פעל רבות למען אחיו החסידים, והוזיל ממון רב בשביל לעזור לזולת בשנים הקשות והטרופות. כמו כן היה תורם סכומים עצומים לאחזקת רשת ישיבות 'תומכי תמימים' המחתרתית. נאסר כמה פעמים על ידי אנשי הנ.ק.וו.ד. ואף נשלח למחנות עבודה בארץ גזירה למשך שלוש שנים.

היה מעמודי התווך של קהילת החסידים בריגא, ותמך רבות באחזקת מוסדות היהדות שם.

בשנת תשי"ט עלה לארץ הקודש עם בני משפחתו, ומיד נרתם לסייע לאחיו החסידים שנשארו מאחורי מסך הברזל, אם במשלוח מזון, בגדים ומצות לקראת חג הפסח – וזאת על פי הוראה של הרבי. בגין פעולותיו אלו עמד בקשר רצוף עם אנשי ה"מוסד" וראשו שאול אביגור, וכן עם אנשי ארגון "נתיב" החשאי, שפעל מטעם משרד החוץ בקרב יהודי רוסיה.

שימש שנים רבות כגבאי בית-הכנסת 'בית-מנחם' בכפר-חב"ד, והיה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה.

הותיר אחריו ארבעה בנים: הרה"ח ר' בערל פרוס מכפר חב"ד; הרה"ח ר' זושא גרוס, מפקח בתי הספר "אור אבנר" במדינות חבר העמים; הרה"ח ר' חיים פרוס, שליח הרבי בבוסטון, והרה"ח ר' ישראל פרוס.