מערכת COL
|
יום ט' חשוון ה׳תשס״ז
31.10.2006
'לך-לך' של המוהל מסוריה
זה סיפורו של אברהם, העוזב את ארצו ומולדתו בארם-צובא, הולך לארץ-ישראל ומל תינוקות בני שמונה ימים. לא, לא אברהם אבינו, אלא ...אברהם גינדי. הוא מתגורר בכפר-חב"ד וכבר שבע-עשרה שנים משמש מוהל ■ במלאכת המילה הוא רואה שליחות-קודש. תחושת השליחות מלווה אותו גם כשמדובר בבריתות הנערכות במקומות נידחים בעולם. מאחורי מלאכת המילה שלו מסתתר סיפור אישי של 'לך-לך' מופלא במיוחד ■ הכתבה המתפרסמת במדור חיים יהודיים שב'שיחת השבוע' מאת ר' זלמן רודרמן ב'כתבה מלאה'
גינדי: בהיותו בן שתים-עשרה החליט להיות מוהל
זה סיפורו של אברהם, העוזב את ארצו ומולדתו בארם-צובא, הולך לארץ-ישראל ומל תינוקות בני שמונה ימים. לא, לא אברהם אבינו, אלא ...אברהם גינדי. הוא מתגורר בכפר-חב"ד וכבר שבע-עשרה שנים משמש מוהל.
במלאכת המילה הוא רואה שליחות-קודש. מתלמידי-חכמים, מאברכי 'כולל' ואף מסתם יהודים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם, הוא ממאן לקבל תשלום. תחושת השליחות מלווה אותו גם כשמדובר בבריתות הנערכות במקומות נידחים בעולם, שבהם אין מוהלים. הוא זכה למול תינוקות בהודו, ביפן ובשאר ארצות רחוקות, ללא כל תמורה כספית.
החלפת תעודות
מאחורי מלאכת המילה שלו מסתתר סיפור אישי של 'לך-לך' מופלא במיוחד. כאמור, הוא נולד בארם-צובא המקראית, היא חַלַבּ שבסוריה. אביו המנוח, ר' יעקב, היה סוחר סיטונאי בחומרי ניקוי. מחצית מהכנסותיו היה תורם לבית-הספר היהודי המקומי, שבו למדו שמונת בניו. המפקח הצמוד מטעם משרד החינוך הסורי שוּחד דרך-קבע כדי שיעלים עין משיעורי התורה הרבים שניתנו לתלמידים, שלא כחוק.
זמן-מה לאחר שהגיע למצוות, גמלה בלבו של בכור הבנים, עזרא, החלטה לעלות לארץ-ישראל ויהי-מה. התכנית שהגה הייתה נועזת ומסוכנת. בספרייה הציבורית בחלבּ היה נוהל שכל מבקר הפקיד בכניסתו את תעודת הזהות שלו, ובצאתו קיבלהּ בחזרה. בתום ביקור בספרייה לקח עזרא תעודת-זהות של נער ערבי במקום התעודה שלו, שחותמת אדומה, המסגירה את דבר יהדותו, התנוססה עליה. כמוהו עשה גם חבר טוב שלו.
הבריחה מסתיימת במאסר
למחרת יצאו שני הנערים לעבר הגבול. בנקודת המעבר ללבנון הפקידו את תעודות-הזהות 'שלהם' והמשיכו הלאה. בהגיעם לבֵּירות סייעו להם יהודים בקהילה להגיע לישראל, שבינה ובין השלטון הלבנוני שררו אז יחסים סבירים.
בעקבות הבכור החל גם האח השני, יום-טוב, להגות ברעיון העלייה לארץ. כעבור שנים אחדות מימש את משאלתו והגיע לארץ עם שתי אחיותיו. בשנת תש"מ עשו ההורים ניסיון ראשון לצאת מסוריה, עם ששת ילדיהם שנותרו עמם. הניסיון כשל והסתיים במאסר, קצר יחסית (בזכות התערבות הממשל האמריקני). שנה לאחר מכן החליט האב להסתכן שוב בבריחה. הפעם הצליח והגיע לארה"ב, ושם המתין כשנתיים לאשתו ולילדיו.
עיר בלי מוהל
מי שפעל למענם ללא לאות היה הבן יום-טוב, שנפגש עם ראש-הממשלה אז, מנחם בגין, ושכנע אותו לסייע לאמו ולאחָיו להימלט מסוריה. עד מהרה נשלח לחלבּ מבריח מנוסה ואמין, שהצליח להעביר את האם וילדיה ללבנון, ומשם לישראל.
השאיפה להיות מוהל התעוררה עוד בילדותו של ר' אברהם: "בכל הקהילה כולה, כחמש-מאות נפש, היה רק מוהל אחד. כשהייתי כבן שתים-עשרה פניתי למורה שלי והבעתי לפניו את רצוני ללמוד מילה. 'אתה צעיר מדיי', אמר לי. 'ומה נעשה אם המוהל היחיד בקהילתנו יחליט גם-כן לקום ולעזוב?', טענתי לפניו. עד מהרה הוּכחה צדקת הטענה, שכן זמן-מה לאחר מכן נמלט המוהל מסוריה ועלה ארצה. מאותו יום נאלצו יהודי חלבּ לייבא מוהל מדמשק. אמרתי לעצמי: 'כעת אין מי שילמד אותי, אך בעזרת ה', כשאזכה לעלות לארץ-ישראל, אהיה מוהל!'". אמר וקיים.
במלאכת המילה הוא רואה שליחות-קודש. מתלמידי-חכמים, מאברכי 'כולל' ואף מסתם יהודים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם, הוא ממאן לקבל תשלום. תחושת השליחות מלווה אותו גם כשמדובר בבריתות הנערכות במקומות נידחים בעולם, שבהם אין מוהלים. הוא זכה למול תינוקות בהודו, ביפן ובשאר ארצות רחוקות, ללא כל תמורה כספית.
החלפת תעודות
מאחורי מלאכת המילה שלו מסתתר סיפור אישי של 'לך-לך' מופלא במיוחד. כאמור, הוא נולד בארם-צובא המקראית, היא חַלַבּ שבסוריה. אביו המנוח, ר' יעקב, היה סוחר סיטונאי בחומרי ניקוי. מחצית מהכנסותיו היה תורם לבית-הספר היהודי המקומי, שבו למדו שמונת בניו. המפקח הצמוד מטעם משרד החינוך הסורי שוּחד דרך-קבע כדי שיעלים עין משיעורי התורה הרבים שניתנו לתלמידים, שלא כחוק.
זמן-מה לאחר שהגיע למצוות, גמלה בלבו של בכור הבנים, עזרא, החלטה לעלות לארץ-ישראל ויהי-מה. התכנית שהגה הייתה נועזת ומסוכנת. בספרייה הציבורית בחלבּ היה נוהל שכל מבקר הפקיד בכניסתו את תעודת הזהות שלו, ובצאתו קיבלהּ בחזרה. בתום ביקור בספרייה לקח עזרא תעודת-זהות של נער ערבי במקום התעודה שלו, שחותמת אדומה, המסגירה את דבר יהדותו, התנוססה עליה. כמוהו עשה גם חבר טוב שלו.
הבריחה מסתיימת במאסר
למחרת יצאו שני הנערים לעבר הגבול. בנקודת המעבר ללבנון הפקידו את תעודות-הזהות 'שלהם' והמשיכו הלאה. בהגיעם לבֵּירות סייעו להם יהודים בקהילה להגיע לישראל, שבינה ובין השלטון הלבנוני שררו אז יחסים סבירים.
בעקבות הבכור החל גם האח השני, יום-טוב, להגות ברעיון העלייה לארץ. כעבור שנים אחדות מימש את משאלתו והגיע לארץ עם שתי אחיותיו. בשנת תש"מ עשו ההורים ניסיון ראשון לצאת מסוריה, עם ששת ילדיהם שנותרו עמם. הניסיון כשל והסתיים במאסר, קצר יחסית (בזכות התערבות הממשל האמריקני). שנה לאחר מכן החליט האב להסתכן שוב בבריחה. הפעם הצליח והגיע לארה"ב, ושם המתין כשנתיים לאשתו ולילדיו.
עיר בלי מוהל
מי שפעל למענם ללא לאות היה הבן יום-טוב, שנפגש עם ראש-הממשלה אז, מנחם בגין, ושכנע אותו לסייע לאמו ולאחָיו להימלט מסוריה. עד מהרה נשלח לחלבּ מבריח מנוסה ואמין, שהצליח להעביר את האם וילדיה ללבנון, ומשם לישראל.
השאיפה להיות מוהל התעוררה עוד בילדותו של ר' אברהם: "בכל הקהילה כולה, כחמש-מאות נפש, היה רק מוהל אחד. כשהייתי כבן שתים-עשרה פניתי למורה שלי והבעתי לפניו את רצוני ללמוד מילה. 'אתה צעיר מדיי', אמר לי. 'ומה נעשה אם המוהל היחיד בקהילתנו יחליט גם-כן לקום ולעזוב?', טענתי לפניו. עד מהרה הוּכחה צדקת הטענה, שכן זמן-מה לאחר מכן נמלט המוהל מסוריה ועלה ארצה. מאותו יום נאלצו יהודי חלבּ לייבא מוהל מדמשק. אמרתי לעצמי: 'כעת אין מי שילמד אותי, אך בעזרת ה', כשאזכה לעלות לארץ-ישראל, אהיה מוהל!'". אמר וקיים.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
