אם תעברו במקרה בכביש הערבה בליל טבת קר ותפגשו בקבוצת אנשים היושבת באמצע המדבר, מאזינה לדברי התעוררות ושותה 'לחיים', תדעו – הם חוגגים את הצלתו המופלאה של הרב יוסף קרסיק מסכנת טביעה. "הייתי אז אברך צעיר, התגוררתי ביישוב 'מרכז-ספיר', יישוב שנמצא על הכביש המוביל מבאר-שבע לאילת", אומר הרב יוסף קרסיק, כיום רבו של בת-חפר, והרב האזורי של עמק-חפר ומחברם של ספרים רבים. בכל שבוע הייתי נוסע עם ה'סובארו סטיישן' החדשה. באותם ימים היה רכב זה נחשב לרכב חדיש ומפואר. זהו אולי הפרמטר היחידי, בכדי לשים לב כמה שנים חלפו מאז. אילולא זה, הכול היה נראה קרוב הרבה יותר, כאילו אירע לפני שבועיים, אולי אפילו אתמול. רק דגם ה'סטיישן' יוכל להעיד כמה זמן כבר חלף מאז. עשר שנים". זה היה בט' בטבת תשנ"ד. מעט אחרי חנוכה. כיהנתי אז כרב במועצה האזורית 'הערבה התיכונה'. אזור שכרב יש לך הרבה מה 'לעשות' בו. אך הפעילות לקירוב יהודים לא הייתה רק בתחומי היישוב בו התגוררתי, אלא גם מסביב, ביישובים שונים. אחד השיעורים שהייתי נוהג למסור אחת לשבוע היה ב'פונדק 101'. זהו פונדק ידוע מאוד הנמצא בדרך לאילת, ב'באר מנוחה'. בעל הפונדק הוא יהודי חביב וידוע בשם כושי רימון. עם הזמן, כשהתמדנו בשיעורים שם, אשתו חזרה בתשובה יחד עם 11 ילדיה שכיום לומדים באילת במוסדות חינוך חרדיים. הפעילות שם באמת נשאה פרי, אנשים התקרבו יותר, שאלו שאלות, התאמצו להבין, להתקרב, ואתה מרגיש שיש תוצאות למה שאתה עושה, מה שממריץ אותך להמשיך בפעילות הזו. את השיעור הייתי מוסר ביום חמישי בלילה. כך בכל ליל שישי היינו מתאספים שם בפונדק, אנשים מכל האזור שהיו מגיעים כדי לשמוע את השיעור. אותו יום חמישי, ט' בטבת, היה מעט שונה. כשיצאתי מהבית ירדו גשמי זעף, היו ברקים ורעמים חזקים במיוחד. היה נדמה לי שכבר זמן רב לא היה מזג-אויר שכזה באזורינו. בימים האחרונים אמנם מזג האוויר היה גשום, אך באותו ליל שישי הכול היה הרבה יותר אמיתי, גשמי זעף ממשיים, שמסבירים לך גם את המקור למטאפורת הזעף. חשבתי אולי לוותר על השיעור באותו יום חמישי, ממש פחדתי לצאת החוצה, היה קר כל-כך והגשם הכה בחוזקה על דפנות ה'סטיישן' ברעש מאיים. אך בסוף החלטתי שחייבים. חייבים להמשיך את הקביעות. אי-אפשר להשאיר שם את האנשים שלבטח הגיעו במסירות לשמוע את השיעור. הייתה לי מין הרגשת שליחות שאי-אפשר לוותר עליה. אם מפספסים פעם אחת את הקביעות, כבר אין לה טעם, היא כבר לא קביעות ואז האנשים שבאים לשיעור בכוחות של אחרי-יום-עבודה, כבר לא ירגישו מחויבים להגיע, כבר ייפסק הרצף, הקביעות המחייבת, והכול יכול ליפול. "פתאום אתה קולט שהכל זורם לכיוונך" יצאתי מהבית חושש מעט, אך בטוח. השתדלתי לנהוג בזהירות ככל שניתן בכבישים החלקים שטופי המים. כל הזמן חששתי אולי יקרה משהו, אולי האוטו יחליק על הכביש חלילה. חששתי מאוד, אך היה ברכב ספר תהלים, שתמיד נמצא ברכב להגנה מפני נזקי הדרכים. בדרך הייתי אמור לעבור דרך אחד היישובים, בכדי לבקר אישה גלמודה וקשת-יום שחיה מביקור אחד שלי למשנהו. הגעתי אליה, חניתי ליד הבית ויצאתי מן הרכב בריצה מהירה לכיוון הבית. מצבה היה קשה מעט, היא הרגישה לא בטוב וביקשה ממני ספר תהלים. ספר התהילים היחידי שהיה איתי - היה זה שברכב, זה שאמור להיות סגולה נגד פגעים בדרך. בהתחבטות של רגע החלטתי שעדיף להשאיר את הספר אצלה. אצלה יהיה לו שימוש, ואצלי ברכב הוא נמצא רק כסגולה. היא שמחה מאוד ואני שבתי לדרכי - לכיוון הפונדק. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שאני נוסע ברכב בלי ספר תהלים לצד ההגה. היה לילה חשוך, התאורה בכבישים קרסה, והירח גם הוא לא האיר כמעט, ספק בגלל היותו חסר, או בגלל העננים השחורים המכסים גם את האור המעט. בכביש לא הייתה אף מכונית. רק אני נסעתי, נלחם נואשות עם זרמי המים שככל שחולפות הדקות נעשים חזקים יותר ובדיוק בכיוון הנסיעה המשופע - מתכון בטוח להיסחפות. למרות שירד גשם בכמויות גדולות, השיטפונות בערבה אינם תלויים דווקא בגשם המקומי, אלא דווקא באזור ממערב לערבה, באזור סיני. מכיוון ששם האדמה מדברית ואיננה סופגת את הגשמים הרבים, המים כולם מתנקזים לכמה ערוצי נחל. הגדול שבהם הוא 'נחל פארן'. הנחלים כולם זורמים בעוצמה אדירה לנחל הערבה, משם הם נשפכים לים המלח. כשיצאתי מאותו יישוב בו מתגוררת האישה, נרעדתי לרגע מהמחשבה שאין איתי ספר תהלים. קצת פחדתי. לא ידעתי כל-כך ממה, אבל הרגשתי לא בטוח. ואז התחיל הסחף. לאט-לאט, במורד הכביש - כיוון הנסיעה שלי, התחיל הזרם להיות רחב יותר. רחב, אבל בעיקר חזק יותר. ככל שהמים נהיו רבים יותר הוא התחזק יותר. זה זרם שזורם לאורך מאות קילומטרים, ושום דבר לא יכול לעמוד כנגדו. אני זוכר את הרגע שפתאום שמתי לב שאני בעצם בעיצומו של סחף. סחף אמיתי, כמו זה שמדברים עליו במקרים שהסתיימו באסונות נוראיים. זה היה באמת רגע אחד משמעותי. רגע שפתאום אתה שם לב לזה. עד אז אתה חושב שהכול סטנדרטי פחות או יותר, נו, קצת מים זורמים, לא נורא. אבל אז פתאום אתה שם לב שזה לא קצת. וזה לא מים. אלו זרמי ענק של סחף. והם סוחפים איתם הכול. המון חול, עצים עקורים, סלעים רחבים. הכול זורם בעוצמה שאי-אפשר לתאר. ופתאום אתה קולט שהכול זורם לכיוונך, עוד שנייה אתה בפנים, חלק מן הסלעים שהמים סחפו כבר. והכול מתרחש בחלקיקי שנייה של ממש. "עמדתי להיחנק מהמים" הכול מתחיל להתערבל בראש. תרחישים דמיוניים של מה שיכול לקרות. רק שלושה שבועות קודם לכן נהרג גיסי, ר' שלום-דב בלוי ז"ל, באסון שאירע במהלך הפגנה שהתקיימה אחרי הרצח של בני משפחת לפיד הי"ד בחברון. האוטו נסחף לתוך הזרם ובתוך רגע הרגשתי כמו בתוך קופסת גפרורים, גדולה מעט, נסחף במהירות עם הזרם, כשמאחור, מחלונות המכונית, ניתן עדיין לראות את הסלעים הגדולים שמתקרבים אלי במהירות. נסחפתי לתוך הנחל. (למחרת בעיתונות התפרסם על שני בדואים שנסחפו עם מכוניתם למוות באותו הכביש). ניסיתי לפתוח את הדלת בכדי לצאת מהמכונית שפתאום הפכה למלכודת מים. אך המים שמסביב לא נתנו לי לעשות זאת. פתחתי את החלון, בכדי לנסות לצאת ממנו, אך אז המים החלו לחדור לתוך המכונית במהירות שוצפת, תוך כמה שניות המכונית כולה הייתה עמוסה מים, ואני עדיין יושב במושב הנהג. עמדתי להיחנק מהמים שהציפו את ראשי. בכוחות אחרונים, שעד היום אין לי מושג איך אזרתי אותם, הצלחתי לפתוח את דלת המכונית. יצאתי החוצה. 'יצאתי', אולי אינה המילה הנכונה. פשוט נפלטתי החוצה בעוצמה שכזו, ואני ממשיך לזרום עם המים, כאילו אני כבר חלק מכל הסחף הזה. הרגשתי שאני עומד לטבוע. התחלתי לומר וידוי. הרגשתי שנגמר. לא היה לי אוויר לנשום, המים סחפו מעליי את כל הבגדים, הם התפוררו במים ואני נשארתי רק עם הנעליים לרגליי. וכך, בקור איום, אני נסחף בזרם עצום של מים קפואים. אני חושב שלכמה שניות איבדתי את ההכרה. אני לא יכול להעריך את הזמן שעבר, אבל אחרי כמה רגעים חטפתי מכה חזקה בראשי מגזע עץ שנסחף יחד עם המים - והתעוררתי. כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי צף על פני המים הסוחפים. ניסיתי להגיע לגזע העץ הארוך ממנו התעוררתי, אחזתי בו ותקעתי אותו חזק בבוץ החולי שנערם מתחת לזרם המים, נשכבתי כשבטני על גזע העץ, וכך ניסיתי להיעצר במקום ולא להמשיך להיסחף עם הזרם. למעלה משעתיים נשארתי תלוי על גזע העץ הזה, מחזיק בו בחוזקה, ותוך כדי כך מנסה לשמור עליו שלא ייצא מן הבוץ וייסחף עם המים. ניצלתי את הזמן לאמירת תהלים. ובזמן כלשהו התחלתי להתפלל 'מעריב'. זה היה 'מעריב' ייחודי. ה'מעריב' הראשון שהתפללתי ללא כיפה, וגם ה'מעריב' הראשון שהתפללתי בלי לזוז בכלל. חששתי בכל רגע שהעץ יאבד את האחיזה שלו בקרקע ואני אמשיך להיסחף. כשאני מפסיק אותו לרגע בכדי לשאול האם בכל הזמן הזה אף אחד לא עובר שם, הוא מגחך: "נחל פארן? באמצע המדבר, באזור ים המלח, מי יעבור שם? הייתי אני לבד עם אלוקים". מכשיר הקשר רטוב לגמרי כל החושים שלי היו עמוסים כל-כך, קור עצום מרעיד את העצמות. מסביב רעש אימים של מים זורמים בשאון, והכול מריח חול רטוב, שאם לא הייתי אוטם את פי בחוזקה היה נכנס גם אליו. חלפו כמעט שלוש שעות. הסחף קצת עצר. השעה 11:00 בלילה. אני מסופק האם באמת הסחף עצר או שאני נמצא בקטע צר יותר של הנחל, בו הסחף פחות מורגש. במרחק כמה עשרות מטרים ראיתי אור מנצנץ מתוך המים. הבטתי טוב יותר, אבל לא זיהיתי מה אני רואה שם. החלטתי להתקרב לשם, לבדוק מה זה, חשבתי שאולי זו עוד מכונית שנתקעה. כך, עם גזע העץ התחלתי להתקדם באיטיות מעצבנת, כשאני תוקע את הגזע במרחק כמה סנטימטרים ומתקדם מעט. כך שוב ושוב. שעה וחצי חלפו עד שהצלחתי להגיע למקום האור. כבר כשהייתי קרוב יותר ראיתי שזו משאית גדולה ששקועה עמוק במים. מה שמדגים אולי את גובה זרם המים. מאחור היה מטען גדול. מאוחר יותר התברר שמדובר במטען עם חומר בשם 'ברום', חומר מסוכן מאוד. ניגשתי אל דלת המשאית. ואז ראיתי שזו באמת משאית גדולה, כזו ששוקלת כמה עשרות טון. וגם היא נסחפה. היה לה גרר גדול מאחור, אך הוא כמעט לא נראה היות והיה בתוך המים. הצלחתי להתרומם לכיוון הדלת. ראיתי בתוכו אדם צעיר, יושב מכורבל בתוך בגדיו. דפקתי על דלת המשאית בכדי שיפתח לי. אני זוכר עד היום את ההלם שעל פניו ברגע שראה אותי. הוא היה בטוח שאני מלאך המוות, מגיח ככה מתוך התוהו, בלא בגדים. סימנתי לו שיפתח לי את דלת המשאית והוא אכן, כאחוז שד, פתח לי אותה בזהירות, שהמים לא יפרצו פנימה. נכנסתי מהר לתוכה, מנסה להתחמם בעזרת הריפוד הקוצני של המושבים. כמה דקות הוא לא תקשר איתי מעוצמת ההלם. רק אחר-כך סיפרתי לו איך נתקעתי פה. הוא ניסה להביט אחורה ולחפש את שרידי המכונית שלי, אך לא ראינו שום זכר. למחרת התברר שהיא נסחפה לים המלח כשהיא בקושי חלקים-חלקים. אף אחד לא חלם באותם ימים על טלפון סלולארי. לנהג המשאית היה מכשיר קשר המחובר לחברה בה הוא עובד, חברה להובלת חומרים באשדוד. גם מכשיר הקשר בקושי פעל, כיוון שנרטב לגמרי. בתחילה שמענו רק את האנשים בחברה שכנראה הבינו לאיזה מצב נקלענו, אך לא יכולנו להשיב להם. הם הזהירו אותנו לצאת מן המשאית, כי היא מוטענת ב'ברום', חומר שבכל שנייה יכול לפרוץ מתא המטען. "תצאו ותברחו", צעקה לנו הטלפנית במכשיר הקשר. "נתקעתי בפקקים" נהג המשאית היה בלחץ נורא. הוא אמר לי שהוא נשמע להוראותיה והוא יוצא החוצה מן המשאית. אני לא הסכמתי לצאת. "אני בחוץ כבר הייתי", אמרתי לו. "אם אתה רוצה לצאת, תצא לבד", התעקשתי ולבסוף הוא נשאר איתי במשאית. בארבע לפנות בוקר מכשיר הקשר כנראה התייבש מעט ויכולנו לתקשר עם הטלפנית בחברה. אמרתי לה שתתקשר לביתי ותדבר עם אשתי. "תגידי לה שנתקעתי בפקקים ואני קצת יאחר". הטלפנית בחברה התקשרה למשטרה ודיווחה עלינו, אך לא ניתן היה לעשות כלום. המשטרה התמהמהה במשך זמן רב. ידעו שאנחנו חיים ומחכים לחילוץ, אבל לא ידעו בדיוק איפה אנחנו. כמה שעות חלפו, ואז הם הגיעו. ראיתי הליקופטר קטן חג מעלינו. זו הייתה הרגשה שכיום אני לא יכול לשוב אליה, אפילו לא לתאר אותה. כאילו סיוט מתמשך של שנים נגמר ברגע. חולצנו על-ידי יחידת החילוץ המקומית של עין גדי. למעלה במסוק קבלתי שמיכה, ואחרי שעות בהם שהיתי בלי בגדים, רטוב ורועד מקור, יכולתי להתכסות בשמיכה ולנוח מעט. ברוך שעשה לי נס לא עוברת שנה שאנחנו לא נזכרים במה שקרה. גם אנשי 'הערבה התיכונה' דואגים להזכיר לנו את האירוע מידי שנה. בשבת שלפני ט' בטבת, אנשי הקהילה שם מזמינים אותי לשהות בשבת במחיצתם, ובמוצאי-שבת אנחנו צועדים כולנו אל אותו מקום, מביאים גנרטור-נייד, מדליקים תאורה ואני מברך 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'. אחר-כך אנחנו מתוועדים שעה ארוכה במקום, אומרים דברי תורה והתעוררות ושותים 'לחיים'. אנשים שעוברים בכביש עוצרים מדי פעם ומשתתפים איתנו. נהג המשאית שהיה איתי אז, מגיע גם הוא בכל שנה. בינתיים הוא החל לשמור מצוות. הוא שומר שבת, מתפלל בכל יום ומניח תפילין. שבתות רבות הוא מגיע להתארח אצלנו, ועוד שנים ארוכות נמשיך להתבדח על הבהלה שאחזה בו כשראה אותי שם באותו הלילה.