צערה של חנה

ה"הפטרה" הראשונה של השנה, הנקראת ביום ראשון של ראש השנה עוסקת בסיפורה של חנה אשת אלקנה שהיה צדיק קדוש ונביא ה' (שמואל, פרק א):

לאחר כעשרים שנות נישואין שלא נולדו לאלקנה וחנה ילדים, הסכימו שניהם שישא אשה שניה - פנינה, ונולדו לו ממנה בנים ובנות.

מידי שנה בשנה לכבוד ראש השנה (ויש אומרים בעצרת) היה אלקנה וכל משפחתו, שתי הנשים וכל הילדים, "עולים לרגל" למשכן ה' שבשילה.

חנה היתה אשה עצובה ומרירה על שלא זכתה לראות פרי בטן, ובמיוחד בעת ה"עליה לרגל", כשכל המשפחה, כולל פנינה וילדיה, הסבו יחד לסעוד את זבח קורבן השלמים, כאבה על שאין לה ילדים, גבר והתעצם.

פנינה לא ריחמה על חנה, להיפך לעגה לה והלבינה פניה והגבירה צערה וכעסה, "כעס אחר כעס", עד שחנה לא אבתה לסעוד בצוותא עם כולם בעת אכילת הקורבנות "ותבכה ולא תאכל"! [אמר על כך הבעש"ט, פנינה רומזת לכוחות הטומאה, כמו שאמרו (ב"ב, טז,א) "שטן ופנינה"].

הבעל אלקנה ניסה לפייס את חנה ("הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים") הראה לה חיבה יתירה, ועודד רוחה באומרו: למה תבכי, חג היום ומצווה לשמוח, ונתן לה מנת זבח משובחת וכפולה.

תפילה קורעת ומבטלת גזירות

אחר שחנה התפייסה ואכלה מבשר הזבחים, קדושת הקורבן פעלה בה התעוררות והתעלות והיא קמה - "ותקם חנה" - בחיות ומרץ וניגשה להיכל המשכן ופתחה בתפילה לה', כשהיא שופכת לבה וצערה בבקשה לזכות להתברך בפרי בטן.

פניה האדימו בתפילות רבות ("הרבתה להתפלל") מתוך סערת רגשות "ואשפוך את נפשי" במסירות נפש, תפילתה נאמרה בלחש ממעמקי נפשה ולבה "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע".

כשהכהן הגדול ראה את פניה ותפילתה חשב שהיא שתויה ושיכורה והוא גער בה על כך. אך חנה ענתה שאינה שיכורה, היא אשה כשרה המתפללת מפנימיות נפשה כדי לבקוע רקיעים ולבטל את רוע הגזירה, ואכן עלי בירכה שתפילותיה יתקבלו "אלוקי ישראל יתן את שאלתך אשר שאלת מעמו" ותזכי לבן.

מיד כשעלי ברך אותה בילד היא האמינה בברכתו בבטחון גמור, ושרתה עליה שלווה ומרגוע נפשי - "ותלך לדרכה, ופניה לא היו לה עוד", פניה שהיו מלאות צער ומרירות השתנו באחת לטובה! כה גדולה היתה אמונתה בצדיק, היא סמכה ובטחה בוודאות שתלד ילד ונרגעה וסר ממנה העצב והכאב!

כעבור שנה, ביום ראש השנה נולד בנה, שמואל, שגדל והיה לנביא ישראל.

אם-כן היתה תפילת חנה מיוחדת ומופלאה: לפי טבע העולם לא היתה יכולה ללדת - רחמה היה סגור, והיא היתה זקנה בת מאה ושלושים שנה! ובתפילתה הצליחה להגיע עד "לפני ה'", שישנה את הטבע האנושי ויקרע את הגזירה ותלד בן!

מחנה למדים הלכות תפילה

מיוחדת וחשובה תפילת חנה עד כדי כך שהיא מהווה מקור ובסיס הלכתי לתפילת שמונה-עשרה של כל אדם:

כה אמרו חז"ל (ברכות, לא,א. טוש"ע, קא) "אמר רב המנונא כמה הלכתא רבות וגדולות למדים מפסוקי תפילת חנה": 1) להתפלל עם כוונת הלב. 2) לבטא בשפתיים את התפילה. 3) להתפלל בלחש ואסור להגביה את הקול. 4) שכור אסור בתפילה. ועוד.

תפילה ממצוקה ותפילה רגילה

נשאלת השאלה: 1) מדוע התורה מלמדת את הלכות תפילה מסיפור על תפילת אשה ולא מתפילת איש? 2) איך ניתן לתבוע מכל אדם שתפילתו מידי יום ביומו, בשחרית מנחה וערבית, תהיה שווה לתפילה הנאמרת מתוך מצוקה נוראית ובעת רצון מיוחדת של עליה לרגל?

עוד צריך להבין בסיפור חנה:

3) עלי הכהן חשב שחנה שיכורה וגער בה באומרו "עד מתי תשתכרין גו'", אך באמת היא היתה צלולה בדעתה ותפילתה נאמרה בבכי ומרירות הלב, "אשפוך לבי לה'" ולא בשכרות,

ויש להבין: הלא עלי היה איש גדול - כהן גדול, שופט, מנהיג העם וכו' - ואיך טעה בקיצוניות שכזו, וחשב על תפילה מעולה ומופלאה המהווה מקור לכל תפילות ישראל, שהיא תפילה נחותה ופסולה, שאסור להתפלל אותה משום שהינה תפילה מאוסה ולא רצויה, כדברי הרמב"ם שתפילת שיכור הינה "תפילת תועבה"?

4) היות שבאמת זו היתה תפילה נשגבת ונעלית, מדוע הכתוב מספר בגנותו של עלי שטעה באיבחון תפילותיה (והרי אפילו בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב, ועל אחת כמה וכמה שלא לדבר בגנות יהודי צדיק וקדוש עליון)?

מלך מלכי המלכים שומע תפילה

ויש לומר הביאור בזה:

עוצמה אדירה ועצומה בתפילת היהודי, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שומע ומאזין לתפילתו!

ממש דבר עצום ואדיר פלא שאין כמותו: כמה מאמץ וזמן צריך להשקיע כדי להגיע לראש עיר, כמה שומרים, מזכירים, יועצים, שרים וכו' וכו' צריך לעבור עד שזוכים להגיע לרגע קט לפני המלך; ואנו עוסקים לא במלך בשר ודם, אלא במלך מלכי המלכים הקב"ה הממלא וסובב את כל העולמות כולם,

ובו ברגע שהיהודי פותח פיו בתפילה, הקב"ה כביכול מתפנה מכל עסקיו ומאזין ושומע לתפילות, הרי זה דבר מרטיט מופלא ומדהים שאין כמותו!

הטרדת המלך בצרכים שפלים

איך צריך לנהוג במעמד קדוש ומופלא זה, שפוגשים במלך העולם:

נתאר לעצמינו שמשה רבינו בא מגן-עדן העליון ויש לנו הזדמנות לדבר עמו ולבקש ממנו כל אשר נחפוץ, היעלה על הדעת שננצל את המפגש עמו לבקש דברים פשוטים ופחותי-ערך, בקשות זוטא לצרכים גשמיים פחותים, שהפרה תמליט בעתה, ושתנובת החלב תהיה משובחת?!

וכאן מדובר על הקב"ה בכבודו ובעצמו, איך עולה על דעת אדם לבקש ממנו צרכים גשמיים פחותים, הרי זה בזיון עצום למלך! בזבוז זמן יקר!

אמנם כשמדובר על צרכי המלך עצמו, מתאים ומכובד לבקש גם על ענינים גשמיים; למשל שר החצר המלכותית פונה ומבקש מהמלך עצה ועזרה עבור הסוסים שבאוצר המלך, ואין זה בזיון, למרות שמדובר על סוסים, שכן הם סוסי המלך.

כך גם צריך היהודי להרגיש בתפילתו:

אדם שמרגיש זר למלך, לא מתאים שיבקש עבור צרכיו הגשמיים, אבל אדם שמרגיש עצמו "עבד של המלך", בוודאי ובוודאי שמתאים שיבקש מהמלך עבור בריאותו והצלחתו, שהרי הוא אינו מציאות לעצמו, הוא עבד המלך, בבחינת סוסי המלך, שהדאגה באמת אינה לסוסים עצמם, אלא לסוסי המלך, כלומר לכבודו של המלך!

תפילה צריכה להאמר בביטול והכנעה, שהאדם ישווה עצמו "כעפר" וכל בקשותיו הם אך ורק "להרבות כבוד שמים", ולא לשם תועלת אישית. כה כתוב בספרי חסידות: "תפילת צדיקים על איזה צרה שהיא, היא בעיקר על צער השכינה הנגרם מצרה זו, וממילא נשמעת תפילתם ובאה ישועה".

מיד כשגדל נשלח לצדיק הדור במשכן

סביב נקודה זו הטיף מוסר עלי הכהן לחנה:

עלי ידע שתפילותיה כנות וישרות והן נאמרות בכוונת הלב באימה ויראה, והוא ידע ששיכרותה אינה מיין, אלא מדבקות הלב והמוח בתפילה לריבונו של עולם, והוא ידע שתפילותיה הן לבקשת "זרע אנשים", שתזכה ללדת ילדים, אך עלי סבר שבמקום הנעלה והנשגב ביותר "לפני ה'", "לפני קודש הקדשים" - אין מקום להתפלל על צרכים ורצונות אישיים, אפילו לא על לידת ילדים, ובפרט לא להרבות בתפילה לצריכם הגשמיים הללו;

עלי סבר שמרוב רצונה האדיר לתפילה בפני ה' היא איבדה את הכיוון והדרך הנכונה, והתפללה במקום הקדוש והנשגב "לפני ה'" על צרכיה האישיים, דבר שאינו מתאים.

על כך ענתה לו חנה "ואשפוך את נפשי לה'", אין לי רצון אישי משלי, איני מבקשת עבור צרכי האישיים, כל כוונתי בתפילה היא להרבות כבוד שמים בעולם.

צערה של חנה על שאין לה בן, לא נבע מהצורך הטבעי של אֵם ללדת ילדים, אלא מהרצון להוליד לעולם בן עובד ה', וכה אמרה בתפילתה (ברכות, לא,ב): רבונו של עולם, כל האברים שבראת לי אינם לבטלה, בעינים אני רואה, באוזנים שומעת, בחוטם מריחה, בפה מדברת, בידים עושה מלאכה, ברגלים הולכת, אבל נתת לי אבר להניק תינוק, והוא לכאורה לבטלה, כיוון שלא נתת לי תינוק להניקו! "תן לי בן ואניק בהן"!

דאגתה לא היתה לכבוד עצמה אלא לכבוד שמים, שלא יהיה אבר אחד בגופה שאינו מנוצל לעבודת ה' לשם שמים - ללדת ולהניק ילדים!

הוכחה לכך שכל כוונתה לשם שמים בדבריה "ונתתיו לה' כל ימי חייו" "עד עולם", היא הקדישה את חיי בנה לה', שיהיה נזיר וקדוש:

אמא ממתינה בקוצר-רוח, מאה ושלושים שנה כדי להתברך בפרי בטן, וכשסוף סוף מתרחש הנס הגדול ונולד לה תינוק, נו כמה היא תחפוץ בקרבתו, היא ממש לא תמוש ממנו יומם ולילה, והנה חנה כאשר בנה גדל ונגמל היא שיגרה אותו לבית המקדש להיות במחיצת צדיק הדור, ולא עשתה שום חשבונות, של געגועים אישיים. הכל היה קודש בעיניה כדי שבנה יגדל ויתעלה אצל ה"רבי" של הדור.

ובסופו של דבר דווקא מהנהגה מופלאה שכזו צמח אדם צדיק וקדוש שבדרגתו של משה ואהרון וזכה להיות נביא ה' ולהמליך שני מלכים - שאול ודוד מלכא משיחא!

לכן מתפילת חנה למדים את הלכות תפילה לכל אחד ואחת:

אפילו אשה המצויה במצוקה אישית קשה ביותר, אינה דואגת ומבקשת לצורך עצמה אלא אך ורק לצורך שמים! מכאן למדים שכל תפילה שמתפללים לא צריכה להיות שלא לשמה, לצורך עצמינו, אלא להרבות כבוד שמים, כדי שהשכינה תצא מהגלות ונזכה במהרה לגאולה השלימה.

שאיפה קדושה בבקשות גשמיות

גם כשמתפללים ומבקשים צורכים גשמיים בלי כוונה קדושה, הרי בעומק לבבו של כל יהודי השאיפה האמיתית והטהורה היא לשם שמים, דוגמא לדבר ממשפט שאמר משה רבינו אחר קריעת ים סוף:

אחר הניסים והנפלאות שהיו לישראל בקריעת ים-סוף, כתוב בתורה "ויסע משה את בני ישראל" שישראל רצו להישאר על שפת הים, ומשה רבינו הסיע אותם משם בעל כורחם, למסע להר סיני לקבלת התורה.

שני פירושים שונים והפוכים אמרו חז"ל לסיבת רצונם להשאר ליד הים שלכן "הוצרך להסיען בעל כרחם":

1) המדרש (מכילתא. הובא ברש"י) מסביר שזה נבע מתאווה גשמית חומרית לכסף וזהב: היות שסוסי מצרים שטבעו בים, קושטו בתכשיטי זהב, כסף ואבנים טובות, לכן רצו ישראל להשאר על שפת הים, להמשיך בביזת הכסף והרכוש (ובמדרש תהילים (יח) "הסיען מהחטאים שלהם").

2) הזוהר הקדוש (ב, ס,א) מפרש שזה נבע מתאווה רוחנית להתגלות האלוקית: היות שבקריעת ים סוף התגלה הקב"ה וכל אחד מישראל חזה בו במו עיניו והצביע עליו באומרו "זה אלי גו'", אפילו יותר מההתגלות שהיתה לנביאים, לכן הם חפצו להישאר ליד הים ולא להפסיד את ההתגלות האלוקית.

הרי לנו שני קצוות שונים והפוכים: תאווה לגשמיות-חומריות או תאווה לרוחניות-קדושה, ושניהם התקיימו באותם אנשים: כי גם יהודי המתאווה לגשמיות בעומק וסתר לבבו קיימת מטרה קדושה, למלאות את שליחות ה' בעולם. שיתגדל ויתקדש שמי'ה רבא!

לקדושה אין ילדים

לסיום דברינו שלושה משפטים קצרים ומסכמים לנושא:

1) הבעש"ט אמר: המצב הטבעי שלפנינה יש ילדים ולחנה אין, מסמל את מצב הרוחני בעולם: שלסיטרא אחרא יש ילדים, כלומר לכוחות הטומאה יש עוזרים להתפשט ולהרע, ואילו לקדושה אין ילדים, אין רבים המסייעים להרבות במעשים טובים כו'; אבל בכוח התפילות והבקשות - זוכים להרבות חיילים בקדושה ולהמעיטם מהטומאה והרע [כפי שהיה שחנה ילדה בן ואילו ילדי פנינה מתו בחייה] (אור המאיר, לך לך).

2) המדרש אומר שכיוון שחנה הרבתה בתפילה ולא קיצרה, לכן שמואל חי רק חמישים ושתיים שנה ולא יותר. ובספרי חסידות מוסיפים שחייו נתקצרו בגלל שנולד רק מתפילת אמו, כלומר שנשמתו באה רק מצד דרגת הנוקבא בעליונים, שאין לה חיים ארוכים, אלא רק קצרים.

3) האריז"ל אמר: אלקנה הוא דרגת החכמה וחנה היא דרגת הבינה ואין החכמה והבינה יכולים להזדווג ביחד, כי "ה' סגר רחמה", כלומר כי כוחות הבינה (היינו הנצח הוד יסוד שבבינה) התעלו ונעלמו מהחכמה, אבל כאשר "עלה האיש מעירו", שבחינת חכמה עלתה אז נוצר הזיווג בינו לחנה, בין החכמה לבינה (פע"ח, שער ר"ח,ד).

מקורות - לקוטי שיחות חלק יט, עמוד 291. ועוד.

לקבלת המאמרים ישירות למייל, ולתגובות והערות-הארות שיתקבלו בשמחה: [email protected]