שיחה אישית מעניינת היתה לי השבוע עם אחד מראשי תנועות ה'שלום', שאמר לי: "אמנם טעינו, ושילמנו את המחיר, אך מוטב שכך, שכן לולא היינו מנסים ומגיעים למצב הנוכחי, לא היינו בטוחים לעולם שהדרך הזו אינה נכונה, עכשיו לפחות יודעים אנו בבירור שלא ללכת בדרך הזו..."

לדאבוני, אף שבימים אלו, ימי הרחמים והסליחות, יש להשתדל למצוא זכויות אצל עם ישראל, ולא להיפך, צר לי מאוד לקבוע, שלא מיניה ולא מקצתיה, לא "חרטה" ולא "התפכחות" היא זו. אין זה אלא מס-שפתיים כלפי המון העם הזועם על שהוליכו אותו שולל. מחלת הויתורים והנסיגות לא נעקרה מן השורש, ומוחם המעוות של אותם מדינאים ואנשי תקשורת עדיין מחכה לשעת-כושר להמשיך בדרך הנסיגות ההזויה. הלקח טרם נלמד.

הכיצד לא קמה זעקה?!

דוגמאות והוכחות לא חסר לכך, אך אציין כמה דוגמאות מהמבהילות והבולטות שבהן:

בערב תשעה-באב, בעיצומה של המלחמה, ביום בו הובאו למנוחת עולמים חללים רבים הי"ד, הכריז אולמרט קבל עם ומלואו, שהמלחמה היא הכנה להתכנסות. היה זה רגע של השפלה ללוחמי צה"ל המוסרים את נפשם למען עם ישראל, ורגע של עידוד עצום לאויבינו בעיצומן של הקרבות! האם מישהו בתקשורת יצא מגדרו למשמע הזוועה? הלוא על אימרה זו לבד על היה על עיתונאי ישראל להוקיעו ולתבוע את התפטרותו המיידית, אם לא במהלך המלחמה אז מיד לאחריה.

היו שטענו לאחר-מכן שלא היתה זו אלא פליטת-פה ללא מחשבה, זה הזכיר לי חרוז ידוע באידיש "וואס ביי א ניכטערן אויפן לונג איז ביי א שיכער אויפן צונג" – "מה שאצל פיכח בתוך הבטן, אצל השיכור על הלשון". אולמרט הוא שיכור, מסוחרר מעלייתו לכס ראשות הממשלה, דבר שלא חלם עליו לולא צירוף מקרים מפתיע, ולכן על לשונו תמצאו את מה שאצל כל המדינאים ה"שקולים" נמצא עמוק בתוך הבטן, מוסתר מאימת דעת הקהל.

דבר מבהיל נוסף שאירע לאורך המלחמה, ולתדהמתי עוברים עליו לסדר-היום, הם הפגנות הטירוף בתל-אביב נגד המלחמה. באחת השבתות בה נפלו מאות קטיושות על חצי משטח מדינת ישראל, סיקרה התקשורת בהרחבה ובניחותא הפגנת שמאל שהתקיימה ליד ביתי, בה נשאו שלטים שחיילי צה"ל הינם פושעי מלחמה כי הם עוסקים ברצח עם...

העובדה שאיש בתקשורת לא תבע על פי השכל הישר להעמידם לדין, שלא נעו אמות הסיפים בעיתונות על התופעה המחרידה, מעידה שהכול עדיין רקוב ומעוות. למה הדבר דומה? לעומדים ומפגינים מול מחנה אושוויץ נגד כוחות בנות-הברית על כך שהם פוגעים בנאצים... שומו שמים! מיליון וחצי יהודים יושבים במקלטים וחרדים לחייהם וחיי משפחתם, ובאותו זמן עומדים אותם חולי-הנפש ומפגינים נגד המנסים להגן ולהציל את חייהם!

האמנם יש "לחפש" אשמים?

לפני שש שנים, בימי הנסיגה מלבנון, רואיינתי באחת מתכניות הרדיו של רשת ב'. לאחת משאלות המראיין נעניתי ש"עוד לא קמה תנועה אכזרית לעם ישראל כארגון 'ארבע אימהות'". במצב ששרר אז, של "קונצנזוס" מדומה אותו השליטה התקשורת בארץ, היתה זו ממש פגיעה ב"קודש הקודשים". המראיינים רצו "לטרוף אותי חי", ודרשו בתוקף שאתנצל על דבריי.

התקשורת היא הרי זו שהרימה את קרנם, שעשתה מאותו ארגון קיקיוני של כמה נשים בודדות גוף עוצמתי שהצליח להבריח את צה"ל מלבנון עם הזנב בין הרגליים. הלוא הן, ואותם אנשי תקשורת שתמכו בהם ופירסמו אותם מידי יום, האחראים הישירים להשפלה הגדולה של צה"ל, איבוד כל כוח ההרתעה של ישראל, שפיכות דמים נוראית, צער ועגמת נפש לכמעט חצי מהמדינה, ונזקים של מיליארדים למשק הישראלי! הכיצד זה לא מפנים אצבע ומכריזים – "הנה האשמים"? מתקשורת הוגנת היינו מצפים לכל הפחות לאלץ אותם להכריז בשידור חי "אשמים אנחנו"!

ארגון הרבנים "פיקוח נפש" בו חברים 350 מגדולי הרבנים בארץ, עוסק מזה 15 שנה בפרסום פסק ההלכה בשולחן-ערוך, סימן שכ"ט, שנסיגה מכל שטח שהוא ומסירתו לנכרים יגרום לסכנה לעם היושב בציון. אותם עיתונאים העוסקים היום בכאילו "חשבון נפש" לעגו לאורך השנים לארגון וכתבו בין השאר (הדברים מתוייקים) שהרבנים הם קיצונים פרימיטיביים, ו"לוחמים בשלום"; השב"כ שלח את אנשי "המחלקה היהודית" לצלם את משתתפי הכינוסים של הארגון על-מנת לאיים עליהם; הוקמו ועדות בראשות שרים ושופטים שעסקו בהפחדות שיפסיקו לשלם משכורות לרבנים, ועוד. היום, כשנוכחים שהרבנים דיברו מתוך ראיית הנולד ואהבה ודאגה כנה לעם ישראל, על-פי הנפסק בשולחן-ערוך שנסיגה פותחת פתח לפגיעה ביושבי הארץ – האם מישהו קם לבקש סליחה מהרבנים?

יש דרך תשובה

בפולקלור היהודי מסופר על גביר העיירה שהכל היו באים "להתייעץ" איתו, כאשר התהפך עליו הגלגל וירד מנכסיו, הפסיקו לבוא לשאול בעצתו. הלך הגביר לרב העיירה בטענה "מילא הכסף שלי הלך, אבל לאן הלך השכל?"... כאשר מביטים על הנעשה במדינה ועל התנהגות ה"מנהיגים" פורצת זעקה, "ריבונו של עולם, לאן הלך השכל?"...

ידועים דברי חז"ל שעיקר דרך התשובה היא עזיבת החטא בלבד ו"וידוי דברים". לא נותר לנו אלא להתפלל ולקוות, שבעמדנו בחודש אלול, חודש הרחמים, יתן ה' בינה לאותם מדינאים, לקיים "עזיבת החטא" – ביטול רשמי של כל הנסיגות שהיו בעשור האחרון, החל מאבי-אבות הרוע – הסכם אוסלו. יחד עם "וידוי דברים" – פירסום רשמי על כך שהם טעו לחלוטין בכל הדרך שהלכו בה מחד, והכרזה מאידך שמכאן ואילך לא יתקיים שום משא-ומתן על נסיגה ומסירת שטחים לאויב.

מאמינים אנו ובטוחים, שעצם ההכרזה על חרטה שכזו, תגרום להרמת קרן ישראל ותחזק את ידיהם של לוחמי ומגיני ארץ הקודש. מי שעיניים לו בראשו יכול לראות שחולשתו של צה"ל אינה טבעית והגיונית, אלא נפשית ורוחנית, וכפי שקדמו לי כבר להגדיר זאת – צבא שנלחם בנחישות לגרש את אחיו היהודים ובכך מחזק את אויביהם המחבלים, אינו מסוגל בכפיפה אחת, להילחם כראוי באויביו ולהגן על אחיו.

"מגיננו ראה אלוקים"

אסיים בפירוש נאה של ה'חתם-סופר', על הפסוק בתהילים (פ"ד,י') "מגיננו ראה אלוקים והבט פני משיחך", שנאמר ממש לזמננו, לכאורה מה הוא הקשר בין שני חלקי הפסוק. פירש ה'חתם סופר' – כאשר תסתכל, ריבונו של עולם, ותראה מי הם מגיננו, כלומר מי הם "מנהיגינו", תווכח שאין ברירה אלא להביא מיד את משיח-צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה...

הרב יוסף ש. גרליצקי - רב מרכז תל-אביב ויו"ר קונגרס הרבנים "פיקוח-נפש"