מערכת COL
|
יום ב' חשוון ה׳תשס״ז
24.10.2006
לא להישאר לבד ב'תיבה' / מאמר דעה
הדאגה לזולת, הרצון לעזור גם לאדם בלתי-מוכר, המעורבות והאכפתיות – הם ממאפייניו המובהקים של האופי היהודי. מהו הגבול למעורבות בחיי הזולת? • מאמרו השבועי של הרב מנחם ברוד המתפרסם ב'שיחת השבוע' בהוצאת צעירי-חב"ד • המאמר ב'כתבה מלאה' • דעות ב-COL
הרב מנחם ברוד
יש מקומות בעולם שבהם אין איש טורח להתעניין במצבו של הזולת. אדם יכול להתמוטט ברחוב, ועוברי-האורח יוסיפו לחלוף לידו מבלי להעיף מבט. האופי היהודי אינו כזה. הדאגה לזולת, הרצון לעזור גם לאדם בלתי-מוכר, המעורבות והאכפתיות – הם ממאפייניו המובהקים.
כל אדם מתלבט לא-אחת, מהו הגבול למעורבות ולאכפתיות. ברור שאנו שוללים לחלוטין את הגישה שמעשיו של אדם אינם צריכים לעניין איש זולתו. זו גישה אנוכית, שעלולה להיות גם אכזרית. על-פי גישה זו אפשר להניח לאדם לגווע ברעב, שהרי זו 'בעיה שלו'.
חברה מתוקנת נוהגת אכפתיות ומעורבות בחיי הפרט, ובמקרים מסויימים אף כופה עליו דברים – אם כדי למנוע ממנו לפגוע בעצמו ואם כדי למנוע ממנו לפגוע בחברה כולה. ברור אפוא, שכשם שיש לאדם מחוייבות לבני-משפחתו וידידיו, כך יש לו מחוייבות לבני-האדם בסביבתו הקרובה והרחוקה.
צדיק ב'פרווה'
כיהודים, יש למחוייבות זו משמעות עמוקה יותר. כך אומרים חז"ל: "כל ישראל אחים ורֵעים הם", "כל ישראל נתפסים בעוון איש אחד", "כל ישראל ערֵבין זה בזה". כשם שיש בתורה מצווה להניח תפילין ולשמור שבת, כך יש בה מצווה מפורשת לכוון את הזולת לדרך הישר: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא". הגמרא אף אומרת, שמי שיש בידו למחות בחברו ואינו מוחה – הוא עצמו נקרא רשע.
ודאי שאין לכל אדם זכות להתערב ממש בחיי הזולת (זכות זו שמורה רק לחברה או לבית-דין, ואף זאת בסייגים מרובים), אבל בכל הקשור להתעניינות במצב הזולת ובניסיון לשוחח עמו בנחת ובעדינות הדרושה – אין ספק שזו חובה בסיסית של אדם כלפי סביבתו. חובה זו מסתיימת רק כאשר הדברים אינם מועילים או כשהלה מסרב לשמעם. אז חל הכלל: "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע".
במסורת היהודית עומדות לפנינו שלוש דמויות של צדיקים, שמייצגים שלוש גישות בתחום זה. הראשון הוא נח, שעליו אנו קוראים בפרשת-השבוע. כששמע שהקב"ה עומד להביא מבול על העולם, לא הלך להתריע לפני בני דורו ואף לא התפלל עליהם. הוא שמח שניתנה לו אפשרות להציל את עצמו ובני-ביתו מן המבול על-ידי התיבה. זו גרסת ה'צדיק בפרווה' – חם לו, טוב לו, מה לו ולכפור שבחוץ.
אברהם אבינו נהג אחרת. כשהקב"ה הודיע לו על כוונתו להחריב את סדום ועמורה, עמד להתפלל עליהם ולבקש רחמים. הוא ביקש שזכות הצדיקים תגן גם על הרשעים. אך כששמע שאין בסדום מספר הצדיקים הדרוש – נסתתמו טענותיו. על הרשעים עצמם לא היה יכול ללמד זכות.
לעומת-זאת, משה רבנו התפלל גם על הרשעים שחטאו בחטא העגל. הוא ידע שחטאו חטא חמור, ואף-על-פי-כן התפלל עליהם ומסר את נפשו למענם עד כדי כך, שביקש למחוק את שמו מהתורה אם לא ייסלח להם. זו הדרגה השלמה של אהבת-ישראל ואכפתיות אמיתית לגורלו של כל יהודי.
להציל ולהינצל
דרכו זו של משה רבנו צריכה לעמוד תמיד לנגד עינינו. אין יהודי שהוא 'אבוד' ואין מי שמותר להתייאש ממנו. איש מאיתנו אינו יכול לדעת את השפעתה של מילה טובה ואת אחריתו של ניסיון לעורר את ליבו של יהודי. חז"ל אמרו, שכשם שאין אדם יודע את יום הקץ, כך אין הוא יודע את הנעשה בלב חברו. צריך תמיד לנסות.
עם זה, צריך גם ללמוד מנח להתגונן בתיבה מפני המבול שבחוץ. תיקון הזולת אינו יכול לבוא על-חשבון הפקרה עצמית ל'מים הזידונים'. צריך אדם לדעת לשמור על עצמו ועל בני-ביתו, ובה-בשעה לנהוג אכפתיות לכל יהודי ולנסות להציל גם אותו ממימי המבול.
כל אדם מתלבט לא-אחת, מהו הגבול למעורבות ולאכפתיות. ברור שאנו שוללים לחלוטין את הגישה שמעשיו של אדם אינם צריכים לעניין איש זולתו. זו גישה אנוכית, שעלולה להיות גם אכזרית. על-פי גישה זו אפשר להניח לאדם לגווע ברעב, שהרי זו 'בעיה שלו'.
חברה מתוקנת נוהגת אכפתיות ומעורבות בחיי הפרט, ובמקרים מסויימים אף כופה עליו דברים – אם כדי למנוע ממנו לפגוע בעצמו ואם כדי למנוע ממנו לפגוע בחברה כולה. ברור אפוא, שכשם שיש לאדם מחוייבות לבני-משפחתו וידידיו, כך יש לו מחוייבות לבני-האדם בסביבתו הקרובה והרחוקה.
צדיק ב'פרווה'
כיהודים, יש למחוייבות זו משמעות עמוקה יותר. כך אומרים חז"ל: "כל ישראל אחים ורֵעים הם", "כל ישראל נתפסים בעוון איש אחד", "כל ישראל ערֵבין זה בזה". כשם שיש בתורה מצווה להניח תפילין ולשמור שבת, כך יש בה מצווה מפורשת לכוון את הזולת לדרך הישר: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא". הגמרא אף אומרת, שמי שיש בידו למחות בחברו ואינו מוחה – הוא עצמו נקרא רשע.
ודאי שאין לכל אדם זכות להתערב ממש בחיי הזולת (זכות זו שמורה רק לחברה או לבית-דין, ואף זאת בסייגים מרובים), אבל בכל הקשור להתעניינות במצב הזולת ובניסיון לשוחח עמו בנחת ובעדינות הדרושה – אין ספק שזו חובה בסיסית של אדם כלפי סביבתו. חובה זו מסתיימת רק כאשר הדברים אינם מועילים או כשהלה מסרב לשמעם. אז חל הכלל: "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע".
במסורת היהודית עומדות לפנינו שלוש דמויות של צדיקים, שמייצגים שלוש גישות בתחום זה. הראשון הוא נח, שעליו אנו קוראים בפרשת-השבוע. כששמע שהקב"ה עומד להביא מבול על העולם, לא הלך להתריע לפני בני דורו ואף לא התפלל עליהם. הוא שמח שניתנה לו אפשרות להציל את עצמו ובני-ביתו מן המבול על-ידי התיבה. זו גרסת ה'צדיק בפרווה' – חם לו, טוב לו, מה לו ולכפור שבחוץ.
אברהם אבינו נהג אחרת. כשהקב"ה הודיע לו על כוונתו להחריב את סדום ועמורה, עמד להתפלל עליהם ולבקש רחמים. הוא ביקש שזכות הצדיקים תגן גם על הרשעים. אך כששמע שאין בסדום מספר הצדיקים הדרוש – נסתתמו טענותיו. על הרשעים עצמם לא היה יכול ללמד זכות.
לעומת-זאת, משה רבנו התפלל גם על הרשעים שחטאו בחטא העגל. הוא ידע שחטאו חטא חמור, ואף-על-פי-כן התפלל עליהם ומסר את נפשו למענם עד כדי כך, שביקש למחוק את שמו מהתורה אם לא ייסלח להם. זו הדרגה השלמה של אהבת-ישראל ואכפתיות אמיתית לגורלו של כל יהודי.
להציל ולהינצל
דרכו זו של משה רבנו צריכה לעמוד תמיד לנגד עינינו. אין יהודי שהוא 'אבוד' ואין מי שמותר להתייאש ממנו. איש מאיתנו אינו יכול לדעת את השפעתה של מילה טובה ואת אחריתו של ניסיון לעורר את ליבו של יהודי. חז"ל אמרו, שכשם שאין אדם יודע את יום הקץ, כך אין הוא יודע את הנעשה בלב חברו. צריך תמיד לנסות.
עם זה, צריך גם ללמוד מנח להתגונן בתיבה מפני המבול שבחוץ. תיקון הזולת אינו יכול לבוא על-חשבון הפקרה עצמית ל'מים הזידונים'. צריך אדם לדעת לשמור על עצמו ועל בני-ביתו, ובה-בשעה לנהוג אכפתיות לכל יהודי ולנסות להציל גם אותו ממימי המבול.
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות - לקריאת כל התגובות
הוסף תגובה
1 תגובות
1.
חוסר עזרה לזולת .
ג' חשוון ה׳תשס״ז
לצערינו אנשים פועלים עדיין על פי .
"צדיק אין פלץ "
אליעזר מפתח תקוה .
"צדיק אין פלץ "
אליעזר מפתח תקוה .
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
מאפשרים לכם לקבל
