מערכת COL
|
יום י"א חשוון ה׳תשס״ז
02.11.2006
רבי לייב בעל המסתורין
אלפי אנשים נוהרים כל שנה לקברו, אבל מי מהם יודע מי הוא היה? מאה שבעים שנה לפטירת רבי לייב בעל הייסורים ואלפי אנשים מתעתדים לפקוד את קברו ■ מי היה ר' לייב? (הדעות חלוקות) מתי ראוי לעלות לקברו? (המנהגים שונים) ומה פשר כינויו (איש לא יודע) ■ מי היה רבי לייב? איך הגיע שמע המנהג הזה לכל תפוצות ישראל? ומדוע נתכנה רבי לייב בשם זה, שם שגם חרוט על מצבתו? ■ איתן אוריאל כתב עיתון 'בקהילה' מנסה לפענח את דמות המסתורין לסיפור המלא
כל יום שישי ובית הקברות בצפת מתמלא באלפי אנשים שבאים לשפוך שיח מול הציונים הנודעים בבית הקברות, האריז"ל, מרן הבית יוסף ובאותו בית הקברות סמוך לחלקה הצבאית גם ר' לייב בעל הייסורים.
אלפים, ללא גוזמה, פוקדים את ציונו כל יום שישי לאחר חצות, בט"ו חשוון, יום השנה לפטירתו, ובערב ראש חודש שחל ביום שישי.
כולם מעוכבי זיווג, זוגות החפצים להיפקד בזרע של קיימא, ובכלל יהודים השרויים בצרה כלשהי מגיעים להשתטח על קברו של רבי לייב, והשמועה על הנסים המתרחשים לבאים להתפלל על קברו עושה לה כנפיים. גם מודעות רבות המתפרסמות בעיתונים משכנעות יהודים לתרום כסף לעניין מסוים, כאשר בתמורה מובטח לתורמים כי "יהודי תלמיד-חכם יפקוד את קברו של 'רבי לייב' עבורכם ויעתיר תפילות עליכם בעבור סכום של כך וכך מאות שקלים".
אבל איך נולד המנהג? איש לא ממש יודע. הדעות חלוקות אף לגבי טיב המנהג המדויק בעניין העלייה לקברו של רבי לייב בעל הייסורים.
יש שכותבים שהמנהג, שבו נכרכה הבטחתו של רבי לייב שיעזור לכל העולים לקברו, הוא רק ביום שישי אחרי חצות היום, יש שכתבו שרק בערב ראש חודש, ויש שכתבו שדווקא אחרי חצות של ערב ראש חודש שחל להיות ביום שישי, ויש שבטוחים שההבטחה האמורה היא דווקא ביום השנה לפטירתו של רבי לייב זצ"ל, שהשבוע, בט"ו בחשוון, ימלאו מאה ושבעים שנה לפטירתו.
מי היה רבי לייב? איך הגיע שמע המנהג הזה לכל תפוצות ישראל? ומדוע נתכנה רבי לייב בשם זה, שם שגם חרוט על מצבתו?
לא רבים יודעים לענות על השאלות הללו. דמותו של רבי לייב, הייתה מאז ומעולם דמות מסתורית ובלתי מפוענחת, והיא כנראה תישאר כזו. גם חוקרי החסידות הנודעים, לא יכלו לספק פרטים חדשים, וכולם נאחזים בכמה פרטים בודדים, ידועים יותר או פחות על דמותו של רבי לייב, כשחלק גדול מהם מצדד בדעה שאין לדעת מי היה רבי לייב זה ומה הייתה זהותו והתקופה המדויקת בה חי.
המקור מ'הבית ישראל'
ד"ר יצחק אלפסי, אחד מחוקרי החסידות הידועים כיום, משוכנע שהמקור לסגולה זו של עלייה לקברו של רבי לייב יסודה הוא ב'בית ישראל', שאמר למקורביו שראוי לעלות על קברו של רבי לייב.
פה ושם, בספרים קדמוניים, גם ניתן לדלות מעט מן המעט על דמותו של רבי לייב, שכאמור, החוקרים אינם יודעים בוודאות מי ומה היה. בספר 'שערי ירושלים', (שער ד'), מופיעים מספר פרטים על רבי לייב, אבל רב בהם הנסתר על הנגלה. "תחילת התיישבות האשכנזים הייתה על ידי הרב החסיד המפורסם מורנו הרב לייב ז"ל מאנשי חב"ד, ונקרא רבי לייבלי מחברון וגם רבי לייב בעל ייסורין. האיש הזה היה גדול בתורה וירא אלוקים מרבים, ובסוף ימיו נסע לעיר הקודש צפת, תיבנה ותיקומם, ונפטר שמה זקן ושבע ימים, וציווה לפני מותו שכל מי שיהיה לו עת צרה, רחמנא ליצלן, ישתטח על קברו ויעזרוהו, וכן עושין עד היום".
אכן, זוהי השערה הנמצאת בכתבים כולם, שרבי לייב השתייך לחסידות חב"ד. אך למרבה הבלבול, הרב יהושע מונדשיין מגדולי חוקרי חסידות חב"ד, טוען בתוקף שר' לייב לא נמנה על חסידות חב"ד.
עם זאת רבים אחרים נוטים לומר שרבי לייב בעל הייסורים הוא רבי לייב מטערקיש-מוהילוב. כך גם נמצא בספר, בו נמצאות פיסות המידע 'הרבות' ביותר אודות דמותו של רבי לייב. זהו הספר 'אור הגליל' שחיבר רבי שלום גפנר, ובו מידע על גדולים שהתגוררו בגליל. אחד מהם הוא רבי לייב בעל הייסורים, שמחבר הספר נוקט באופן פשוט שמדובר אכן ברבי לייב מטערקיש-מוהילוב.
"דמותו של הרב הקדוש רבי לייב המכונה 'בעל הייסורים' אפופה מסתורין. אף אין ידוע משום מה כינוהו בני דורו (כפי המובא בספר שערי ירושלים) בתואר זה. אבל ננסה לרכז את הנאמר אודותיו בכמה ספרים כפי שתעלה מצודתנו.
"הרב הקדוש רבי לייב היה בן העיר טערקעש מאהליב, כן הוא מוזכר בספר בית רבי. הוא נחשב בין גדולי החבריא תלמידיו ומקורביו של הרב בעל התניא. תלמידיו של הרב בעל התניא נמנעו מלהכתירו כרבי ואדמו"ר היות והרב בעל התניא אמר עליו שהוא מופשט לגמרי מן העולם הזה.
וכך נאמר עליו בספר בית רבי, "הרה"ק רבי לייב מטערקעש מאהליב (המעניין הוא שבין כל מקורבי וחסידי הרב, הוא מהיחידים המתוארים הרב הקדוש), היה מגדולי חסידי הרב ואיש קדוש. חסידים רבים ביקשו להכתירו כרבי".
המופת של הרבי
הרב גפנר מביא בספרו סיפור מפעים על דמותו של רבי לייב, שאולי שופך מעט אור על דמותו, ועל המימרא אותה אמר הבעל התניא עליו.
"כתב הרב הקדוש רבי יוסף יצחק מלובאביטש (הרבי הריי"ץ) לאחד מחתניו, 'שמעתי כי פעם אחר לימוד דברי אלוקים חיים אשר למד הרב הצדיק החסיד רבי לייב נוחו עדן, מטערקעש מאהילוב, התעורר אברך אחד בעל כישרון והתדבק בלימוד דברי אלוקים חיים. וכעבור איזה זמן התחיל להתפלל בארוכה ולהתנהג בדרכי חסידי חב"ד.
'חברי האברך ובני גילו, שהיו מחסידי אדמו"רי וואהלין קינאו בו, ובאחד המועדים לשמחה בעת הפארבריינגען (התוועדות חסידים) אמרו לחברם האברך, האדמו"ר שלך הוא בודאי גדול ונורא – אבער אמופת, דאס קריגט מען בא אונזער רבי'ן (אבל מופת, את זה אפשר לקבל אצל האדמו"ר שלנו).
'הדבר ציער את האברך במאוד, ומשך זמן מה היה חושב אם יספר דבר זה להרב הצדיק החסיד רבי לייב, אם לאו. ועברו שבועות שניים או שלושה והחליט שלא לספר מאומה, והיה לו צער גדול. ובתוך כך בא משולח מבעל התניא שהוליך מעות רבי מאיר בעל הנס לשולחם לארץ הקודש ובידו גם מכתב להרב הצדיק החסיד רבי לייב במענה על הידיעות שכתב לו אודות הדרכת האברכים, כי רבי לייב, היה ממונה מאת בעל התניא להדריך ולנהל האברכים הצעירים במחוז ההוא.
'בין התשובות של רבנו הגדול הייתה גם תשובה אודות האברך הנ"ל, שראוי לקרבו, וצריכים להפיג צערו, וזה יהיה לו לאות ולאחרים למופת.
'כששמע האברך מפי מדריכו את אשר כותב רבנו הגדול אודותיו, התחיל לבכות. וישאל אותו רבי לייב, מה אתה בוכה? והלה סיפר לו את כל השיחה שהייתה לו.
'אמר לו רבי לייב, עתה הנני מבין דברי רבנו, כי זה המופת האמיתי, 'אז מיר זאל מאכן פון אפלאכע אמענטש' – לעשות בן אדם מחתיכות עץ'.
"לעת זקנותו עלה רבי לייב לארץ הקודש. וכך כתוב על כך בספר 'בית רבי', 'כשהגיע לימי זקנותו נסע רבי לייב לארץ ישראל ודר שם עד הסתלקותו'. בתחילת ביאתו לארץ השתקע רבי לייב בעיר הקודש חברון. הוא היה מהאשכנזים הראשונים שיסדו את היישוב בעיר האבות. ולאחר מכן נסע בזקנה מופלגת לצפת, שם דר עד יום הסתלקותו ונטמן בבית החיים בצפת. קברו הקדוש הוא מקום המושך את כל הזקוקים לישועה, כי כן נכתב בדברי צוואתו".
רבי לייב אחר
בספרו 'אנציקלופדיה לחסידות' מביא ד"ר יצחק אלפסי מספר שורות על רבי לייב בעל הייסורים.
"נפטר בט"ו בחשוון, תקצ"ז (26.10.1836, א. א.), והיה מגדולי תלמידיו של רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל ה'תניא' בו פגש בעת ביקורו במוהילוב. חסידי חב"ד מרבים לדבר על גדלותו של רבי לייב, וכשביקשו בני טערקיש-מוהילוב מרבי שלמה זלמן מלאדי שימנה את רבי לייב למנהיג העדה בסביבתם, סירב רבי שלמה זלמן משום שמנהיג צריך לדעת גם בעניינים גשמיים. ואילו רבי לייב מופשט לגמרי מענייני העולם הזה ותאוותיו. בפי חסידי חב"ד הוא מכונה 'הרב הקדוש החסיד המפורסם'. עלה לארץ ישראל והיה מראשוני המתיישבים החב"דיים בחברון. בזקנה מופלגת עבר לצפת ובה נסתלק, לפני פטירתו אמר שמי שתהיה לו צרה יעלה על קברו. אף שקברו נמצא מרוחק מהחלקות העתיקות המיוחסות של צפת עדיין עולים רבים על קברו. על הקבר אין כל שבח ורק נאמר בו פה נטמן הרב רבי לייב מחברון בעל הייסורים".
בשיחה מוסיף ד"ר אלפסי כי רבי לייב אמנם קבור בבית העלמין העתיק בצפת, אך לא בחלקה שהיא בהכרח מכובדת. "הוא לא קבור יחד עם הגדולים שנבחרו להיקבר בסביבות האר"י, הוא קבור בפינה חבויה שהיא יחסית רחוקה".
בספר "תולדות חב"ד בארץ הקודש", לעומת זאת, נמצא זיהוי אחר, שם מובא ציטוט של מ. שפירא מספר 'וותיקין' הכותב ש"על פי השם, הרי שהאדם היחידי שאפשר לזהות אותו עם רבי לייבלי, הוא רבי יהודה לייב בן זאב וולף סענדער (סענער)".
למעשה מ. שפירא זה תיקן מן המקור בו היה כתוב סענער, ושינה אותו לסענדר, אם כי אכן היה יהודי בשם הזה, אחד ממקימי היישוב החב"די בחברון ששמו היה רבי יהודה לייב סענער, על שם העיר סענא ממנה בה.
רבי יהודה לייב בן זאב וולף סענער, ידוע כ"ממונה דעיר הקודש חברון" – והוא נמנה על הקבוצה הראשונה של חסידי חב"ד בחברון. הוא חתום מטעם כולל חב"ד על ההסכם עם כולל הספרדים, וחתום על כתב השד"רות של ר' נתן עמרם (תקצ"ה - 1835). בשנת תר"ט (1849) עוד היה בין החיים והיה זקן המתיישבים האשכנזים בחברון, בהיותו אז בן 82.
זו למעשה גם הבעיה עם זיהויו של רבי לייב בעל הייסורין עם רבי יהודה לייב סענער, משום שעל מצבתו שלרבי לייב מצויין שהוא נפטר בתקצ"ז, ואילו רבי לייב סענער חי לפחות עד שנת תר"ט, כאמור.
כך גם, לאף לא אחד מן החוקרים אין אפילו קצהו של השערה מדוע דבק בשמו של רבי לייב הכינוי 'בעל הייסורים'. אבל עובדה היא שרבים מבעלי הייסורים כיום, מגיעים דווקא לקברו של רבי לייב, שמא הם מרגישים שהוא יוכל להרגיש בצרתם ולהעתיר תפילות לפני הקב"ה עבורם.
וכך מסיים הרב גפנר את מאמרו על רבי לייב. "האיש הזה היה גדול בתורה וירא אלוקים מרבים ובסוף ימיו נסע לעיר הקודש צפת ת"ו, ונפטר שמה זקן ושבע ימים וציווה לפני מותו שכל מי שיהיה לו עת צרה, רחמנא ליצלן, ישתטח על קברו ויעזרהו וכן עושים עד היום". כאמור, הוא נטמן בצפת, בחלק הצפוני של בית העלמין מימין, לאחר המדרגות. על מצבתו נחרת: פ.נ. הרב ר' לייב מחברון בעל היסורים נפטר בט"ו חשון תקצ"ז, תנצב"ה.
היישוב החב"די בחברון
ההתחקות אחר חייו של רבי לייב בעל הייסורים, מביאה באופן מיידי לפועלו ולפועלם של אנשי חב"ד בהקמת היישוב החב"די בחברון.
הקמת היישוב החב"די בחברון מיוחסת לר' לייב וכן לרבי שמעון שמרלינג, שאף היה השד"ר הראשון של היישוב החב"די בחברון ונסע לרוסיה במיוחד למטרה זו.
ר' שמעון שמרלינג זה, כמו רבי יהודה לייב סענער, חתום על כתב השד"רות של רבי נתן עמרם משנת תקצ"ד (1834).
בספרי חב"ד מסופר באריכות על כך שהאדמו"ר האמצעי שלח אותו בתשרי תקפ"ג (1823) לייסד את היישוב החב"די בחברון. בנו של ר' שמעון, ר' משה, היה משודך עם בחורה פלונית, והורה לו האדמו"ר האמצעי שייסע בדרך לארץ-הקודש דרך העיר ששם גרה הכלה, ושלא יירד מהעגלה אלא ישאל אם הנערה מוכנה לנסוע אתם לארץ-הקודש, ואז לסדר את החתונה מייד ולקחת אותה אתם, וכך היה.
מעניין להביא מעט פרטים על החיים של היישוב החב"די בחברון בתחילת דרכו, יישוב שלביסוסו היו אחראים השד"רים השונים שנסעו מטעם היישוב לגולה כדי לאסוף עבורו כסף. חלק מקורות השד"רים האלו מופיעים בכתב העת 'פרדס', בעריכתו של הרב טוביה בלוי.
למעשה, היישוב האשכנזי בא"י היה מרוכז בארבע ערי הקודש והיה מחולק לארבעה כוללים עיקריים. 'כולל פרושים' שכלל את כל הפרושים בירושלים ובצפת. 'כולל חב״ד' לחסידי חב״ד, שמרכזו בחברון. 'כולל ואהלין' בצפת ובטבריה ו'כולל רוסיה' בטבריה.
היישוב האשכנזי כולו התפרנס ממעות ארץ-ישראל שנשלחו על-ידי רבני הקהילות, האדמו״רים, וגבאי ארץ-ישראל בארצות מוצאם, ומשד"רים שנשלחו על כל פני תבל. אולם ככל שהיישוב גדל ומקורות התמיכה התמעטו, רבו השד"רים ונוצרו סכסוכים בין הכוללים. גם גבאי ארץ-ישראל בכל מדינה ומדינה לא ראו בעין יפה את ריבוי השד"רים שנכנסו אחד לתחומי חברו ולכן לא הייתה ברירה לכוללים אלא לעשות הסכמים ופשרות על חלוקת תחומי וסכומי התמיכה לכל כולל וכולל. אולם גם הפשרות הללו לא תמיד נשמרו ונזקקו לבתי דין ולפשרות נוספות.
הגוף העיקרי שפעל וריכז את גביית מעות א"י במדינות מערב אירופה, אשר משם הגיע חלק נכבד מהתמיכה, היה באמסטרדם והיה ידוע בשם 'ועד הפקידים והאמרכלים' ובקיצור 'פקוא"ם'. בראש הפקוא"ם עמד ר׳ צבי הירש לעהרין, שהיה גם יהודי ירא שמים ועסקן ציבורי בקנה מידה עולמי, ודעתו והשפעתו הייתה חזקה בקרב כל גדולי ישראל בעת ההיא. לכן ראו בו כעין אפוטרופוס כללי לכל ענייני ארץ-ישראל. הפקוא"ם הוקם כבר בשנת תקע״ב (1812), אולם למלוא כוחו הגיע בשנת תקפ״ב (1824). לכן באופן טבעי הגוף הזה עמד מאחורי הפשרות וההסכמים שנעשו בין הכוללים לא רק בכספים שהועברו על ידו, אלא השפעתו הייתה גם על כספים שהגיעו ממרכזים אחרים כגון הונגריה פולין וברוד (גליציה). הפשר הראשון שנעשה בהשראתם על חלוקת מעות הפקוא"ם שנוגע לכוללות החסידים נעשה בשנת תקפ״ב.
לפי פשרה זו קיבלו כוללות החסידים את חלקם לפי מפתח מסוים. הפשר הזה לא כלל את כולל חב״ד כי אנשי חב״ד, שהיו מרוכזים בצפת באותה תקופה, קיבלו את חלקם דרך כולל ואהלין, כולל התמיכות מיתר מרכזי הצדקה באירופה, ומהפקוא״ם.
כאשר חסידי חב״ד עברו לחברון ונוסד כולל חב״ד והחלו לשלוח שדרים משלהם, אז חדלו ממוני כולל ואהלין בצפת להעביר להם את חלקם שקבלו בהיותם דרים בצפת, כולל החלוקה של הפקוא״ם. רק בשנת תקפ״ז (1827) כאשר חסידי חב״ד הרעישו עולמות, ואחרי התערבותו של אדמו״ר האמצעי, הפקוא״ם הכיר בהם ככולל נפרד.
ובפשר שנעשה מחדש בשנת תקפ״ט (1829) חילקו את סך כל התמיכה של הפקוא״ם למאה ואחד חלקים ונקבע מפורשות שכולל חב״ד בחברון יקבל תשעה חלקים מתוך סך כל התמיכה של הפקוא״ם ושחלקם יינתן ישירות לכולל חב״ד שבחברון.
אלפים, ללא גוזמה, פוקדים את ציונו כל יום שישי לאחר חצות, בט"ו חשוון, יום השנה לפטירתו, ובערב ראש חודש שחל ביום שישי.
כולם מעוכבי זיווג, זוגות החפצים להיפקד בזרע של קיימא, ובכלל יהודים השרויים בצרה כלשהי מגיעים להשתטח על קברו של רבי לייב, והשמועה על הנסים המתרחשים לבאים להתפלל על קברו עושה לה כנפיים. גם מודעות רבות המתפרסמות בעיתונים משכנעות יהודים לתרום כסף לעניין מסוים, כאשר בתמורה מובטח לתורמים כי "יהודי תלמיד-חכם יפקוד את קברו של 'רבי לייב' עבורכם ויעתיר תפילות עליכם בעבור סכום של כך וכך מאות שקלים".
אבל איך נולד המנהג? איש לא ממש יודע. הדעות חלוקות אף לגבי טיב המנהג המדויק בעניין העלייה לקברו של רבי לייב בעל הייסורים.
יש שכותבים שהמנהג, שבו נכרכה הבטחתו של רבי לייב שיעזור לכל העולים לקברו, הוא רק ביום שישי אחרי חצות היום, יש שכתבו שרק בערב ראש חודש, ויש שכתבו שדווקא אחרי חצות של ערב ראש חודש שחל להיות ביום שישי, ויש שבטוחים שההבטחה האמורה היא דווקא ביום השנה לפטירתו של רבי לייב זצ"ל, שהשבוע, בט"ו בחשוון, ימלאו מאה ושבעים שנה לפטירתו.
מי היה רבי לייב? איך הגיע שמע המנהג הזה לכל תפוצות ישראל? ומדוע נתכנה רבי לייב בשם זה, שם שגם חרוט על מצבתו?
לא רבים יודעים לענות על השאלות הללו. דמותו של רבי לייב, הייתה מאז ומעולם דמות מסתורית ובלתי מפוענחת, והיא כנראה תישאר כזו. גם חוקרי החסידות הנודעים, לא יכלו לספק פרטים חדשים, וכולם נאחזים בכמה פרטים בודדים, ידועים יותר או פחות על דמותו של רבי לייב, כשחלק גדול מהם מצדד בדעה שאין לדעת מי היה רבי לייב זה ומה הייתה זהותו והתקופה המדויקת בה חי.
המקור מ'הבית ישראל'
ד"ר יצחק אלפסי, אחד מחוקרי החסידות הידועים כיום, משוכנע שהמקור לסגולה זו של עלייה לקברו של רבי לייב יסודה הוא ב'בית ישראל', שאמר למקורביו שראוי לעלות על קברו של רבי לייב.
פה ושם, בספרים קדמוניים, גם ניתן לדלות מעט מן המעט על דמותו של רבי לייב, שכאמור, החוקרים אינם יודעים בוודאות מי ומה היה. בספר 'שערי ירושלים', (שער ד'), מופיעים מספר פרטים על רבי לייב, אבל רב בהם הנסתר על הנגלה. "תחילת התיישבות האשכנזים הייתה על ידי הרב החסיד המפורסם מורנו הרב לייב ז"ל מאנשי חב"ד, ונקרא רבי לייבלי מחברון וגם רבי לייב בעל ייסורין. האיש הזה היה גדול בתורה וירא אלוקים מרבים, ובסוף ימיו נסע לעיר הקודש צפת, תיבנה ותיקומם, ונפטר שמה זקן ושבע ימים, וציווה לפני מותו שכל מי שיהיה לו עת צרה, רחמנא ליצלן, ישתטח על קברו ויעזרוהו, וכן עושין עד היום".
אכן, זוהי השערה הנמצאת בכתבים כולם, שרבי לייב השתייך לחסידות חב"ד. אך למרבה הבלבול, הרב יהושע מונדשיין מגדולי חוקרי חסידות חב"ד, טוען בתוקף שר' לייב לא נמנה על חסידות חב"ד.
עם זאת רבים אחרים נוטים לומר שרבי לייב בעל הייסורים הוא רבי לייב מטערקיש-מוהילוב. כך גם נמצא בספר, בו נמצאות פיסות המידע 'הרבות' ביותר אודות דמותו של רבי לייב. זהו הספר 'אור הגליל' שחיבר רבי שלום גפנר, ובו מידע על גדולים שהתגוררו בגליל. אחד מהם הוא רבי לייב בעל הייסורים, שמחבר הספר נוקט באופן פשוט שמדובר אכן ברבי לייב מטערקיש-מוהילוב.
"דמותו של הרב הקדוש רבי לייב המכונה 'בעל הייסורים' אפופה מסתורין. אף אין ידוע משום מה כינוהו בני דורו (כפי המובא בספר שערי ירושלים) בתואר זה. אבל ננסה לרכז את הנאמר אודותיו בכמה ספרים כפי שתעלה מצודתנו.
"הרב הקדוש רבי לייב היה בן העיר טערקעש מאהליב, כן הוא מוזכר בספר בית רבי. הוא נחשב בין גדולי החבריא תלמידיו ומקורביו של הרב בעל התניא. תלמידיו של הרב בעל התניא נמנעו מלהכתירו כרבי ואדמו"ר היות והרב בעל התניא אמר עליו שהוא מופשט לגמרי מן העולם הזה.
וכך נאמר עליו בספר בית רבי, "הרה"ק רבי לייב מטערקעש מאהליב (המעניין הוא שבין כל מקורבי וחסידי הרב, הוא מהיחידים המתוארים הרב הקדוש), היה מגדולי חסידי הרב ואיש קדוש. חסידים רבים ביקשו להכתירו כרבי".
המופת של הרבי
הרב גפנר מביא בספרו סיפור מפעים על דמותו של רבי לייב, שאולי שופך מעט אור על דמותו, ועל המימרא אותה אמר הבעל התניא עליו.
"כתב הרב הקדוש רבי יוסף יצחק מלובאביטש (הרבי הריי"ץ) לאחד מחתניו, 'שמעתי כי פעם אחר לימוד דברי אלוקים חיים אשר למד הרב הצדיק החסיד רבי לייב נוחו עדן, מטערקעש מאהילוב, התעורר אברך אחד בעל כישרון והתדבק בלימוד דברי אלוקים חיים. וכעבור איזה זמן התחיל להתפלל בארוכה ולהתנהג בדרכי חסידי חב"ד.
'חברי האברך ובני גילו, שהיו מחסידי אדמו"רי וואהלין קינאו בו, ובאחד המועדים לשמחה בעת הפארבריינגען (התוועדות חסידים) אמרו לחברם האברך, האדמו"ר שלך הוא בודאי גדול ונורא – אבער אמופת, דאס קריגט מען בא אונזער רבי'ן (אבל מופת, את זה אפשר לקבל אצל האדמו"ר שלנו).
'הדבר ציער את האברך במאוד, ומשך זמן מה היה חושב אם יספר דבר זה להרב הצדיק החסיד רבי לייב, אם לאו. ועברו שבועות שניים או שלושה והחליט שלא לספר מאומה, והיה לו צער גדול. ובתוך כך בא משולח מבעל התניא שהוליך מעות רבי מאיר בעל הנס לשולחם לארץ הקודש ובידו גם מכתב להרב הצדיק החסיד רבי לייב במענה על הידיעות שכתב לו אודות הדרכת האברכים, כי רבי לייב, היה ממונה מאת בעל התניא להדריך ולנהל האברכים הצעירים במחוז ההוא.
'בין התשובות של רבנו הגדול הייתה גם תשובה אודות האברך הנ"ל, שראוי לקרבו, וצריכים להפיג צערו, וזה יהיה לו לאות ולאחרים למופת.
'כששמע האברך מפי מדריכו את אשר כותב רבנו הגדול אודותיו, התחיל לבכות. וישאל אותו רבי לייב, מה אתה בוכה? והלה סיפר לו את כל השיחה שהייתה לו.
'אמר לו רבי לייב, עתה הנני מבין דברי רבנו, כי זה המופת האמיתי, 'אז מיר זאל מאכן פון אפלאכע אמענטש' – לעשות בן אדם מחתיכות עץ'.
"לעת זקנותו עלה רבי לייב לארץ הקודש. וכך כתוב על כך בספר 'בית רבי', 'כשהגיע לימי זקנותו נסע רבי לייב לארץ ישראל ודר שם עד הסתלקותו'. בתחילת ביאתו לארץ השתקע רבי לייב בעיר הקודש חברון. הוא היה מהאשכנזים הראשונים שיסדו את היישוב בעיר האבות. ולאחר מכן נסע בזקנה מופלגת לצפת, שם דר עד יום הסתלקותו ונטמן בבית החיים בצפת. קברו הקדוש הוא מקום המושך את כל הזקוקים לישועה, כי כן נכתב בדברי צוואתו".
רבי לייב אחר
בספרו 'אנציקלופדיה לחסידות' מביא ד"ר יצחק אלפסי מספר שורות על רבי לייב בעל הייסורים.
"נפטר בט"ו בחשוון, תקצ"ז (26.10.1836, א. א.), והיה מגדולי תלמידיו של רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל ה'תניא' בו פגש בעת ביקורו במוהילוב. חסידי חב"ד מרבים לדבר על גדלותו של רבי לייב, וכשביקשו בני טערקיש-מוהילוב מרבי שלמה זלמן מלאדי שימנה את רבי לייב למנהיג העדה בסביבתם, סירב רבי שלמה זלמן משום שמנהיג צריך לדעת גם בעניינים גשמיים. ואילו רבי לייב מופשט לגמרי מענייני העולם הזה ותאוותיו. בפי חסידי חב"ד הוא מכונה 'הרב הקדוש החסיד המפורסם'. עלה לארץ ישראל והיה מראשוני המתיישבים החב"דיים בחברון. בזקנה מופלגת עבר לצפת ובה נסתלק, לפני פטירתו אמר שמי שתהיה לו צרה יעלה על קברו. אף שקברו נמצא מרוחק מהחלקות העתיקות המיוחסות של צפת עדיין עולים רבים על קברו. על הקבר אין כל שבח ורק נאמר בו פה נטמן הרב רבי לייב מחברון בעל הייסורים".
בשיחה מוסיף ד"ר אלפסי כי רבי לייב אמנם קבור בבית העלמין העתיק בצפת, אך לא בחלקה שהיא בהכרח מכובדת. "הוא לא קבור יחד עם הגדולים שנבחרו להיקבר בסביבות האר"י, הוא קבור בפינה חבויה שהיא יחסית רחוקה".
בספר "תולדות חב"ד בארץ הקודש", לעומת זאת, נמצא זיהוי אחר, שם מובא ציטוט של מ. שפירא מספר 'וותיקין' הכותב ש"על פי השם, הרי שהאדם היחידי שאפשר לזהות אותו עם רבי לייבלי, הוא רבי יהודה לייב בן זאב וולף סענדער (סענער)".
למעשה מ. שפירא זה תיקן מן המקור בו היה כתוב סענער, ושינה אותו לסענדר, אם כי אכן היה יהודי בשם הזה, אחד ממקימי היישוב החב"די בחברון ששמו היה רבי יהודה לייב סענער, על שם העיר סענא ממנה בה.
רבי יהודה לייב בן זאב וולף סענער, ידוע כ"ממונה דעיר הקודש חברון" – והוא נמנה על הקבוצה הראשונה של חסידי חב"ד בחברון. הוא חתום מטעם כולל חב"ד על ההסכם עם כולל הספרדים, וחתום על כתב השד"רות של ר' נתן עמרם (תקצ"ה - 1835). בשנת תר"ט (1849) עוד היה בין החיים והיה זקן המתיישבים האשכנזים בחברון, בהיותו אז בן 82.
זו למעשה גם הבעיה עם זיהויו של רבי לייב בעל הייסורין עם רבי יהודה לייב סענער, משום שעל מצבתו שלרבי לייב מצויין שהוא נפטר בתקצ"ז, ואילו רבי לייב סענער חי לפחות עד שנת תר"ט, כאמור.
כך גם, לאף לא אחד מן החוקרים אין אפילו קצהו של השערה מדוע דבק בשמו של רבי לייב הכינוי 'בעל הייסורים'. אבל עובדה היא שרבים מבעלי הייסורים כיום, מגיעים דווקא לקברו של רבי לייב, שמא הם מרגישים שהוא יוכל להרגיש בצרתם ולהעתיר תפילות לפני הקב"ה עבורם.
וכך מסיים הרב גפנר את מאמרו על רבי לייב. "האיש הזה היה גדול בתורה וירא אלוקים מרבים ובסוף ימיו נסע לעיר הקודש צפת ת"ו, ונפטר שמה זקן ושבע ימים וציווה לפני מותו שכל מי שיהיה לו עת צרה, רחמנא ליצלן, ישתטח על קברו ויעזרהו וכן עושים עד היום". כאמור, הוא נטמן בצפת, בחלק הצפוני של בית העלמין מימין, לאחר המדרגות. על מצבתו נחרת: פ.נ. הרב ר' לייב מחברון בעל היסורים נפטר בט"ו חשון תקצ"ז, תנצב"ה.
היישוב החב"די בחברון
ההתחקות אחר חייו של רבי לייב בעל הייסורים, מביאה באופן מיידי לפועלו ולפועלם של אנשי חב"ד בהקמת היישוב החב"די בחברון.
הקמת היישוב החב"די בחברון מיוחסת לר' לייב וכן לרבי שמעון שמרלינג, שאף היה השד"ר הראשון של היישוב החב"די בחברון ונסע לרוסיה במיוחד למטרה זו.
ר' שמעון שמרלינג זה, כמו רבי יהודה לייב סענער, חתום על כתב השד"רות של רבי נתן עמרם משנת תקצ"ד (1834).
בספרי חב"ד מסופר באריכות על כך שהאדמו"ר האמצעי שלח אותו בתשרי תקפ"ג (1823) לייסד את היישוב החב"די בחברון. בנו של ר' שמעון, ר' משה, היה משודך עם בחורה פלונית, והורה לו האדמו"ר האמצעי שייסע בדרך לארץ-הקודש דרך העיר ששם גרה הכלה, ושלא יירד מהעגלה אלא ישאל אם הנערה מוכנה לנסוע אתם לארץ-הקודש, ואז לסדר את החתונה מייד ולקחת אותה אתם, וכך היה.
מעניין להביא מעט פרטים על החיים של היישוב החב"די בחברון בתחילת דרכו, יישוב שלביסוסו היו אחראים השד"רים השונים שנסעו מטעם היישוב לגולה כדי לאסוף עבורו כסף. חלק מקורות השד"רים האלו מופיעים בכתב העת 'פרדס', בעריכתו של הרב טוביה בלוי.
למעשה, היישוב האשכנזי בא"י היה מרוכז בארבע ערי הקודש והיה מחולק לארבעה כוללים עיקריים. 'כולל פרושים' שכלל את כל הפרושים בירושלים ובצפת. 'כולל חב״ד' לחסידי חב״ד, שמרכזו בחברון. 'כולל ואהלין' בצפת ובטבריה ו'כולל רוסיה' בטבריה.
היישוב האשכנזי כולו התפרנס ממעות ארץ-ישראל שנשלחו על-ידי רבני הקהילות, האדמו״רים, וגבאי ארץ-ישראל בארצות מוצאם, ומשד"רים שנשלחו על כל פני תבל. אולם ככל שהיישוב גדל ומקורות התמיכה התמעטו, רבו השד"רים ונוצרו סכסוכים בין הכוללים. גם גבאי ארץ-ישראל בכל מדינה ומדינה לא ראו בעין יפה את ריבוי השד"רים שנכנסו אחד לתחומי חברו ולכן לא הייתה ברירה לכוללים אלא לעשות הסכמים ופשרות על חלוקת תחומי וסכומי התמיכה לכל כולל וכולל. אולם גם הפשרות הללו לא תמיד נשמרו ונזקקו לבתי דין ולפשרות נוספות.
הגוף העיקרי שפעל וריכז את גביית מעות א"י במדינות מערב אירופה, אשר משם הגיע חלק נכבד מהתמיכה, היה באמסטרדם והיה ידוע בשם 'ועד הפקידים והאמרכלים' ובקיצור 'פקוא"ם'. בראש הפקוא"ם עמד ר׳ צבי הירש לעהרין, שהיה גם יהודי ירא שמים ועסקן ציבורי בקנה מידה עולמי, ודעתו והשפעתו הייתה חזקה בקרב כל גדולי ישראל בעת ההיא. לכן ראו בו כעין אפוטרופוס כללי לכל ענייני ארץ-ישראל. הפקוא"ם הוקם כבר בשנת תקע״ב (1812), אולם למלוא כוחו הגיע בשנת תקפ״ב (1824). לכן באופן טבעי הגוף הזה עמד מאחורי הפשרות וההסכמים שנעשו בין הכוללים לא רק בכספים שהועברו על ידו, אלא השפעתו הייתה גם על כספים שהגיעו ממרכזים אחרים כגון הונגריה פולין וברוד (גליציה). הפשר הראשון שנעשה בהשראתם על חלוקת מעות הפקוא"ם שנוגע לכוללות החסידים נעשה בשנת תקפ״ב.
לפי פשרה זו קיבלו כוללות החסידים את חלקם לפי מפתח מסוים. הפשר הזה לא כלל את כולל חב״ד כי אנשי חב״ד, שהיו מרוכזים בצפת באותה תקופה, קיבלו את חלקם דרך כולל ואהלין, כולל התמיכות מיתר מרכזי הצדקה באירופה, ומהפקוא״ם.
כאשר חסידי חב״ד עברו לחברון ונוסד כולל חב״ד והחלו לשלוח שדרים משלהם, אז חדלו ממוני כולל ואהלין בצפת להעביר להם את חלקם שקבלו בהיותם דרים בצפת, כולל החלוקה של הפקוא״ם. רק בשנת תקפ״ז (1827) כאשר חסידי חב״ד הרעישו עולמות, ואחרי התערבותו של אדמו״ר האמצעי, הפקוא״ם הכיר בהם ככולל נפרד.
ובפשר שנעשה מחדש בשנת תקפ״ט (1829) חילקו את סך כל התמיכה של הפקוא״ם למאה ואחד חלקים ונקבע מפורשות שכולל חב״ד בחברון יקבל תשעה חלקים מתוך סך כל התמיכה של הפקוא״ם ושחלקם יינתן ישירות לכולל חב״ד שבחברון.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
