מערכת COL
|
יום ו' תשרי ה׳תשס״ז
28.09.2006
דרך ראויה להתכונן ליום כיפור / סיפור לחג
היהדות העניקה 24 מילים שונות לתאר את חטאינו הרבים. בימים הנוראים הם הופכות לחלק מאווירת אלול-תשרי המיוחדת וההכנות ליום הדין, ומקבלים משמעות שונה, מוחשית יותר ■ 'NRG יהדות' אירח היום את ר' מוני אנדר מאגף דוברות חב"ד שהציג את נקודת מבטו האישית והמיוחדת על אחד ממרכיבי הוידוי 'עוינו' מאת ר' מוני אנדר ב'כתבה מלאה'
חסידים רוקדים. ציור: יחיאל אופנר
אווירה זכה אופפת את הרחובות שבהם מתכוננים יהודים ליום הקדוש. אל בית הכנסת, שם ממהרים המתפללים לקפל את תפיליהם וטליתותיהם לאחר תפילת השחרית, נכנס יהודי בעל הדרת פנים המבקש את תשומת לבם של המתפללים. "רחמנות יהודים. רחמנות על משפחה יהודית" הוא פותח את פיו בהתרגשות, וממשיך לספר לציבור המתפללים כי בכפר הסמוך, השליך הפריץ לבור-הכלא שבאחוזתו משפחה יהודית על ילדיה אשר לא עמדה בהתחייבויותיה הכספיות כלפי הפריץ. "אם לא ישולם החוב, אלפיים רובלים טבין ותקילין, עד היום אחר הצהריים, יוצאו מחר כל בני המשפחה להורג" סיים גבאי הצדקה את דבריו בבכי.
מיהרו כל המתפללים לפשפש בכיסיהם הדלים והחלו להוציא את 'אוצרותיהם' – כמה רובלים מזה, מספר קופיקות מאחר ועוד כהנה וכהנה, עד שהגיעו לסכום של שלושה אחוזים מגובה החוב.
בין החסידים היה חסיד ושמו ר' שמואל. חסיד אמיתי היה, כזה "המתחסד עם קונו". גדול בתורה ובעל מידות טובות. אסף ר' שמואל את הסכום הזעום והסב פניו לביתו של הפריץ. "אבקש ממנו דחיה של שבוע. אולי אם יראה כי הצלחנו לאסוף מקצת מהסכום ייעתר לבקשתי", הסביר לגבאי הצדקה.
כלבים חורצי שיניים קיבלו את פניו בפתח אחוזתו של הפריץ. הפריץ ישב סמוק פנים, זועם על חוצפתו של היהודי העלוב שהעז להופיע בתוך ארמונו. "באתי לבקש את דחיית ביצוע גזר הדין" אמר.
"בשום פנים ואופן לא", השיב הפריץ. "בטוח אני כי ליהודים העשירים יש את היכולת להביא לי את כל החוב, וזכור, יש להביא את כל הסכום עד היום בחמש אחה"צ. לאחר מכן תצטרכו לגייס סכום נוסף לסידורי ההלוויה של משפחת היהודונים" הוסיף ברשעות.
הסכום היה עצום. מה עושים? מלבד זאת, ערב היום הקדוש מגיע, ועדיין יש הכנות רבות. נשא ר' שמואל את רגליו והחל להקיש על דלתות הבתים שנקרו בדרכו.
הסכום שנוסף לצרורו היה זעום למדי. יותר משאסף כסף, אסף את סיפורי צרותיהם של אחיו היהודים...
עניין של פיקוח נפש
לפתע מצא עצמו ניצב על פתח בית-המרזח. מבפנים נשמע קול צחוקם של השיכורים אשר מזה זמן כבר היו בגילופין. הוא החליט להיכנס פנימה. אין לו ברירה. הוא חייב להשיג מיד את הכסף, ואפילו אם יהיה לו ריח חריף של וודקה.
חזות החסיד עוררה את תמיהתם של משחקי הקלפים השיכורים. מראה כמו של ר' שמואל לא היה דבר שבשגרה במקום זה... ר' שמואל לא בזבז זמן והחל בניסיונות גיוס הכספים שלו. אדי האלכוהול שכבר מזמן התנחלו בראשם של השיכורים גרמו להם לצחקק על הרב היהודי שמדבר בהתרגשות על משהו שלא ממש הבינו, חוץ ממלה אחת – כסף. כנראה שהרב הזה זקוק לכסף...
פתאום הבזיק רעיון במוחו של איוון, הלץ שבחבורה. "היי רבי, אתה יודע מה? אם תצליח 'להפוך את הכוס הזו, אתן לך גם את הכוס הזו" אמר והצביע על שתי הכוסות שלפניו – אחת, גדושה עד לשפתיה ומלאה באלכוהול טהור, והשניה, מלאה לא פחות, אבל במטבעות זהב נוצצים – שכרו של איוון מערב מוצלח של קלפים. חבריו פרצו בצחוק מתגלגל. "שרב יהודי יצליח לשתות כזו כוס של אלכוהול? הלא רגיל הוא לשתות כוס תה מהבילה מדי יום ולא 'דאבל וודקה'..."
ר' שמואל הביט בשתי הכוסות והסכים. בתעצומות-נפש נטל לידיו כוס מלאה משקה, בירך 'שהכול' בכוונה עצומה והריק את הכוס אל קרבו, לקול צחוקם של הנוכחים. עתה היה בידו כשליש מן הסכום הדרוש.
שאר המשחקים נענו גם הם לאתגר: "אם תשתה עוד שתי כוסות, תזכה גם בכספנו".
בלי לחשוב יותר מדי, ותוך התעלמות בוטה מתחושת הקיא שהחלה מבעבעת בבטנו, תפס ר' שמואל את שתי כוסות המשקה, גמעם בבת אחת והשלים את הסכום הדמיוני של אלפיים רובל.
עיניו אדמו וראשו היה סחרחר. זמן-מה נשען על הכותל, כל גופו מתנדנד כלולב, ובידו אוחז הוא בחוזקה את הסכום היקר. רגליו כשלו, הוא הרגיש שלא יוכל ללכת. אך מוחו לא פסק מלצוות: "לך מהר אל הפריץ. זה עניין של פיקוח-נפש".
כבר תיקן כל מה שיהודי צריך לתקן
הפריץ לא האמין למראה עיניו. גם לבם של בני המשפחה העלובים סירב לקלוט את הנס שאירע להם. בעיניים דומעות ובמלים קטועות ביקשו להודות למצילם, אך זה לא שעה להם. מוחו היה מעורפל לחלוטין. בשארית כוחותיו גרר את עצמו אל ביתו, נפל על המיטה ושקע בתרדמה עמוקה.
בינתיים, נכנס כבר יום הכיפורים. בית הכנסת המה מיהודים המתפללים לאלוקים ומבקשים שישלח להם שנה טובה ומתוקה. ור שמואל? הוא עוד על מיטתו, שקוע בשינה. כך חלף לו כמעט כל יום הכיפורים. שעת תפילת 'נעילה' המבשרת על סיומו הקרוב של יום הכיפורים כבר הגיעה, כשהקיץ ר' שמואל משנתו.
בתחילה, כלל לא זכר ר' שמואל איזה יום היום והיכן הוא נמצא, אלא ששלולית הקיא שנקוותה מתחת למיטה וכאב הראש האדיר שהלם ברקותיו, גרמו לו להבין כי השתכר. "אין זאת אלא ששמחת תורה היום, חשב. כנראה שאמרתי יותר מדי 'לחיים' בבית הכנסת בשעת ההקפות" סיכם עם עצמו.
מיהר ר' שמואל לבית הכנסת, ומה רבה היתה תדהמתו כשגילה את הציבור הצם מתפלל בבכיות נוראיות. 'כה נאה וכה יאה ליום שבו אנו מסיימים את התורה?' תמה. 'הן יש להיות בשמחה עצומה על כי זכינו לרגע שכזה'.
כמי שניעור מעולם אחר פסע בצעדים נמרצים למרכז בית הכנסת, היכה על הבימה בחוזקה, והכריז בקול גדול ובנעימה של שמחת-תורה את הפסוק הפותח את ההקפות: "אתה הראת לדעת, כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו!". פחד וזעזוע אחזו בנוכחים. האם נשתבשה חלילה דעתו של ר' שמואל, החסיד הגדול?! הן יום הכיפורים היום! וכבר קרבו כמה מן המתפללים כדי להוציאו מבית-הכנסת.
לפתע השתרר הס. האדמו"ר 'הצמח-צדק' (הרבי השלישי של חסידות חב"ד) הסב את פניו אל הקהל ואמר: "הניחו לו לר' שמואל. הוא כבר נמצא הרבה לפנינו. בעבודה העצומה שעבד היום, כבר 'תיקן' הוא כל מה שצריך יהודי לתקן עד שמחת-תורה!".
מה באמת חשוב
המילה 'עוינו' המוזכרת בנוסח הווידוי נגזרת מהמילה 'עיווי'. אם תפתחו מילון תגלו של'עיווי' יש שני פרושים: הראשון הוא עוון, השני הוא עיוות.
חסיד גדול היה ר' שמואל. סביר להניח כי טבל מדי יום במקווה, אכל רק את המאכלים המהודרים ביותר, וידע אי אלו דפי גמרא ופוסקים בעל פה. מאד סביר להניח גם, שר' שמואל ידע היטב מה אמור לעשות יהודי בערב יום כיפור – טבילה, מלקות, סעודה מפסקת והכנה נפשית ורוחנית לקראת היום הקדוש. ולא, 'לדפוק את הראש' בבית מרזח לא מוזכר בשולחן-ערוך בתור אופציה חלופית...
היות והארכתי בסיפור הדברים, לא ארחיב בלקח שעלינו ללמוד מהם. המילים מדברות בעד עצמן. ובכל זאת אשאל רק שאלה אחת: כמה מתוכנו, יהודים טובים וצדיקים שכמותנו, היו מוכנים להיכנס ליום הכיפורים כפי שנכנס אליו ר' שמואל, לוותר על 'המפרט הטכני' שאליו אנו רגילים, ומוכנים היו לכתת את רגליהם לאחד המקומות המזוהמים והמסואבים ביותר שעות לפני 'כל נדרי'?
יכול להיות שקצת עיוותנו את הכוונה שלשמה ניתנו לנו התורה והמצוות? אין ספק כי יש חשיבות עצומה לכל פרט ו'פסיק' בספרי ההלכה והפוסקים, אבל צריכים לזכור כי יש גם מעבר לכך. והרבה.
מיהרו כל המתפללים לפשפש בכיסיהם הדלים והחלו להוציא את 'אוצרותיהם' – כמה רובלים מזה, מספר קופיקות מאחר ועוד כהנה וכהנה, עד שהגיעו לסכום של שלושה אחוזים מגובה החוב.
בין החסידים היה חסיד ושמו ר' שמואל. חסיד אמיתי היה, כזה "המתחסד עם קונו". גדול בתורה ובעל מידות טובות. אסף ר' שמואל את הסכום הזעום והסב פניו לביתו של הפריץ. "אבקש ממנו דחיה של שבוע. אולי אם יראה כי הצלחנו לאסוף מקצת מהסכום ייעתר לבקשתי", הסביר לגבאי הצדקה.
כלבים חורצי שיניים קיבלו את פניו בפתח אחוזתו של הפריץ. הפריץ ישב סמוק פנים, זועם על חוצפתו של היהודי העלוב שהעז להופיע בתוך ארמונו. "באתי לבקש את דחיית ביצוע גזר הדין" אמר.
"בשום פנים ואופן לא", השיב הפריץ. "בטוח אני כי ליהודים העשירים יש את היכולת להביא לי את כל החוב, וזכור, יש להביא את כל הסכום עד היום בחמש אחה"צ. לאחר מכן תצטרכו לגייס סכום נוסף לסידורי ההלוויה של משפחת היהודונים" הוסיף ברשעות.
הסכום היה עצום. מה עושים? מלבד זאת, ערב היום הקדוש מגיע, ועדיין יש הכנות רבות. נשא ר' שמואל את רגליו והחל להקיש על דלתות הבתים שנקרו בדרכו.
הסכום שנוסף לצרורו היה זעום למדי. יותר משאסף כסף, אסף את סיפורי צרותיהם של אחיו היהודים...
עניין של פיקוח נפש
לפתע מצא עצמו ניצב על פתח בית-המרזח. מבפנים נשמע קול צחוקם של השיכורים אשר מזה זמן כבר היו בגילופין. הוא החליט להיכנס פנימה. אין לו ברירה. הוא חייב להשיג מיד את הכסף, ואפילו אם יהיה לו ריח חריף של וודקה.
חזות החסיד עוררה את תמיהתם של משחקי הקלפים השיכורים. מראה כמו של ר' שמואל לא היה דבר שבשגרה במקום זה... ר' שמואל לא בזבז זמן והחל בניסיונות גיוס הכספים שלו. אדי האלכוהול שכבר מזמן התנחלו בראשם של השיכורים גרמו להם לצחקק על הרב היהודי שמדבר בהתרגשות על משהו שלא ממש הבינו, חוץ ממלה אחת – כסף. כנראה שהרב הזה זקוק לכסף...
פתאום הבזיק רעיון במוחו של איוון, הלץ שבחבורה. "היי רבי, אתה יודע מה? אם תצליח 'להפוך את הכוס הזו, אתן לך גם את הכוס הזו" אמר והצביע על שתי הכוסות שלפניו – אחת, גדושה עד לשפתיה ומלאה באלכוהול טהור, והשניה, מלאה לא פחות, אבל במטבעות זהב נוצצים – שכרו של איוון מערב מוצלח של קלפים. חבריו פרצו בצחוק מתגלגל. "שרב יהודי יצליח לשתות כזו כוס של אלכוהול? הלא רגיל הוא לשתות כוס תה מהבילה מדי יום ולא 'דאבל וודקה'..."
ר' שמואל הביט בשתי הכוסות והסכים. בתעצומות-נפש נטל לידיו כוס מלאה משקה, בירך 'שהכול' בכוונה עצומה והריק את הכוס אל קרבו, לקול צחוקם של הנוכחים. עתה היה בידו כשליש מן הסכום הדרוש.
שאר המשחקים נענו גם הם לאתגר: "אם תשתה עוד שתי כוסות, תזכה גם בכספנו".
בלי לחשוב יותר מדי, ותוך התעלמות בוטה מתחושת הקיא שהחלה מבעבעת בבטנו, תפס ר' שמואל את שתי כוסות המשקה, גמעם בבת אחת והשלים את הסכום הדמיוני של אלפיים רובל.
עיניו אדמו וראשו היה סחרחר. זמן-מה נשען על הכותל, כל גופו מתנדנד כלולב, ובידו אוחז הוא בחוזקה את הסכום היקר. רגליו כשלו, הוא הרגיש שלא יוכל ללכת. אך מוחו לא פסק מלצוות: "לך מהר אל הפריץ. זה עניין של פיקוח-נפש".
כבר תיקן כל מה שיהודי צריך לתקן
הפריץ לא האמין למראה עיניו. גם לבם של בני המשפחה העלובים סירב לקלוט את הנס שאירע להם. בעיניים דומעות ובמלים קטועות ביקשו להודות למצילם, אך זה לא שעה להם. מוחו היה מעורפל לחלוטין. בשארית כוחותיו גרר את עצמו אל ביתו, נפל על המיטה ושקע בתרדמה עמוקה.
בינתיים, נכנס כבר יום הכיפורים. בית הכנסת המה מיהודים המתפללים לאלוקים ומבקשים שישלח להם שנה טובה ומתוקה. ור שמואל? הוא עוד על מיטתו, שקוע בשינה. כך חלף לו כמעט כל יום הכיפורים. שעת תפילת 'נעילה' המבשרת על סיומו הקרוב של יום הכיפורים כבר הגיעה, כשהקיץ ר' שמואל משנתו.
בתחילה, כלל לא זכר ר' שמואל איזה יום היום והיכן הוא נמצא, אלא ששלולית הקיא שנקוותה מתחת למיטה וכאב הראש האדיר שהלם ברקותיו, גרמו לו להבין כי השתכר. "אין זאת אלא ששמחת תורה היום, חשב. כנראה שאמרתי יותר מדי 'לחיים' בבית הכנסת בשעת ההקפות" סיכם עם עצמו.
מיהר ר' שמואל לבית הכנסת, ומה רבה היתה תדהמתו כשגילה את הציבור הצם מתפלל בבכיות נוראיות. 'כה נאה וכה יאה ליום שבו אנו מסיימים את התורה?' תמה. 'הן יש להיות בשמחה עצומה על כי זכינו לרגע שכזה'.
כמי שניעור מעולם אחר פסע בצעדים נמרצים למרכז בית הכנסת, היכה על הבימה בחוזקה, והכריז בקול גדול ובנעימה של שמחת-תורה את הפסוק הפותח את ההקפות: "אתה הראת לדעת, כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו!". פחד וזעזוע אחזו בנוכחים. האם נשתבשה חלילה דעתו של ר' שמואל, החסיד הגדול?! הן יום הכיפורים היום! וכבר קרבו כמה מן המתפללים כדי להוציאו מבית-הכנסת.
לפתע השתרר הס. האדמו"ר 'הצמח-צדק' (הרבי השלישי של חסידות חב"ד) הסב את פניו אל הקהל ואמר: "הניחו לו לר' שמואל. הוא כבר נמצא הרבה לפנינו. בעבודה העצומה שעבד היום, כבר 'תיקן' הוא כל מה שצריך יהודי לתקן עד שמחת-תורה!".
מה באמת חשוב
המילה 'עוינו' המוזכרת בנוסח הווידוי נגזרת מהמילה 'עיווי'. אם תפתחו מילון תגלו של'עיווי' יש שני פרושים: הראשון הוא עוון, השני הוא עיוות.
חסיד גדול היה ר' שמואל. סביר להניח כי טבל מדי יום במקווה, אכל רק את המאכלים המהודרים ביותר, וידע אי אלו דפי גמרא ופוסקים בעל פה. מאד סביר להניח גם, שר' שמואל ידע היטב מה אמור לעשות יהודי בערב יום כיפור – טבילה, מלקות, סעודה מפסקת והכנה נפשית ורוחנית לקראת היום הקדוש. ולא, 'לדפוק את הראש' בבית מרזח לא מוזכר בשולחן-ערוך בתור אופציה חלופית...
היות והארכתי בסיפור הדברים, לא ארחיב בלקח שעלינו ללמוד מהם. המילים מדברות בעד עצמן. ובכל זאת אשאל רק שאלה אחת: כמה מתוכנו, יהודים טובים וצדיקים שכמותנו, היו מוכנים להיכנס ליום הכיפורים כפי שנכנס אליו ר' שמואל, לוותר על 'המפרט הטכני' שאליו אנו רגילים, ומוכנים היו לכתת את רגליהם לאחד המקומות המזוהמים והמסואבים ביותר שעות לפני 'כל נדרי'?
יכול להיות שקצת עיוותנו את הכוונה שלשמה ניתנו לנו התורה והמצוות? אין ספק כי יש חשיבות עצומה לכל פרט ו'פסיק' בספרי ההלכה והפוסקים, אבל צריכים לזכור כי יש גם מעבר לכך. והרבה.
לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות - לקריאת כל התגובות
הוסף תגובה
2 תגובות
1.
יש המשך?
ו' תשרי ה׳תשס״ז
זה נרא קטוע. הרעיון מופיע לכל אחת ממילות הוודוי?
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
2.
משפט הסיום
ז' תשרי ה׳תשס״ז
יפה מאוד, אבל משפט הסיום צרם מעט לאוזניי. אפשר לפרש את זה בכל מיני כיוונים, ואנשים עלולים לקחת את זה רחוק יותר מכפי שהתכוון המשורר, ואזי יצא שכרנו בהפסדנו.
מה גם שהמשפט עצמו לא מדויק: הרי אין שום דבר שחשוב יותר משום פרט בספרי ההלכה והפוסקים. הרעיון כאן הוא שהחסיד הזה ויתר על החישובים של חשוב יותר וחשוב פחות - כדי להציל יהודי.
זהו רעיון חשוב מאוד, אבל אם אי אפשר לתרגם אותו לשפה פשוטה מבלי לעוות מעט את המסר - אולי הוא באמת מתאים למסגרות רציניות יותר מאשר אתר האינטרנט של מעריב.
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
מאפשרים לכם לקבל
