את הדין על עצמו!
ואם כך הוא במדת פורענות, על אחת כמה וכמה במדה טובה – שלמדנו מכאן את גודל כחו של יהודי, שאין לו להתפעל מכל הדברים המונעים ומעכבים, ועליו לדעת שהוא מושל ושליט על כל עניני העולם, "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל".
(על פי לקו"ש ח"ד ע' 1207 ואילך; ח"ו ע' 283 ואילך)
מכיון שכל יהודי נקרא בשם "ישראל" - ואפילו אם חטא ח"ו, גם אז "ישראל הוא" – מובן שבכל אחד מבני ישראל קיים ענין זה של "שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", שהוא שולט על אנשים ומלאכים.
ובזה יש לבאר את דברי הבעל שם טוב, שפירש את מאמר המשנה "ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו" בדרך זו:
כשבאים מלמעלה להעניש את האדם על חטא שעשה, אין נפרעין אלא "מדעתו", דוקא כשהוא עצמו פוסק את העונש המגיע לו; אלא שהדבר הוא "שלא מדעתו", כי הוא אינו יודע שהוא פוסק בכך על עצמו. והיינו: שואלים אותו על אדם אחר שעבר עבירה דומה, וכאשר הוא דן את פלוני לפי חומרת החטא, אז עושים עמו את אותו פסק דין שהוא פסק על חבירו.
[וכמו ששאל נתן את דוד (שמואל-ב יב). – ובזה יש לבאר גם את לשון המשנה (אבות רפ"ג) "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", שלכאורה קשה: הרי קודם עושים את ה"חשבון", ורק לפיו קובעים את פסק ה"דין" – ואם כן היה צריך לומר "חשבון ודין"?
אלא שלפי דברי הבעל שם טוב יתבאר: קודם כל פוסק האדם את ה"דין", את פסק הדין המגיע על מעשה כזה; ואחר כך עושים את ה"חשבון", המוכיח שהוא עצמו עשה מעשה כזה, ובמילא מגיע לו הדין שפסק].
ולכאורה קשה: מדוע באמת הסדר צריך להיות כך, שקודם האדם פוסק את הדין על אדם אחר, ואז נותנים לו את אותו עונש המתאים לפי חטאו? ולמה לא יפסוק בית הדין של מעלה בעצמו את פסק הדין?
אלא, שכיון ויהודי הוא "ישראל" – "כי שרית עם אלקים", שולט על מלאכים ועל אנשים, לכן אין לבית דין של מעלה כביכול שליטה על יהודי. לכן בית הדין של מעלה לא יכול להעניש יהודי, עד שהוא פוסק את הדין על עצמו!
ואם כך הוא במדת פורענות, על אחת כמה וכמה במדה טובה – שלמדנו מכאן את גודל כחו של יהודי, שאין לו להתפעל מכל הדברים המונעים ומעכבים, ועליו לדעת שהוא מושל ושליט על כל עניני העולם, "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל".
(על פי לקו"ש ח"ד ע' 1207 ואילך; ח"ו ע' 283 ואילך)
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
