זיעת הגמלים ניגרת על מצח וקול אנחות הנאקה נשמע היטב בהד המדבר הגדול הלוהט.חולות המדבר הזהובים כמו מושיטים ידיים בלתי נראות אל האופק, מתחננים למשב רוח שיבוא ויצנן.

רחש לישת הבצק העולה מבין אוהלי הבד הירוקים מידי בוקר ומלווה בצלילים וריחות דרך כלל, נשמע כעת עייף ויגע ובכי התינוקות שסיומו בצחוק מתגלגל, כבד היום מתמיד. קול שריקת הרועים כלוא בין שפתיים יבשות ושיחת הגברים עומדת תלויה באויר הרותח.

מפתח האוהל אין יוצא ואין בא.

רק רחש טפיפות צעדם של נערים ונערות אמיצים עם כד חרס ריק על כתפם ההולכים אל באר המיים הסמוכה מהלך חמישה צעדים, להיווכח שחרבה היא.

החמה מלמעלה מחייכת בינה לבין עצמה. הבקשה היתה חריגה מעט אולם דומה כי הורגלה לכל דבר. אין ספק שהיא יכולה לרשום לעצמה הישג משמעותי היום. בהינף יד הניסה את הרוחות ושלחה הביתה את היקום כולו...

היא קומצת אגרופיה בזעם כשהיא מבחינה בדמות אדם בודדה יושבת פתח אוהל גדול ופתוח בארבע צדדיו, רגליו מכונסות המה גופו רפוי וכפוף אך עיניו מלאות האור מביטות בשקיקה את האופק הפתוח.. משהו בפניו נראה לה מוכר כלכך .. האם אין זה אותו ילד טהור מבט אשר ישב לפני עשרות שנים ימים תמימים על סלע קטן והביט בה במבט מוטרד?!

היא עוד זוכרת כיצד קפץ בהפתעה ורקד כל הדרך הביתה ואת קול שברי הפסלים שלא איחר לבוא והחריד תבל ומלואה.

"אברהם" מביטה בו שרה מתוך האוהל ומבטה רך ומבקש "שוב הביתה לנוח קמעא . רק לכמה שעות".

הוא מניע באיטיות את ראשו לצדדים "איני מסוגל" הוא לוחש . "כיצד זה אוכל שרה אשתי לשוב את הבית ולהסתופף בין קירותיו הריקים ?!.. בית בלי אורחים כגוף בלי נשמה הוא " נאנח.

שרה, השליחה הראשונה בעולם, שכל חייה הם רק למען ובשביל... מגישה לו בשתיקה את כד המים ועשבי המרפא שרקחה עבורו. לא, היא לא תמשיך להפציר עוד . היא יודעת שאברהם ימשיך לשבת עוד שעות ארוכות חחת השמש הלוהטת כשגופו כואב.

היא אמנם אינה יושבת פתח האוהל אך גם עיניה שלה נודדות כל העת החוצה בציפיה לראות צל אדם מתקרב. בליבה פנימה היא חשה שהם עומדים כעת בנסיון נוסף .

הנה עוד פעם אחת מיני רבות המזכירה לה שלהקים בית חב"ד ולהיות זוג שליחים רחוק ולבד כל כך - זה אומר שאתה מוכרח לבטל את עצמיך משיקולים של זמן רצון וכח. שגם אם בתוכך פנימה כואב לך – האנשים העומדים להגיע ולשתות בצמא את היותך, ימצאו אותך בפתח האוהל עם חיוך רחב על שפתיים..

והנה הם מגיעים מרחוק. .. שלושה .. מקלות מחוררים בידם. שמלותיהם הלבנות שחורות כליל מן הדרך ושיער ראשם אפור הוא. עוברי אורח ערבים שלאות כבדה של דרך ארוכה כמו נסוכה באיבריהם והם קורסים כמעט תחת החום הכבד.

בעוד מספר שעות אברהם ושרה עוד יגלו כי מדובר במלאכים.

אבל הרבה קודם לכן...

הם יחיו את נפשם במשקה קר, יבשלו עבורם אוכל משובח, ישבו לשוחח עימם על דברים שבלב ובנפש , וינסכו בהם מילות עידוד כמה שרק ניתן...

כי הם אינם צריכים את הגילוי הודאי הזה בכדי לדעת כבר, שבכל אדם ואדם המגיע אל בית חב"ד שלהם – מסתתר מלאך!

שגם אם גס לבושו ומחוספסת שפתו – יש רק צריך לרחוץ מעט את אבק הרגלים .
שכל קליפה שנדבקה בעקב - ניתן להסיר .

דוקא היהלום היקר ביותר - מצוי אי שם בקרקעית . צריך רק להשיל מעליו את תלאות האוקינוס ופצעי החיים.

וכשכל כך הרבה מלאכים עוברים את דלת ביתך מידי יום - אין אתה צריך להיות אלא המאושר באדם!!!!

אשרינו ששלוחים אנו, חני.