מערכת COL | יום י"ז כסלו ה׳תשס״ד 12.12.2003

'בשם הבן'

היום בידיעות-אחרונות מתפרסמת כתבה מאת רונן טל, עורך העיתון בארה"ב, בו כותב הוא על גב' דבורה הלברשטם מקראון-הייטס. תחת הכותרת 'בשם הבן' מגולל הוא את סיפורה בתריסר השנים האחרונות. "דבורה הלברשטם הייתה עקרת-בית חרדית אנונימית - עד היום שבו נרצח בנה הת' ארי הלברשטאם הי"ד מיריות מהמארב, בעודו מלווה לניתוח את הרבי מלובביץ'. היא דרשה להכיר בו כבקורבן טרור, חשפה מידע מבהיל על פעילות האיסלאם הקיצוני בארצות-הברית, אבל נתקלה בחומות אטומות. ב-11 בספטמבר,כשהתגשמו נבואותיה השחורות, הפכה האישה החסודה למומחית בענייני טרור, שמובילה שינויי חקיקה, מדלגת בין הלשכות של הילרי קלינטון, רודי ג'וליאני וראש האף-בי-איי ומככבת ברשימת הנשים האלגנטיות של ה'פיפל מגזין'."
'בשם הבן'
המקום בו נרצח ארי הלברשטאם הי"ד * צילום: אשר ליצמן
בשם הבן / רונן טל, ניו-יורק ביום כיפור דבורה הלברשטם מרשה לעצמה להרגיש כמו קורבן, אם שבנה נלקח ממנה. הידיעה הוודאית שארי, בן שש עשרה במותו, הצטרף לרשימה ארוכה של יהודים שמתו על קידום השם, לא מצליחה - לא היום - לספק לה אפילו מעט נחמה. בשאר ימות השנה יש לה יותר מדיי עבודה מכדי שיישאר לה זמן לרחמים עצמיים. אחרי רציחת ארי לפני תשע שנים על גשר ברוקלין לא הייתה הלברשטם מוכנה להסתפק בתפקיד האם המתאבלת. כשתמו ימי השבעה, היא בראה את עצמה מחדש כאישה עם ייעוד: להביא את האחראים למשפט, לגרום לכך שהרצח יוכר כפיגוע טרור ולהפוך את ארי הלברשטם לקורבן המזוהה המיידי של הטרור המוסלמי באמריקה. המאבק שלה עדיין נמשך. למרות שהמטרות שבשמן יצאה למלחמה הושגו ברובן, תמשיך הלברשטם להיאבק כל עוד פעילי אל-קאעידה והחיזבאללה והחמאס ימשיכו לפעול על אדמת אמריקה. דבורה הלברשטם אינה האישה הראשונה שהפכה טרגדיה אישית למנוף לפעילות ציבורית, אבל הנושא שלה - הטרור המוסלמי - הפך בשנים האחרונות לבעיה הבוערת של אמריקה. מאז הרצח של ארי פעלה אמו כדי להביא לשינוי גורף בתפיסה הרווחת של סכנות הטרור בקרב רשויות החוק בארה"ב, והייתה שותפה בכמה יוזמות חקיקה חשובות בנושא. בדרך היא הפכה למעין אנציקלופדיה מהלכת בנושא הטרור וסכנותיו. אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר הפך המידע שצברה לסחורה מבוקשת, והיום הלברשטם היא מרצה פופולרית בכנסים של משטרות וסוכנויות חוק אחרות, אורחת בימי עיון באוניברסיטאות, ומי שיכולה להרים טלפון לסנטורים בלי להמתין על הקו יותר מחמש שניות. הלברשטם, אישה חרדית משכונת קראון-הייטס, ברוקלין, המעוז העולמי של חסידות חב"ד, מרגישה היום הרבה יותר נוח בלשכות של מנהיגים פוליטיים מאשר בחצרות רבנים. לפני כמה שנים מינה אותה מושל מדינת ניו-יורק, ג'ורג' פטקי, לחברה בוועדה שהקים להתמודדות עם הטרור. משרד התובע הכללי בוושינגטון, שאחראי לאף-בי-איי ולסוכנויות ביטחון אחרות, זימן אותה באחרונה להתייעצויות. בוועידה ראשונה מסוגה שהתקיימה בקיץ 2002 ועסקה בסכנות הטרור ובהתמודדות אתן, היא הייתה אחת מנואמי הכבוד, לצד סוכנים בכירים באף-בי-איי, אנשי חוק ופרופסורים שמתמחים באיסלאם הפונדמנטליסטי. ראש עיריית ניו-יורק לשעבר, רודי ג'וליאני, הוא חבר אישי שלה, ויותר מפעם הציעו לה גורמים בשתי המפלגות הגדולות להתמודד על תפקידים פוליטיים. עד כה היא סירבה, אבל היא לא מכחישה שיש סיכוי שבעתיד תשנה את דעתה. הלברשטם הופיעה במהדורות החדשות המקומיות של הטלוויזיה בניו-יורק מיד לאחר רצח בנה, בדרישה לקיים חקירה פדרלית על ההתארגנות שהביאה למעשה. במשך חודשים ארוכים היא התנצחה פומבית עם הגורמים, שהתעקשו לראות במותו של ארי פשע שגרתי. אבל גם ברגעיה הקשים אי-אפשר היה להוציא ממנה הצהרה מתלהמת בנוסח "מוות לערבים". היא דרשה לחקור את האימאמים המסיתים במסגדים ואת ארגוני הצדקה, שאוספים כספים למימון פעולות טרור, אבל הקפידה להימנע מהטלת אשמה גורפת, לא סלקטיבית במהגרים ערבים או מוסלמים. "מצד אחד, יש בי הרבה חמלה, בגלל האובדן שלי", היא אומרת בסלון דירתה בקראון-הייטס. "מצד שני, אני הרבה יותר קשוחה מרוב הגברים שאני פוגשת. אני לא מבזבזת את החמלה שלי כאשר אין לה מקום. אני לא מוכנה לקבל את הטענה, שצריך לגלות הבנה למניעים של הטרוריסטים. שום דבר לא מצדיק לקיחת חיי אדם. כשאומרים עליי, 'צריך להיזהר מהאישה הזאת', הם צודקים. אני רואה את נושא הטרור בצבעי שחור-לבן. אין באמצע". כדרכם של אנשים שעברו אסון אישי נורא, חייה של הלברשטם מתחלקים לשניים: לפני ואחרי. עד הרצח של ארי היא הייתה אם ועקרת-בית, עבדה בארגון ילדים שהוא הזרוע החינוכית של חב"ד, אבל הייתה סגורה לעולם מבחוץ. "היה לנו מזל, הרגשנו לגמרי מוגנים מכל מה שקרה מחוץ לנו. לא ידענו שום דבר על טרור", היא אומרת. "ידענו שהאחים והאחיות שלנו בישראל מתמודדים עם זה מדי יום, אבל זה לא השפיע עלינו באופן ישיר. אני הייתי הראשונה לאבד את התמימות. זו הסיבה שבהתחלה אף אחד לא רצה לשמוע מה יש לי להגיד. חשבו שאני אמא היסטרית. הקשיבו לי בנימוס, מתוך כבוד, כי ידוע שחוויתי אובדן נוראי, אבל לא לקחו אותי ברצינות". הלברשטם אומרת כמה פעמים במהלך השיחה שהיא לא מצפה שאנשים אחרים יאהבו את הבן שלה כמוה, יתאבלו על אובדנו בעוצמת הכאב שהיא מכירה, אבל עם זאת היא מעולם לא נתנה למאבק הציבורי להתנתק במילימטר מנקודת המוצא: האבל על ארי. לפיכך כל גורם רם-מעלה שהיא פגשה במשך השנים - מהסנטורית הילרי קלינטון ועד ראש האף-בי-איי לואיס פריי - שמע ממנה, ובאריכות, איזה ילד היה ארי שלה. "ארי היה חלום של כל הורה", היא אומרת. "אני יודעת שהרבה הורים יגידו דברים כאלה, אבל במקרה שלו זה היה נכון. אנחנו תמיד דואגים לילדים שלנו, מי יהיו החברים שלהם, אבל לארי אף פעם לא דאגתי... היה לו כבוד לכולם, והוא אף פעם לא השוויץ בפני הילדים האחרים שהוא מקבל מתנות מהרבי ומאשתו בחגים. בקהילה שלנו זה דבר חשוב. הרבי הוא דמות עולמית, אין מי שלא היה רוצה להתברך בקשר אישי אתו". הכרעה גורלית "הוא לא היה צריך להיות שם", אומרת הלברשטם בתחילת תיאור נסיבות הרצח של בנה. היא מתכוונת לקבוצת חסידי חב"ד, שיצאו ביום שלישי, 1.3.1994, ללוות את הרב הנערץ שלהם לבית-החולים 'בית ישראל' במנהטן, שם אמור היה לעבור ניתוח עיניים שגרתי. "הבן שלי תמיד אחר, כי הוא לא היה הולך לישון לפני שהיה מסיים את כל הסידורים למחרת ומתפלל לפני השינה", מספרת הלברשטם, שלא מסוגלת לשכוח את אחרון הפרטים של היום ההוא. "באותו בוקר הוא קם מוקדם. הייתי מטופלת בתינוק קטן, חיממתי בקבוק, ולא היה לנו זמן לדבר. הזיכרון האחרון שלי ממנו זה ארי, שחולף על פניי במסדרון, מתכונן לצאת מהבית. שמעתי את טריקת הדלת, אבל כמה שניות אחר-כך הוא חזר. הוא שכח לקחת את הטלית שלו". לילה קודם, באקט חסר תקדים, הגיעו נציגי משטרת ניו-יורק למטה הלובביץ' באיסטרן פארקוויי מס' 770, ואמרו שיש התרעות לפיגוע. התזמון היה הכול, חוץ ממקרי. בסוף-השבוע שקדם פתח ד"ר ברוך גולדשטיין, רופא יליד ברוקלין, ביריות במערת המכפלה והרג מתפללים ערבים, ובמקביל גזר שופט במנהטן את דינם של האנשים שהורשעו בפיצוץ הראשון של מגדלי התאומים. אבל ארי הלברשטם וחבורה של נערים חסידים החליטו שהם לא ייתנו לרבי לנסוע לבד, והצטרפו אליו בשיירה של מכוניות. בעוד הרב עובר את הניתוח הקצר, התפללו החסידים בבית-הכנסת שבתוך בית-החולים. ארי, שוב במה שנראה לאמו כהכרעה גורלית שהביאה את אובדנו, היה היחיד ביניהם שהניח תפילין. האדיקות החריגה שלו גרמה לכך ששוב איחר, והוואן שבו ישבו חבריו כבר פתח בנסיעה בחזרה לברוקלין. אחרי שארי הכה בידיו על דפנות הרכב הנוסע, הוואן נעצר, והוא עלה פנימה. מכיוון שלא נמצא לו מקום על המושבים, הוא התמקם על הגלגל הרזרבי שהיה מונח על רצפת הוואן, בחלקו האחורי. במקום הזה השיגו אותו כדוריו של רשיד נג'יב באאז. "אחרי שהוא מת", מספרת הלברשטם, "סיפרו לי חברים שארי אמר להם בדרך לבית-החולים שאם הרבי ימות, הוא לא יוכל להישאר בחיים. עד כדי כך הוא היה קשור אליו. היה איזה קשר ספיריטואלי ביניהם. המשטרה הרי האמינה שהתכנון המקורי של באאז היה להתנקש בחיי הרבי, ומתוך 15 צעירים שהיו בוואן, היה ארי היחיד שנהרג, והאחרים בקושי נפצעו. מה המשמעות של זה? אני לא יודעת. האם זה נותן לי נחמה? האם זה הופך את המוות שלו ליותר נסבל? האם זה יכול להשיב אותו?" מי שתמה על המודיעין המדויק שהיה בידי רשיד באאז, יופתע לגלות שהניתוח המתוכנן של הרבי מלובביץ' היה ידוע לכל מי שטרח להתעניין. חב"ד מפעילה קו טלפון שמספק מידע מעודכן על המתרחש בחסידות. מי שצלצל ב-1.3.1994 קיבל מידע על מועד הניתוח ובית-החולים שבו אמור היה להתקיים. בדרך זו היו חסידי חב"ד מכל רחבי העולם יכולים להתפלל לשלום הרב ולהחלמתו המהירה. השיירה נסעה לכיוון ברוקלין. בקצה הדרומי של מנהטן נכנס האמבולנס שהסיע את הרבי מלובביץ' ל'ברוקלין באטרי טאנל', המנהרה שמחברת את מנהטן וברוקלין. אחרי כניסת האמבולנס סגרה המשטרה את המנהרה לתנועת מכוניות מטעמי ביטחון. הוואן שבו נסע ארי ושאר מכוניות השיירה היו אנוסים אפוא להמשיך בנסיעה על 'הרמפה', קטע הכביש המוליך לגשר ברוקלין, המרוחק מפתח המנהרה כחמש דקות נסיעה. על הרמפה הזאת המתין רשיד באאז. הלברשטם אומרת שכשבאאז ראה שהוא לא יוכל להתנקש בחיי הרב, הוא החליט להסתפק בחסידיו. הוא החל לירות לעבר הוואן, שבו ישבו ארי וחבריו ממש עם העלייה לגשר, ורוקן ארבעים צרורות עד הירידה בצד השני. הוא ירה בכמה כלי נשק במקביל - תת-מקלע אוטומטי, רובה, אקדחים - "מוכן ומזומן לקרב של חייו", אומרת האם השכולה. ארי, שנפצע פצעי מוות, שרד כמה ימים, מונשם ומחובר לצינורות. על גשר ברוקלין, נתיב המוות של ארי הלברשטם, נמצאים היום לא פחות מאחד עשר אזכורים שונים, אנדרטאות קטנות, של מותו. ה'ניו-יורק טיימס' דיווח לאחרונה שבשום מקום באמריקה אין קורבן של פשע אלים שזכה לכמות אזכורים דומה. דבורה עצמה קיבלה את הידיעה על תקרית היריות במשרדה בארגון הילדים של חב"ד. כשהיא מתארת את הרגעים ההם, היא עוברת באחת מתיאור עובדתי של הדברים, מדויק ועתיר רגשות ככל שיהיה, להמחזה חיה שלהם. היא כבר לא נזכרת, אלא חווה הכול מחדש. ללא אזהרה היא מתרוממת ממקום מושבה מעברו השני של השולחן, וכמו הייתה שחקנית להוטה באודישן של חייה, היא בוכה וצועקת וסופקת כפיים. "איפה ארי", היא זועקת, "מה קרה לילד שלי. מי ירה בו. תגידו לי אם הוא חי. אל תגידו שארי שלי מת". אבל דבורה היא לא שחקנית, ורגעי המוות של ארי אינם תפקיד חייה. בסיומה של הסצנה הנסערת הזאת, כשהיא נרגעת ומתיישבת בחזרה במקומה, היא אינה האדם היחיד בחדר שמוחה דמעות מהעיניים. זאת אמריקה ואז התחילה המלחמה שלה. היעד הראשון היה לשכנע את העולם כולו שארי הלברשטם הוא קורבן הטרור הערבי באמריקה. "ביום הראשון אחרי שקמתי מהשבעה, ניגשתי למשרד התובע המחוזי במנהטן, ואמרתי לרוברט מורגנטאו ולעוזרים שלו שזה אקט של טרור", מספרת הלברשטם. "לא היה לי ספק שארי נרצח על-ידי ערבים רק בגלל שהוא יהודי, והדבר היחיד שיכולתי לעשות זה לשמור על הזיכרון שלו. מהרגע הראשון האמנתי שארי מייצג את העם היהודי בכללו. הרי הקורבן היה יכול להיות ילד של אמא אחרת. הייתי חייבת למצוא משמעות במה שקרה. המוות שלו היה יותר מדיי חשוב מכדי שלא ישאיר רישום. הייתי חייבת לגרום לכך שארי יסמל לאמריקה את סכנת הטרור, ונשבעתי שלא אתן לאף אחד לשכוח אותו". הרוצח של ארי, רשיד באאז, נתפס כמה ימים לאחר הרצח בדרכו ללבנון, ומיד אחריו נעצרו שני אנשים שסייעו לו, הילאל עבדאללה עזיז מוחמד, בעל המוסך, שסייע לו להיפטר מהראיות המרשיעות ברכב שממנו ירה, ובסאם ריאדי, בעל חברת 'קאר סרוויס', שהיה שותף בסוד המזימה והשאיל לבאאז את הרכב. למרות הקשר הערבי הבולט נדהמה הלברשטם לגלות שמשרד התובע המחוזי מתייחס לאירוע כאל רצח רגיל. לו קוטלג הרצח כפעולת טרור, הייתה החקירה עוברת לאף-בי-איי, והנאשמים היו עומדים לדין בבית-משפט פדרלי. מאחר שמשטרת ניו-יורק קיבלה אחריות לחקירה, נוהלו ההליכים המשפטיים על-ידי משרד התובע המחוזי, ומשפטם של החשודים עבר לאחריות בית-המשפט של מדינת ניו-יורק. לתדהמתה, הלברשטם גילתה שבספר החוקים של מדינת ניו-יורק אין אזכור לפיגוע טרור או לפשע שנאה. וכך, המוות של בנה עמד להיכנס לספרי ההיסטוריה כרצח רגיל, אקט אלים שאולי לובה על-ידי שנאה ליהודים ולישראל, לא יותר. הלברשטם קיוותה שהאף-בי-איי יתפוס פיקוד או לפחות ישתתף בחקירה, אבל גורמי החוק בניו-יורק התעקשו על חקירה משטרתית רגילה, למרות שרק שלוש שנים קודם לכן נכשלה אותה אסטרטגיה בדיוק במשפטו של א-סעיד נוסייר, האיש שהואשם ברצח הרב מאיר כהנא. גם העובדה שרק כמה ימים נגזרו עונשי מאסר ארוכים על המורשעים בפיגוע התאומים הראשון לא שכנעה את הגורמים האחראים. "אין התארגנות טרור בניו-יורק", אמר ג'וזף בורלי, מפקד יחידת הבילוש במשטרת ניו-יורק ואחד מסגני המפכ"ל, במסיבת עיתונאים שכינס. "זה היה יורה יחיד". כל קורא מוזמן לנחש בעצמו מדוע התעקשו גורמי החוק להתייחס לרצח של ארי כאל אירוע אלים שגרתי. תפיסת רוצח בודד הייתה מביאה למשפט מהיר עם סיכויי הרשעה טובים. אחרי הכול, רשיד באאז מסר הודאה מלאה בפני מצלמות הווידאו, ולתביעה היה שפע ראיות נסיבתיות. העצלנות הביורוקרטית המפורסמת של רשויות החוק בניו-יורק היא הסבר חלקי, אבל להלברשטם תאוריה משלה: "הם פשוט לא ידעו שום דבר, העדיפו לעצום עין. הם חשבו שטרור הוא דבר שקורה מחוץ לאמריקה. בטח לא על גשר ברוקלין. הם פשוט לא רצו לדבר על טרור. אחרי הכול, זאת אמריקה. בסך הכול מדובר בצעיר אחד שנהרג, לא ברצח המוני". בסיומו של משפט ללא מהמורות ראייתיות הורשע רשיד באאז ונידון ל-140 שנות מאסר בפועל ללא אפשרות חנינה. להלברשטם זו הייתה רק תחנה בדרך, לא יעד סופי. גם בסביבתה הקרובה לא הבינו מדוע היא מתעקשת בכל הזדמנות לצעוק שבנה נפל קורבן לפעולת טרור. אחרי הכול, הרוצח בכלא. מה היא עוד רוצה? אבל הלברשטם התעקשה להביא לידיעת הגורמים האחראים את דבר קיומה של תשתית טרור מאורגנת באמריקה, ובמקביל לתקן את הפרצות בחוק שאפשרו לרוצחים לפעול באין מפריע. היא האמינה שהצדק לא ייעשה עד שגם מוחמד וריאדי, שני האזרחים הירדנים שסייעו לבאאז, ייתנו את הדין, אלא שללא אזכור המונח 'טרור' בספר החוקים של מדינת ניו-יורק, ניתן היה להאשים את השניים בעברות של סיוע לאחר מעשה והעלמת ראיות בלבד. הם הורשעו ויצאו בעונשים מגוחכים של קנסות ומאסר על תנאי לחמש שנים. הלברשטם ריכזה את פעילותה בכמה ערוצים במקביל. היא עבדה על יוזמת חקיקה נגד טרור עם מושל מדינת ניו-יורק ג'ורג' פטקי, והייתה שותפה מלאה לניסוח החוק, שאושר בסיומו של תהליך ממושך רק לפני שלוש שנים. בנוסף, החליט פטקי להתמודד מול בסאם ריאדי והילאל מוחמד, השניים שהורשו בסיוע לרצח, באמצעות בית-הדין לענייני הגירה. כמהגרים שהורשעו במעורבות פלילית ניתן היה, לפחות על הנייר, להביא לגירושם מאמריקה. הלברשטם גילתה שמהצד השני עומדים אנשים ממולחים ובקיאים בחוק לא פחות ממנה. ריאדי, למשל, טען בדיון בבקשת הגירוש נגדו שהוא היה חבר בצעירותו בארגון הפת"ח, ויש סכנה שאם ישוב למולדתו, ירדן, הוא יסבול מהתנכלות השלטונות. הלברשטם ועורכי-הדין שלה מצאו את עצמם מול עבריין, שהכחיש מעורבות בפעילות טרור בבית-המשפט הפלילי הרגיל רק כדי לנופף בחברותו בארגון מחבלים בבית-המשפט לענייני הגירה. היא לא שוכחת את היום, שבו נתקלה באשתו של מוחמד במרכז קניות בברוקלין כשנתיים לאחר הרשעת בעלה. פטימה מוחמד, מלווה בכמה חברות, זיהתה את האם השכולה והצביעה עליה בפני חברותיה, תוך שהיא מצחקקת ומלגלגת עליה. התקרית, מפגן מוקצן ופרוורטי של שמחה לאיד, רק ליבתה את הנחישות של הלברשטם להביא לסילוק השניים מתחומי ארה"ב. המאבק הזה נמשך שבע שנים. ריאדי ומוחמד ידעו לנצל היטב את העובדה, שמערכת החוק באמריקה כל-כך מבוזרת, כשבמקרים רבים זרוע משפטית אחת לא יודעת מה נעשה אצל השנייה. בעיצומו של המאבק המשפטי הזה גילתה הלברשטם שריאדי למד בבתי-ספר לטיסה בשיקגו ובטקסס, שניהם שכנו בסמיכות חשודה למרכזים של תנועת החמאס. בנוסף, שילם ריאדי את סכום הערבות שנקבע לו, חמישים אלף דולר, במזומן. "זה לבדו היה צריך להדליק אור אדום, אבל בבית-המשפט לענייני הגירה אמרו לי, 'לא מעניין אותנו מאיפה הוא מביא את הכסף. אם יש לו את הסכום לשלם, אנחנו משחררים אותו'", מספרת הלברשטם. "שום דבר לא גרם לי להיכנע. ככל שהתקדמתי וראיתי יותר פרצות בחוק, החלטתי לתקן אותן. רוב היוזמות האלה לא יכולות לשנות הרבה במקרה שלי. באמריקה לא ניתן להחיל שום חוק באופן רטרואקטיבי, אבל הייתי נחושה לתקן את הדרוש תיקון". כך, למשל, כשריאדי טען שחברותו בפת"ח עלולה לעלות לו בחייו, אם ישוב לירדן, היה ברור לעורכי-הדין של הלברשטם שהוא מתכוון לבקש מעמד של פליט פוליטי, שישאיר אותו בארה"ב. הלברשטם פעלה יחד עם הסנטור צ'אק שומר לשינוי החוק הפדרלי המסדיר את מעמדם של פליטים פוליטיים. בהתאם להוראות החקיקה החדשה, מי שרוצה לבקש סטטוס כזה, חייב להגיש את מסמכי הבקשה לא יאוחר משישה חודשים לאחר שנכנס לארה"ב. לא ניתן לעשות זאת בדיעבד, בתקווה להחיל את הסטטוס המבוקש רטרואקטיבית, כפי שריאדי ביקש לעשות. תוך כדי ההליך בבית-המשפט של רשות ההגירה עלתה הלברשטם על פיסת מידע יקרת-ערך. מקריאה בעיתון היא למדה שאחד, בסאם ריאדי, מהגר ירדני תושב ברוקלין, נעצר בחשד שעמד בראש כנופיית פשע, שסחרה ברכוש גנוב ובכלי נשק. "בשנים האחרונות התברר שפעילות קרימינלית רגילה מממנת הרבה מפעילות הטרור המוסלמי בארה"ב", היא אומרת. "רשיד באאז, למשל, הרוצח של ארי, היה חבר בכנופיית סמים לבנונית. אחרת איך הוא היה יכול להשיג כאלה כמויות של נשק? אבל השוטרים לא הבינו את זה. כשהם עצרו את ריאדי, לא היה להם מושג מי נמצא בידיים שלהם. הם לא ידעו שהוא משוחרר בערבות מבית-המשפט להגירה, ושהוא נידון למאסר על תנאי על המעורבות שלו ברצח של ארי". עם המידע הזה פנתה הלברשטם לתקשורת. העיתונאים שהפכו בשנות המאבק הארוכות למקורביה, גילו שלריאדי היו לא פחות משש זהויות שונות, ושחברת 'קאר סרוויס' שלו נהנתה מחוזה רווחי עם עיריית ניו-יורק, שבמסגרתו הסיעו המוניות שלו חולים סיעודיים ונכים לטיפולים רפואיים. העירייה מיהרה לבטל את החוזה, ומפקדי המשטרה הנבוכים כינסו מסיבת עיתונאים, שבה הודיעו שהם ינקטו נגדו את כל האמצעים. שלושה ימים לפני פיגועי ה-11 בספטמבר עלה ריאדי על מטוס לירדן עם כרטיס בכיוון אחד. מה האישה הזאת רוצה? אבל כל המידע רב-הערך שצברה, לא הכין את הלברשטם למפגש שלה עם המערכת הפדרלית. כל עוד התנהל ההליך בבית-המשפט של מדינת ניו-יורק, היו הסוכנים הפדרליים מנועים מלהתערב, אבל גם אחרי סיומו הם לא הפגינו עניין מיוחד במקרה. "הם מאוד שחצנים, חושבים שהם יודעים הכול", אומרת הלברשטאם. "בפגישות הראשונות הם אפילו לא ענו לי. הסתכלו אליי בהבעת פנים שאמרה, 'מה היא רוצה מאתנו, למה היא מטרידה אותנו בזה'". המגע הראשון של הלברשטם עם האף-בי-איי נעשה בתיווך הסנטור דניאל פטריק מוינהאן, שכתב מכתב מפורט ליו"ר הסוכנות, לואיס פריי, שבו תבע להכיר במותו של ארי הלברשטם כפיגוע טרור. צ'אק שומר, עדיין חבר קונגרס, הוסיף מכתב משלו. השניים נדהמו לגלות, במכתב התגובה של פריי, שהגרסה הרשמית של האף-בי-איי היא שארי נרצח על רקע של ריב נהגים בכביש. הדברים עוררו סערה, ושתדלניה של הלברשטם בוושינגטון תבעו לפתוח בחקירה פדרלית, שתקבע שארי לא היה קורבן של פשע מקרי. הלברשטם הוזמנה לדיוני תת-ועדת הסנאט לענייני טרור, וכינסה מסיבות עיתונאים רוויות-יצרים, שבהן תבעה את הצדק שהגיעה לה. אחרי המבוכה שנגרמה להם, זימנו ראשי האף-בי-איי את הלברשטם לפגישת פיוס בוושינגטון. "באתי עם עורך-דין ולא הפסקתי לצעוק", היא מספרת. "עברתי על המכתב שלהם שורה-שורה, ותקפתי אותם בשאלות: ידעתם שריאדי היה חבר בפת"ח? ידעתם שהוא התפלל במסגד בברוקלין, שבו התפללו גם מבצעי הפיגוע (הראשון) בתאומים? מיד ראיתי שאין להם מושג. הם חשבו שיהיו נחמדים אליי, וזה יספיק. ראש האף-בי-איי בניו-יורק אמר, 'אנחנו לא יכולים לחקור כל רצח שמתרחש באזור'. עורך-הדין שלי ענה לו: 'זה לא שמישהו תקע סכין במישהו אחר בשכונה. זו התקפה על חמישה עשר נערים בגשר ברוקלין". בסיום הפגישה הסכים האף-בי-איי, גם אם בחוסר רצון, לפתוח את התיק מחדש ופרסם הצהרה, שבה חזר בו מגרסת ריב הנהגים. חקירה אכן נפתחה, לחצים שבו והופעלו, ולאחר שנתיים, בדצמבר 2000, זומנה הלברשטם לפגישה שבה נאמר לה שתוך כמה חודשים ייצא דוח מיוחד, שיסקור את בעיית הטרור בארה"ב ויכלול גם אזכור מיוחד לרצח של ארי". "ידעתי שהדרך היחידה היא להיות אגרסיבית. להיות נחמדה לא היה עוזר", אומרת הלברשטם. "היו רגעים קשים. טלפונים נטרקו לי בפנים. אנשים היו אומרים שיתקשרו בחזרה ונעלמים. פעמים רבות רציתי לזחול לתוך חור ברצפה או לשבת בפינה ולבכות. המלחמה הזאת לקחה שנים מהחיים שלי, ושום דבר לא קרה מעצמו. וככל שעבר הזמן, לאנשים היה פחות אכפת. היו מקרים אחרים שניקזו את תשומת הלב הציבורית. אני זוכרת שבפגישה שקיים ג'ון אוניל, האחראי למלחמה בטרור באף-בי-איי, עם מנהיגים יהודים בניו-יורק, הוא שאל: 'מה האישה הזאת רוצה? היא רוצה כסף, פרסומת, רוצה לתבוע אותנו?' הוא לא הבין שפשוט רציתי צדק לבן שלי". בשלבים האחרונים של החקירה צלצל אליה ראש האף-בי-איי, לואיס פריי, התנצל עמוקות והזמין אותה לפגישה במשרדו בוושינגטון. "כשהגעתי ראיתי על הקיר את התמונות של ששת הבנים שלו. אמרתי לו, 'אני רואה שיש לך ילדים, ואני רוצה שתדע מי היה הבן שלי'. דיברתי ובכיתי ללא הפסקה. שנים חיכיתי לרגע הזה. שנים חשבתי שהאיש הזה הוא האויב שלי. דיברתי ובכיתי, וירדו לי כל-כך הרבה דמעות, שברגע מסוים צעקתי, 'איפה הטישו במשרד הזה?' לא היה שם טישו, כי אנשים לא רגילים לבכות שם. פריי שלח מישהו לבית השימוש להביא לי נייר טואלט". באותו מפגש הזמינה הלברשטם את פריי, שעמד לפרוש מהתפקיד, להיות אורח הכבוד באירוע גיוס הכספים הראשון למוזאון הילדים על שם ארי הלברשטם בברוקלין. האירוע שנקבע ל-12.9.2001, כמובן התבטל. בכלל שבוע הפיגועים היה עמוס במיוחד מבחינת הלברשטם. בסאם ריאדי סולק סוף-סוף מארה"ב, וסוכן פדרלי הביא לדירתה חבילה שכללה כמה מאות עותקים של החוברת, שפרסם האף-בי-איי תחת הכותרת "שלושים שנות טרור באמריקה". מדובר בפרסום תקדימי, שכלל גם קטע מיוחד שהצהיר, ללא פקפוק או לשון המשתמעת לשני פנים, שארי הלברשטם נרצח על-ידי מחבלים ערבים. פיגועי ה-11 בספטמבר אימתו באורח מוקצן את כל הנבואות השחורות של דבורה הלברשטם. מאז הפיגועים היא נחשבת למומחית לנושא הטרור ומניעתו. החקיקה שעברה בקונגרס תחת השם 'פטריוט אקט', חזרה כהד אחרי הרבה מהדברים שאמרה לאורך השנים. חקיקה זו מעניקה למחלקת המשפטים חופש פעולה חסר תקדים בכל הנוגע למעקב, לחקירה ולמעצר של חשודים, ומטילה הגבלות משפטיות קשות על מהגרים. הרשות לביטחון-פנים, שהוקמה מכוח החוק החדש, נועדה לסתום את הפרצות במערכת המשפטית שהלברשטאם גילתה בשנות המאבק ברוצחי בנה. הסוכנות מאחדת כמה ארגוני חוק שפעלו בנפרד, היא מפקחת על רשות ההגירה, וטווח הסמכויות שלה אמור לאפשר לה לפעול נגד התארגנויות טרור כבר ברמת התשתית, כולל המסגדים, הקמפוסים, אגודות הצדקה, ארגוני הדת והחינוך, ומה לא. רבים רואים ברשות לביטחון לאומי עוד מפלצת ביורוקרטית חסרת שיניים, וגורמים ליברליים מזהירים מפני הכרסום המתמשך בזכויות האזרח. הלברשטם ערה לביקורת ומודה שהיא לא מסכימה לכל היוזמות של התובע הכללי, ג'ון אשקרופט, נוצרי אוונגליסט שעשה קריירה פוליטית על מדיניות קשוחה בנושא עונש המוות והתנגדות נחרצת להפלות. "אני מבינה את נושא זכויות האדם, אבל בגלל מה שעברתי אני יודעת שזה הכרחי", אומרת הלברשטם. "יהודים רוצים לשמר את הזכויות האלה יותר מכולם, משום שבמהלך ההיסטוריה לא היו לנו הזכויות האלה שיגנו עלינו. אבל אנחנו במצב מלחמה. חייבים לתפוס את המחבלים, לפני שהם יתפסו אותנו. גם אם כמה חפים מפשע יסבלו, זה לא אומר שהמדיניות כולה אינה נכונה". עשה את הדבר הנכון הלברשטם מתפללת לשלומו של הצעיר המצרי, שהסגיר את רוצחו של בנה וחי תחת מעטה כבד של אנונימיות, מחשש לנקמה לנצח תהיה דבורה הלברשטם אסירת תודה לצעיר מצרי, נוצרי קופטי, שהביא למעצרו של רשיד באאז. הצעיר, ששמו לא נחשף מעולם, היה אחד העובדים במוסך, שאליו נסע באאז מיד לאחר היריות. הוא שמע את באאז מדבר עם בעל המוסך, הילאל מוחמד, על התקרית, וראה את מוחמד מסייע לו לנקות את הרכב משאריות הדם והקליעים שהיו שם. מוחמד, התברר, היה חבר קרוב של הורי הצעיר. בזכות הקשר הזה הוא קיבל את העבודה במוסך. דבורה מאמינה שאלוקים הושיב אותו שם. "הוא שמע אותם מדברים והבין שהיה רצח של נער יהודי", היא מספרת. "הוא חשב שזה נורא, ורצה לעשות את הדבר הנכון. בהזדמנות הראשונה הוא יצא מהמוסך והתקשר לאף-ביי-איי. שאלו אותו איך קוראים לו, אבל הוא פחד לתת את שמו, ומהצד השני ניתקו. באותו זמן היה הרוצח של ארי האדם המבוקש ביותר בניו-יורק, אבל האיש מהצד השני אפילו לא הקשיב לו. הוא התקשר שנית, והעבירו אותו לסוכן שלקח ממנו את הפרטים, וקבע אתו פגישה בשבע וחצי בערב. הצעיר המתין לו במשך יותר משעה, אבל הסוכן לא הופיע במקום שנקבע". בייאושו פנה הצעיר המצרי לתחנת המשטרה הקרובה. הסמל בכניסה סירב לאפשר לו לדבר עם קצין. למרבה המזל, אחד הקצינים שעבר שם במקרה, שמע את השיחה, קלט שמדובר בבחור שנראה ערבי ולקח אותו לחדר. הבחור הוציא קליע מכיסו והראה אותו לקצין. באאז נעצר כבר באותו ערב, שעתיים לפני שהיה אמור לעלות על מטוס ללבנון. הלברשטם נפגשה עם הצעיר כמה פעמים במהלך החקירה והמשפט ואף העבירה לו, לפי בקשתו, תמונה של ארי. עם סיום המשפט הוא הצטרף לתכנית הפדרלית להגנה על עדים, שינה את שמו ועבר להתגורר במקום לא ידוע בארה"ב. הוא יישאר בתכנית הזאת לכל ימי חייו. הלברשטם אומרת שמפעם לפעם היא מתעדכנת במצבו ושולחת לו מסרים. "אני יודעת שהיה לו קשה בהתחלה, אבל עכשיו הוא בסדר", היא אומרת. "הבחור הזה הלשין על החבר של הוריו, האיש שנתן לו את מקום העבודה שלו, רק משום שהוא רצה לעשות את הדבר הנכון. בהמשך הוא קיבל כסף, אבל בזמן שהוא יצר קשר עם המשטרה, עדיין לא הוכרז פרס כספי למי שיביא למעצרו של הרוצח. הוא צריך להיות דוגמה ומופת. הוא האמין ששום דבר לא מצדיק התקפה על חפים מפשע, גם אם הם יהודים, והכניס את עצמו לסכנה גדולה. אני מתפללת בשבילו כל הזמן". (7 ימים, ידיעות אחרונות)
הוסף תגובה
10 תגובות
1.
איזה חילול השם
י"ז כסלו ה׳תשס״ד
אם רק היתה לבושה בצניעות הרי הי' יכול להיות קידוש השם גדול. חבל שכל כך חשוב באמריקה להיות "אלגנטי" ואשרי מי שבכלל לא יודע מה זה.
2.
ל-1 מלא את פיך מים!
י"ז כסלו ה׳תשס״ד
אני מבקש מהמערכת להוריד את תגובתו של מס'1
3.
To #1
י"ז כסלו ה׳תשס״ד
The problem is not being Elegant. The idea that being fashionable and looking good is looked down on shocks me. Wasn't the Rebbe's wife always elegantly dressed, and when taken to the hospital she covered her face in shame because she didn't look "elegant" Just like royals dress elegantly, so too, should we as the Rebbe's children.
4.
למה לכתוב משהו כאשר לא יודעים...
י"ז כסלו ה׳תשס״ד
אני מכירה מקרוב את משפחת הלברשטם ולא מאמינה שאישה כזאת חסידית תלבש כזה מחשוף, היום יש חולצות בצבע גוף וכאן לא המקום לפרט ... אבל איזה עזות יש לגבר ובכלל לכתוב כזה דבר אם לא ברר!!!
5.
מגיב 1, ילד טיפש
י"ז כסלו ה׳תשס״ד
גברת נכבדה שבנה נרצח, ולא מצאת משהו אחר לכתוב? את\ה לא חושב שקצת הגזמת??
6.
לתגובה 1
י"ט כסלו ה׳תשס״ד
ניסיתי לחפש חוסר צניעות אבל לא מצאתי אז פעם הבאה תחשוב פעמים לפני שאתה מוציא מפיך איזו מילה....................
7.
כולכם מתעלמים מהעובדה הפשוטה
י"ט כסלו ה׳תשס״ד
שהגברת הנכבדה (כדברי מגיב 5) ואישה חסידית (4) - מופיעה כאן בצורה לא מכובדת. מה לכם כי תלינו על מס' 1? האם זה שבנה, הי"ד, נרצח, מתיר לה ללכת כך?! ואם זו חולצה בצבע גוף, האם זה מותר?! למה לנו, בנות חב"ד, מטיפים יומם ולילה, השכם והערב, ודופקים לנו בראש את התקנות של רבני אנ"ש - ולגברת החסידית הזאת מותר ללכת איך שהיא רוצה? למה אנחנו צריכות לשמוע בקול הרבנים, ואילו כאשר מישהו מעז לשאול כאן שאלה - מיד כולם מתקיפים אותו קשות... אני מבקשת מכם את אותה ההגנה כאשר אלך אני ברחובות הכפר במחשוף כזה, צבועים שכמותכם.
8.
אני ממש לא מבין על מה קמה מהומה?
י"ט כסלו ה׳תשס״ד
כנראה מדובר בבחור מן המניין כמו בכול מניין היו ונשארו האנשים שלא ממש מבינים מה הם רואים האמת שאין פה חולצות בצבע גוף כמו שמישהי ניסתה לתרץ אך אני לא רואה סיבה להתעכב על פרט שולי כ"ש שאין בו ממש אגב אני כולי תמיהה על המערכת שבדרך כלל מתיגעת באופן יוצא מן הכללבקטע של הצינזור .תמה אני שהתגובה הזאת הצליחה להגיע ושרדה את כל הפרוצדורה כל טוב ....-חמוץ מתוק-
9.
אני לא מבין את ממנהלי האתר COL
י"ט כסלו ה׳תשס״ד
האם מודעים אתם לעוצמת הכלי בו אתם שולטים? לא כדאי לשתף משפיע,או לפחות אדם עם קצת עדינות כדי להחליט היכן עברנו את קו "זכות הציבור לדעת, או לראות", היכן משרתים אנו את תנועתנו והעומד בראשה והיכן ח"ו היפך הכוונה...... גם בעיתונות כללית ישנה צנזורה לסוגי'ה השונים! נישטא קיין פארפאלען" זכות היום תעמוד לנו להכתב ולהחתם לשנה טובה בלימוד -ובדרכי- החסידות. אמן
10.
You must be all Crazy
י"ט כסלו ה׳תשס״ד
Are you all out of your minds ? This is not tzinus you all in ganz meshuge. Bichlal the idea here is to bring the story about Ari HY"D and the work that is mom is doing to preven "Killers" and jew haters to hurt any one again . stop looking at stupit stuff and look at the big Picture. Beside there is plenty of room here to discuus tznius but not on Mrs. Halbershtam Shtichye.go look at the positive side and stop looking at stupities. Echod Me Ana"sh
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.