פרשתנו מתחילה במלים: "ויאמר ה' אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" (יב, א-ב).

ציווי זה נאמר לאברהם בהיותו בן שבעים וחמש שנים, ובו מתחיל סיפור התורה אודות אברהם; אמנם במדרשי חז"ל מסופר על מעלתו וצדקתו של אברהם בשנים הקודמות לציווי "לך לך", שאברהם עבד בהם את השם, התמסר להפצת האמונה בקרב באי העולם, ואף מסר את נפשו בפועל ממש, כאשר השליכו אותו לכבשן האש.

ולכאורה קשה: מדוע התורה אינה מספרת – לפחות בקיצור – את מעלתו וצדקתו של אברהם במשך כל השנים הקודמות, שבזה יתבאר מדוע ה' בחר דוקא בו? וכמו שהקשה רבינו בחיי: "קודם שיזכיר הכתוב 'ויאמר ה' אל אברם' – היה ראוי להודיענו מעלותיו ומדותיו, כדי שנכיר מי הוא"!

[אברהם אמנם נזכר כבר בתורה בסוף פרשת נח, אבל שם לא צויין שום דבר מיוחד בקשר לגביו, והוא נזכר רק בתור אחד מבני משפחת תרח ותו לא].

ב.
הסבר הדברים הוא כך:
התורה משמיטה בכוונה את קורות חייו של אברהם עד הציווי "לך לך" – ובזה באה להדגיש, שיחודו של אברהם, בתור 'היהודי הראשון' שממנו מתחיל עם ישראל, אינו מיוסד בכל מעלותיו ופעולותיו שעשה בכח עצמו, אלא דוקא בזה שהקב"ה ייחד אותו והתייחס אליו, "ויאמר ה' אל אברם".
עד כה פעל אברהם גדולות ונצורות, הוא הגיע למדריגות גבוהות בעבודתו – אבל הכל עשה מצד עצמו, ולכן היה זה באופן מוגבל. עבודה זו רוממה את אברהם מאוד, אבל עדיין לא הבדילה אותו בתור 'יהודי'; יחודו והבדלתו של אברהם מכל הנבראים, התחילה לראשונה בזה שהקב"ה בא וייחד אותו, ובלשון חז"ל: "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". בזה נוצרה המהות היהודית, שאינה רק מעלה נוספת בתוך הבריאה, אלא היא מהות שונה לגמרי, מהות אלוקית.
ולכן גם תחילת דברי הקב"ה אל אברהם, היתה דוקא בהוראה וציווי – "לך לך". בזה מודגש, כי הקשר האמיתי של הקב"ה הוא דוקא על ידי הקיום של מצוותיו בפועל ממש. כל מה שהאדם מזדכך ומתעלה בנפשו בהבנה, הכרה והרגשה – הרי זה הכל מבוסס על מציאותו המוגבלת; והדרך להתקשר עם הקב"ה הבלתי מוגבל – היא דוקא על ידי קיום מצותו של הקב"ה. ולכן בתורה מתחילה עבודתו של אברהם (לא בכל המעלות הנפלאות שלו, אלא) בזה שהוא קיבל ציווי מאת הקב"ה וקיים את הציווי בפועל.
ומזה למדנו, שכאשר באים לקרב יהודי לבורא – הרי ההתחלה והיסוד צריכים להיות בקיום מצוותיו של הקב"ה בפועל ממש. אין להמתין עד שהוא ילמד, יבין ויתעלה, כי המעלה הכי גדולה היא בעצם קיום מצות ה'!

ג.
תוכן זה מרומז גם בתוכן הברכות שנתברך אברהם בהמשך לציווי זה של "לך לך" – בהם מודגשת ההתאחדות של אברהם עם הקב"ה בעצמו:
"ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך" – הגדלות האמיתית היא רק אצל הקב"ה ("גדול ה'"), ואברהם מתברך בגדלות זו בכח הדביקות בבורא;
"והיה ברכה" – שאברהם מקבל את כח הברכה כפי שהוא אצל הקב"ה, וכפי שמפרש רש"י: "הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי – ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ", שזה מדגיש את ההתאחדות של אברהם עם הקב"ה.

על פי לקוטי שיחות חלק כה, ע' 47 ואילך.