מערכת COL
|
יום י"ט אלול ה׳תשס״ו
12.09.2006
לעמוד מול הדברים החשובים / מאמר דעה
בימי הסליחות ובימים הנוראים אנחנו מנסים להתנתק משאון העולם ומטרדות היום-יום ולבחון את חיינו אל מול הערכים האמיתיים, מול בורא העולם ומנהיגו • מאמרו השבועי של הרב מנחם ברוד המתפרסם ב'שיחת השבוע' בהוצאת צעירי-חב"ד • המאמר ב'כתבה מלאה' • דעות ב-COL
הרב מנחם ברוד
השבוע אנו נכנסים לישורת האחרונה בהכנות לקראת השנה החדשה. במוצאי השבת הזאת, בחצות הלילה, יעמדו המוני בית-ישראל בבתי-הכנסת לאמירת הסליחות (לאחר שבני עדות ספרד כבר התחילו בכך מראש-חודש אלול). בלב הומה ונרגש נאמר לפני הקב"ה: "לך ה' הצדקה ולנו בושת-הפנים... נחפשה דרכינו ונחקורה... לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כדלים וכרשים דפקנו דלתיך".
זה הרגע שבו כל אדם מישראל צריך להניח הצידה את המולת חיי היום-יום ולהעמיד לנגד עיניו את הדברים החשובים באמת. שטף החיים מעוות את סדרי-החשיבות הנכונים. כולנו חשים זאת אם חלילה נוצרת בעיה בריאותית במשפחה. פתאום כל הדברים שנראו חשובים וחיוניים, נעשים טפלים וחסרי-ערך. עניינים שעמדו במרכז עולמנו מאבדים את טעמם ומשמעותם, כשאנו עומדים לפני הדברים החשובים באמת.
מהות החיים
הבריאות היא אכן חשובה, אבל האמירה "העיקר הבריאות" אינה מדוייקת. ודאי שהבריאות חשובה לאין-ערוך מכסף, ממכונית חדשה ומשאיפות חומריות אחרות, שיכולות למלא את האדם; אבל היא אינה העיקר. יכול אדם לסבול מבעיות בריאותיות ולהיות מאושר, ואפשר שאדם יהיה בריא כשור ועם זה אומלל.
שלמות המשפחה, נחת מילדים – הם מקצת הערכים שקובעים למעשה את איכות חיינו, והם המעניקים את טעם החיים של בן-אנוש. העולם של ימינו רווי סבל ואומללות משום שדווקא הערכים החשובים הללו זוכים לתשומת-הלב הפחותה ביותר. קצב החיים המטורף מכתיב נורמות אחרות, שגורמות לאדם להסיח את דעתו מהדברים החשובים באמת.
ועדיין לא הגענו למהות החיים עצמם. אנחנו מכירים אנשים שלא היה חסר להם דבר, שזכו למשפחה אוהבת ולילדים נהדרים, ובכל-זאת קמו בבוקר ושאלו: "החיים האלה – בשביל מה?!". שבעים-שמונים שנות חייו של האדם חולפות ביעף, ומגיע רגע שהוא שואל את עצמו את השאלות האמיתיות על תכלית החיים.
זו הנקודה שאליה אנחנו מתחברים בימי הסליחות ובימים הנוראים. אנחנו מנסים להתנתק משאון העולם ומטרדות היום-יום ולבחון את חיינו אל מול הערכים האמיתיים, מול בורא העולם ומנהיגו. אנחנו יודעים שהחיים בעולם הזה יש להם תכלית ומטרה. נשמתנו ירדה למטה כדי למלא תפקיד וייעוד, שהוא תמצית הווייתנו. האם אנחנו בכיוון הנכון?
כאשר אנו עורכים חשבון-צדק, מתברר שחיינו עוברים עלינו בעניינים של הבל ורעות-רוח. מכאן באה אותה תחושה של "בושת הפנים". חלפה שנה ואנו עומדים לפני בוראנו "כדלים וכרשים". אין בידינו לא חסד ולא מעשים, כי השקענו את כוחותינו בדברים חולפים וארעיים, שאינם מקדמים אותנו כלל וכלל במילוי תפקידנו בעולם.
תיקון עצמי נכון
אבל התחושה הזאת לא נועדה להשרות עלינו דכדוך וייאוש, חלילה. היא רק פותחת את הלב ומסירה את שביעות-הרצון העצמית, שאינה מאפשרת לנו להגיע לתיקון עצמי נכון. מכאן סלולה הדרך לתשובה אמיתית – "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך".
אירועי החודשים האחרונים מקרבים אותנו להכרה כי הדברים האמיתיים נמצאים בזירה הזאת שבין יהודי לקונו. הכול יודעים שוועדות חקירה והחלפת נושאי התפקידים לא יפתרו את הבעיה המרכזית של אבדן דרך והעדר מנהיגות. אם חפצי חיים אנחנו, במישור האישי והציבורי, עלינו לחזור אל הערכים הנכונים ואל התוכן האמיתי של הקיום היהודי. את זה נמצא בבתי-הכנסת ובתפילה שנשפוך לפני אבינו שבשמים.
הבה נתעורר כולנו להתקרב יותר אל ה' ותורתו, ומובטחים אנו שהקב"ה, שהוא "שומע תפילה", יקבל את תפילותינו ברחמים וייתן לנו שנה טובה ומתוקה, שנת גאולה וישועה.
זה הרגע שבו כל אדם מישראל צריך להניח הצידה את המולת חיי היום-יום ולהעמיד לנגד עיניו את הדברים החשובים באמת. שטף החיים מעוות את סדרי-החשיבות הנכונים. כולנו חשים זאת אם חלילה נוצרת בעיה בריאותית במשפחה. פתאום כל הדברים שנראו חשובים וחיוניים, נעשים טפלים וחסרי-ערך. עניינים שעמדו במרכז עולמנו מאבדים את טעמם ומשמעותם, כשאנו עומדים לפני הדברים החשובים באמת.
מהות החיים
הבריאות היא אכן חשובה, אבל האמירה "העיקר הבריאות" אינה מדוייקת. ודאי שהבריאות חשובה לאין-ערוך מכסף, ממכונית חדשה ומשאיפות חומריות אחרות, שיכולות למלא את האדם; אבל היא אינה העיקר. יכול אדם לסבול מבעיות בריאותיות ולהיות מאושר, ואפשר שאדם יהיה בריא כשור ועם זה אומלל.
שלמות המשפחה, נחת מילדים – הם מקצת הערכים שקובעים למעשה את איכות חיינו, והם המעניקים את טעם החיים של בן-אנוש. העולם של ימינו רווי סבל ואומללות משום שדווקא הערכים החשובים הללו זוכים לתשומת-הלב הפחותה ביותר. קצב החיים המטורף מכתיב נורמות אחרות, שגורמות לאדם להסיח את דעתו מהדברים החשובים באמת.
ועדיין לא הגענו למהות החיים עצמם. אנחנו מכירים אנשים שלא היה חסר להם דבר, שזכו למשפחה אוהבת ולילדים נהדרים, ובכל-זאת קמו בבוקר ושאלו: "החיים האלה – בשביל מה?!". שבעים-שמונים שנות חייו של האדם חולפות ביעף, ומגיע רגע שהוא שואל את עצמו את השאלות האמיתיות על תכלית החיים.
זו הנקודה שאליה אנחנו מתחברים בימי הסליחות ובימים הנוראים. אנחנו מנסים להתנתק משאון העולם ומטרדות היום-יום ולבחון את חיינו אל מול הערכים האמיתיים, מול בורא העולם ומנהיגו. אנחנו יודעים שהחיים בעולם הזה יש להם תכלית ומטרה. נשמתנו ירדה למטה כדי למלא תפקיד וייעוד, שהוא תמצית הווייתנו. האם אנחנו בכיוון הנכון?
כאשר אנו עורכים חשבון-צדק, מתברר שחיינו עוברים עלינו בעניינים של הבל ורעות-רוח. מכאן באה אותה תחושה של "בושת הפנים". חלפה שנה ואנו עומדים לפני בוראנו "כדלים וכרשים". אין בידינו לא חסד ולא מעשים, כי השקענו את כוחותינו בדברים חולפים וארעיים, שאינם מקדמים אותנו כלל וכלל במילוי תפקידנו בעולם.
תיקון עצמי נכון
אבל התחושה הזאת לא נועדה להשרות עלינו דכדוך וייאוש, חלילה. היא רק פותחת את הלב ומסירה את שביעות-הרצון העצמית, שאינה מאפשרת לנו להגיע לתיקון עצמי נכון. מכאן סלולה הדרך לתשובה אמיתית – "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך".
אירועי החודשים האחרונים מקרבים אותנו להכרה כי הדברים האמיתיים נמצאים בזירה הזאת שבין יהודי לקונו. הכול יודעים שוועדות חקירה והחלפת נושאי התפקידים לא יפתרו את הבעיה המרכזית של אבדן דרך והעדר מנהיגות. אם חפצי חיים אנחנו, במישור האישי והציבורי, עלינו לחזור אל הערכים הנכונים ואל התוכן האמיתי של הקיום היהודי. את זה נמצא בבתי-הכנסת ובתפילה שנשפוך לפני אבינו שבשמים.
הבה נתעורר כולנו להתקרב יותר אל ה' ותורתו, ומובטחים אנו שהקב"ה, שהוא "שומע תפילה", יקבל את תפילותינו ברחמים וייתן לנו שנה טובה ומתוקה, שנת גאולה וישועה.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
