מאת: זאב כספי

בעיצומה של שיחת הטלפון, מבקש עוזי קהתי, בעל חנות למוצרי צילום ואלקטרוניקה ברובע הצרפתי של ניו-אורלינס את סליחתי לרגע קצר. הוא משתהה לשניות מספר, ואתה בטוח שהאיש עסוק בהגשת שירות ללקוח מזדמן. אלפי תיירים גודשים את האזור הצרפתי העתיק בעיר, ונהנים משלל אטרקציות שמזמנת להם העיר הגדולה בלואיזיאנה. כרך גדוש מוזיאונים ו"אתרי מוזיקה", בתי מזון מהיר וגן חיות מפורסם שאולי בימי ההוריקן פעלו בו קרוקודילים.

תקיעת שופר

פתאום נשמע קול צלול מבעד לאפרכסת. אי אפשר לטעות בו; החמימות האלולית שזורה בכל צליל שלו, ומעניקה את הרושם שהמעמד מתרחש באיצקוביץ' שבבני ברק החרדית ולא בחנות שוקקת בארץ מוכת סופות הוריקן.

תקיעת שופר...

זהו אלמנט מייצג. סיטואציה שמלמדת יותר מכל על מצב היהדות בעיר. זו שעל טיבה נתהה בשיחה ממושכת עם עוזי קהתי, חרדי חסיד חב"ד המתגורר בעיר, שמשתייך לקבוצת היהודים שנותרו בניו אורלייאנס גם אחרי האסון שפקד אותה לפני שנה. אסון שהחריב בית כנסת אחד, גרם להידלדלות האוכלוסייה היהודית השברירית בלאו הכי, אבל לא הצליח לגבור על הגרעין הקשה של הקהילה היהודית החרדית של עיר שהשחורים הם שני שליש מאוכלוסייתה, והם גם היו הרוב הגדול בין נפגעי ההוריקאן שהציב את העיר שבפאתי מערב במרכז הזרקורים בכל העולם.

לא נעים לפגוש הוריקאן קטן באמצע הלילה

הכל התחיל לפני 250 שנה אז היגרו ללואיזיאנה, מדינה בדרום הרחוק של אמריקה, צרפתים שחיפשו את "העולם החדש" והקימו בו את העיר "אורליאן החדשה" ("ניו אורליאנס"), על שם העיר שנטשו בצרפת. הם לא עשו חשבון ומשום מה הקימו אותה על דרך ההוריקנים. עד עתה זה איכשהו עבד, גם אם לא נעים לפגוש הוריקן קטן באמצע הלילה. אבל נחשולי ענק לא הופיעו, כי ההוריקנים שכיכבו בסביבה היו בדרך כלל בדרגה 1, שזה עדיין נסבל.

עד ההוריקן שניתן לו השם קתרינה פגע במקום חיו בה מיליון תושבים, מרביתם כאמור שחורים, וכאן באה הבעיה, העיר ממוקמת על גדות נהר המיסיסיפי - שכנות שהזיקה רבות לניו-אורלינס שבנוסף לכל היא הנקודה הנמוכה ביותר במדינת לואיזיאנה, מה שהופך אותה פגיעה במיוחד, על אף שגבולה היה מוגן לכאורה על-ידי סכר מלאכותי. אלא שאותו מחסום לא עמד בפני רוחות הסופה 'קתרינה' שביקרה בעיר בשנה שעברה, ומי הנהר פרצו לרחובות וגדשו אותם במים. "זה עוד היה בסדר", מפטיר ר' מנדל ריבקין, בנו של שליח חב"ד. "

"משבר הרים ועוקר סלעים"

הבעיה היתה הרוח. היא היתה כמו שנאמר "משבר הרים ועוקר סלעים", היא שברה ועקרה כל מה שנקרה בדרכה, והותירה את העיר פגועה עד היסוד. יש אזורים רבים שלא שוקמו עד עתה, כאילו רק עכשיו התחוללה הסופה. היא השחיתה מה שרק היה בכוחה, ולא פסחה על הקהילה היהודית. היא נותרה שסועה ומדממת".

המדענים הבטיחו לנו: ניו אורליאנס לא תפגע..

הרב ריבקין: "היו סופות במהלך השנים. לא הופתענו, ידענו כי זה מקום מועד לפורענות עקב סמיכותו לחוף, אבל מעולם לא חווינו סופה בדרגה חמורה כזו. נכון שזה "מקום סכנה", אבל לא חשבנו על סכנה כזו בשנה שעברה הוא היה טראגי ממש".

ב 29 לאוגוסט היה ברור כי הסופה מגיעה לניו אורלינס. בערב השבת הקודמת טענו המומחים כי ניו-אורלינס לא תיפגע. בשבת כבר נטו החזאים לחשוש כי הסופה אכן תחצה את העיר, אבל במוצאי שבת זה כבר היה ברור מעל כל צל של ספק. רוחות אימתניות פקדו את בתי העץ הקומתיים, ועקרו עצים ממקומם. חפצים החלו להתעופף, ותושבים הסתגרו בפחד בבתיהם. חמשת משפחות שלוחים חב"ד נותרו במוקדיהם כדי לסייע ליהודים, ולהיות קשובים לכל פנייה טלפונית, בתקווה שרשת הקווים לא תקרוס.

אבל אז נפרץ הסכר, ומים החלו לחדור לעיר מן הים. נותרו שלושה שלוחים שבתיהם לא ניזוקו עדיין, וידיהם היו עמוסות בעבודה. הדאגה העיקרית הייתה לשלומם של הקשישים והמבוגרים, חסרי האמצעים ודלי היכולת.

"ישבנו רועדים מפחד וראינו איך הכול מתפרק"

"הרוחות הלמו בבתים ושברו חלונות, גגות, דלתות", חוזר הרב ריבקין לאחור, אל רגעי האימה. "ישבנו בבית רועדים מפחד, וראינו לנגד עינינו איך הכול מתפרק. איך בניינים הופכים לכפיסי עץ. למרבה המזל, דווקא בית חב"ד נותר שלם, אבל בתים פרטיים של שלוחי חב"ד ויהודים רבים ניזוקו קשות. בני, מנדל, היה בתהליכי קניית בית, וכל רהיטיו רוכזו במשאית. לא קשה להבין מה עלה בגורלם. כיום הוא מתגורר בביתי. ניסינו לסייע לאחרים ככל יכולתנו. זה סיוע חשוב, גשמי ורוחני כאחד, פיזי וסוציאלי. אנו עומדים בקשר עם מאות בעלי תשובה ומקורבים, ומרוב שהיינו שקועים בסיוע לאחרים שכחנו את צרותינו הפרטיות. וכשאתה עוסק עם הזולת – אתה מתעלה על בעיותיך שלך".

שנה עברה מההוריקן 'קתרינה' שפגעה בניו אורלינס ועיר הענק עדיין הרוסה, וחלקים ממנה כנראה לא יבנו לעולם, כי המומחים משוכנעים כי הסופות הבאות בתור ילכו בעקבותיהם של הראשונות ועשויות לקחת עימם את כל מה שהאדם יבנה. כאשר מישהו מנסה להתווכח הם מצביעים על ההריסות ומשתיקים כל ביקורת של מי שרוצים לשקם את בתיהם ואינם זוכים לאישור.

שיירי כלי בית מתגוללים בחצר

ואכן המראות קשים. הזמן מרפא פצעים, אבל כנראה לא כל פצע. ימים חלפו, וכמויות המים האדירות שהתאדו ויבשו אט-אט, כמו אחרי המבול של נח, שרבים מהניו-אורליאנסים חזרו אליו בתחושותיהם אחרי מה שחוו, וכששבו ממחנות הפליטים אליהם טרונספרו באוטובוסים, מכוניות פרטיו ובכל דבר שזז, גילו כי אמנם כלו המים, אבל תחתיהם נראו ההרס והחורבן שנשאה הסופה בכנפיה.

יותר משלושה מליון בני אדם הפכו לעקורים בסערה הגדולה, ורבים מהם מתגוררים עד היום במדינות שונות ברחבי ארצות הברית. חלפו חודשים רבים, והשכונה שגרתי בה עדיין חריבה, אומר אחד התושבים בעצב, אחר מדבר על קרוביו שנספו באסון ושיירי כלי הבית שלהם עדיין מתגוללים בחצר, הוא מניף כפיו וחוזר גם הוא אל רגעי האסון הנורא, לא מעכל את מימדי הטרגדיה שמתעצמת עם הזנחת הטיפול בפגעי הסופה.

שנה אחרי הוא לא מצא בית

דווקא בהקשר הסופה 'קתרינה' זכתה פעילותם הנמרצת של חסידי חב"ד עד כדי השתאות לכותרות רבות. "למעשה נותרנו כמעט בודדים בעיר, עם סטודנטים שהבאנו כדי לשקם ולסייע, ולא עזבנו עד שדאגנו ליהודי האחרון שלא יישאר חסר ישע" אומר בנו של הרב ריבקין. שנה אחרי קתרינה, הוא – בנו של הרב ריבקין - כאמור עדיין לא מצא בית בעצמו. וכדבריו: "זה לא פלא כאשר חלקים נרחבים של העיר נותרו כפי שהיו בעת האסון.

ביקורת רבה נמתחה בזמנו על הממשל האמריקאי שלא עשה די כדי לחלץ את התושבים. היו שטענו כי השיוך האתני של האוכלוסייה הוא שעמד בעוכרי התושבים. האליטות האמריקאיות (כן, יש גם שם אליטות לבנות..) לא ממש התפעלו מצרותיהם של הכושים. כך שהעזרה האינטנסיבית שהגישו שלוחי חב"ד הייתה בהחלט יוצאת דופן בנוף המקומי, עד שהנשיא בוש יצא מגדרו כדי לשבח את מעשי החסד שביצעו החב"דניקים.

בוש יצא מגדרו

בכנס הקואליציה היהודית הרפובליקנית שנערך זמן קצר לאחר האסון בהשתתפות הנשיא, העלה בוש על נס בנאומו את "הרב החב"די זליג ריבקין (זה היה לשונו של בוש..), שהביא צוות של סטודנטים לניו-אורלינס, מיסיסיפי והאזורים האחרים. הוא קרא להם לעזור במקום לברוח מאזור האסון, הוא נכנס ישר אליו לעזור לאנשים. חילקו מזונות כשרות, בקבוקי מים, ניקו בתים ונתנו תמיכה רוחנית לאלה שאיבדו את יקיריהם.

אחד הניצולים התבטא כך: בימים אחרי ש'קתרינה' פגעה בנו, חב"ד הצילה חיים". בוש סיים את דבריו וזכה לתשואות רמות, שעשו קידוש ה' שהידהד בכל רחבי אמריקה, כיאה לאמירות נשיאותיות ועוד בנושא כה טראומטי לאמריקאים.

הנתונים העגומים שהחלו להצטייר בימי האסון הראשוניים, לבשו קווים חדים כשחלפו הימים וכבר שנה שלמה עברה מאז האסון הגדול שפקד את ניו-אורלינס בסתיו שעבר. עד מהרה התברר כי רבים מתושבי העיר לא יחזרו אליה. בין השאר ברחו יהודים רבים למדינות שונות בארצות הברית, ורק חלקם חזר. אחרים השתקעו בטקסס השכנה או בניו-יורק, התבססו ונותרו שם.

יהודים רבים חששו לחזור

והקהילה היהודית איבדה רבים שחששו לחזור. אבל הרב ריבקין אופטימי. מפעל חיים בן שלושים שנים לא יתפוגג לו בין האצבעות ותהיה המכה כואבת ככל שתהיה. הסטודנטים שהוא עובד איתם חוזרים. לא כולם, לא בבת אחת, אבל חוזרים. בית הספר פתח שנה מוצלחת, עונת החגים נשקפת באופק, וידיהם של בני הקהילה ושלוחי חב"ד מלאות בעבודת הצלת חיים. הפעם – רוחנית.

תושבים לא חזרו אבל ההוריקן עשוי לחזור...

אחת הבעיות כאשר מדברים על ההוריקן שאין מדובר ב"זמן עבר", כי הוא עשוי לחזור. אחדים מדברים על "אפקט החממה", שאומר כי התחממות העולם מספקת להוריקנים בסיס המראה נוח. אחרים סבורים כי זה "סתם" מחזור הוריקנים שהחל לפני כעשר שנים והוא מתעצם והולך. בכל מקרה , המדענים משוכנעים כי מה שקרה הוא רק ההתחלה, וכל המדינות בסביבה –כולל טקסס הגדולה (ממנה בא בוש שהוא בעצם "שכן" ומיסיסיפי שיושבת על הנהר הקרוי בשמה- צפויות לביקור של הוריקן, שמייצג "תופעת טבע" מדהימה שהמסר העיקרי שלה שהאדם, עם הטכנולוגיה האדירה שפיתח, עדיין רחוק שנות אור מהשתלטות על מה שהוא מכנה "איתני הטבע", ומה שקרה בשנה שעברה רק ממחיש עד כמה הכל שברירי, וברגע כמימרא הכל יכול להתהפך וכל הציביליזציה כלא היתה.

כמו כל מרכיבי מזג האוויר, ההוריקן שעד לא מכבר היה מוכר כטייפון במערב האוקיינוס השקט ו"ציקלון טרופי" באוקיינוס ההודי, שואב את כוחו מחומם של הימים הטרופיים שטופי השמש. החום מחולל סערות, משום שהוא שולח אוויר חם ולח במהירות כלפי מעלה, לעבר מרומי האטמוספרה המקפיאים, כפי שעשן עולה בארובה. האוויר שמסביב נשאב אל תוך בסיס הסער, סיבוב כדור הארץ סביב צירו מעניק לו פיתול, ונוצרת מערבולת של רצועות גשם. השבשבת הזו של סופות ורעמים וברקים היא העזה ביותר במקום ההתכנסות שלהן, שנראה כמו טבעת של אוויר שמתרומם תוך כדי סחרור – דופן שכבת העננים העוטפת את עין הסערה, הנקייה מעננים.

הוריקנים מסוגלים להתנשא לגובה של 15,000 מטרים או יותר, ורק אז הם משחררים סוף סוף את האוויר המתרומם בסילוני מפלט לולייניים של ענני צירוס. הגדול מכולם, הטייפון "טיפ" שנוצר באוקיינוס השקט ב-1979, שיגר רוחות בעוצמת סופה למרחק של יותר מאלף קילומטרים. אפילו הרוחות של הוריקן ממוצע מגיעות להספק של 1.5 ביליוני ואט – כמחצית מההספק העולמי של הפקת חשמל.
במה שנוגע ל 2005 דבר אחד ברור: התנאים ליצירת הוריקנים היו אידיאליים. מיוני עד סוף נובמבר – "עונת ההוריקנים הרשמית" (כפי שמכנים זאת המדענים שמדברים על עונת ההוריקנים כאילו היתה עונת רחצה) באוקיינוס האטלנטי –זרם שטף של הודעות והתרעות מהמרכז הארצי להוריקנים (NHC) ובכירים אחרים במרכז פרסמו דו"ח מסכם.

בזמן שהמנהלים דקלמו רשימה של עוצמות רוח וממדי ההרס, עסק החזאי התורן של המרכז בהתווית מסלולה של הסערה הטרופית אפסילון שהתכוננה באותם רגעים ממש להפוך להוריקן מסחרר נוסף. עונת ההוריקנים של 2005 הייתה אולי סוערת, אבל מתברר כי היא הייתה רק המשכה של מגמת עלייה שהתחילה לפני 1 שנה, ב - 1995.

בשל שינוי באקלים הטרופי שהתבטא במי ים חמים יותר ובגזירת רוח מועטה יותר, הפיק האוקיינוס האטלנטי מספר יוצא דופן של הוריקנים בתשע מ-11 השנים האחרונות. "לפני 11 שנים נכנסנו למחזור של פעילות גבוהה ופגיעות בחוף", צוטט ג'רי בל, מטאורולוג במינהל הלאומי האמריקני לאוקיינוסים ולאטמוספירה (NOAA), "אבל אני לא יכול לומר אם הוא יימשך עוד עשר שנים או 30 שנים".

מרחובות והתותחנים לניו אורליאנס

אחד האנשים אותם ראיינו במהלך הכתבה הוא עוזי קהתי. הוא דובר "עברית ישראלית" שאכן מסגירה את המוצא: ישראלי.

מה עושה ישראלי בכזה "עק וועלט", בשטח השיפוט של ההוריקנים?

מסתבר כי האיש נולד ברחובות בתשי"ד, בן למשפחה שורשית שנטועה בישראל שלושה דורות. הרקע של משפחתו הוא מסורתי למדי, עם זיקה ליהדות. שנות ילדותו עברו עליו בבתי ספר ממלכתיים ותיכון מקומי, ואת השירות הצבאי ביצע כקצין חימוש ביחידה שמסונפת לתותחנים, אך בהשגחת המטכ"ל. בתום שלושת שנות שירות ותרומה למדינה, החליט ללמוד הפקת סרטים בארצות-הברית. הוא התמקם באוניברסיטת פילדלפיה, ובשנה האחרונה לשירותו חזר לארץ ונישא.

"תכננתי לבנות בית במסגרת "בנה ביתך" ביבנה, ושאפתי לעבוד בהפקת סרטים תיעודיים בתקשורת החזותית. במקביל בניתי בביתי סטודיו עבור אשתי הציירת, אבל קודם לכן יצאנו לארה"ב כדי לסיים את לימודי באוניברסיטה, עד גמר הסימסטר, ואז קיבלנו הצעה מידיד שהקים עסק למכירת מוצרי חשמל בניו-אורלינס להיכנס עמו לשותפות. החלטנו לבחור בצעד הזה, וכעבור זמן קצר הכרנו את הרב ריבקין.

הוא הגיע להתקין מזוזות כשרות בדלתות החנות, וקבעתי איתו שיעורים, עד שהיחסים עימו ועם היהדות התהדקו. בשלב מסויים הציע שנטוס ביחד לניו-יורק, לרבי. הגענו ל'קראון הייטס' החב"דית לקראת י' שבט – תאריך הסתלקות הריי"ץ ויום מינוי הרבי כאדמו"ר במקומו. פגשתי ברבי – וקיבלתי מכת חום.

עד אז התמקדתי בעיקר בתחומים אינטלקטואלים ביהדות שמצאו חן בעיני. למדנו גמרא, חסידות, המבט שננעץ בי שינה אותי, הרגשתי טלטלה בנשמה. בהתוועדות בשבת, הרמתי כוסית עם מעט יין, והרבי הניד בראשו ל"לחיים", השלב הבא היה התקרבות מלאה.

בניו אורליאנס הוא הפעיל –לפני ואחרי "המבול", חנות למוצרי החשמל שלו, הרובע הצרפתי של העיר, בו ממוקמת חנותו של ר' עוזי הוקם על-ידי המהגרים הצרפתים שלא הסכינו לוותר על סגנון התרבות הצרפתי. הוא משתבח במוזיאונים רבים ובתי קפה לרוב, וגם חנויות מזכרות. כרגיל, "רבים מבעלי העסקים כאן הם יהודים", ועוזי קהתי מרחובות והתותחנים עושה להם "פעילות פיראטית", כמובן יהודית, מניח להם תפילין, משוחח איתם, ו"מנסה להצית בהם את אותו נים יהודי חבוי שהתעורר אצלי". בימים הטובים של העיר התקיימו בה כנסים גדולים של עורכי דין, רופאים ומומחי מחשב. כרגיל רבים מהם יהודים, לא מעטים מהם התארחו בביתו של עוזי ואירוח זה הפך לתחילתה של דרך חדשה.

היהודים

סיפורה של הקהילה בניו אורליאנס נעוץ מאתיים שנים לאחור, בשנות המאה השמונה-עשרה. אוכלוסיית לואיזיאנה כולה מחולקת לשחורים ולבנים. יש ערים "לבנות" לגמרי, לעומת אחרות שמיושבות בשחורים רבים. מרבית היהודים מרוכזים בניו-אורלינס שכאמור שני שלישים ממנה הם השחורים. יהודים רבים היגרו מספרד ומגרמניה, ובעיר פעל בית כנסת ספרדי יחיד מול טמפל רפורמי. עם השנים גדלה הקהילה והצטרפו אליה יהודים מכל רחבי ארצות הברית, עד שמנתה בימיה הטובים עשרת אלפים איש.

אבל "הימים הטובים" כבר מאחורינו

רגע "עקרוני" בקהילה היה לפני 30 שנה. אז הגיעו לעיר הרב זליג ריבקין ואשתו, כרגיל "שלוחים" של הרבי מליובאוויטש, ועסקו ב"קירוב", אז עדיין מלאכה לא פופולארית. במהלך השנים קירבו מאות סטודנטים יהודיים שלומדים באוניברסיטה הגדולה שבניו אורלינס, וחיזקו את הקהילה היהודית.

הרב ריבקין אומר לי היום כי עד כמה שהקתרינה הותירה אחריה אתגר שיקום, הרי לפני 30 שנה, הקושי היה רב יותר. "גילינו כאן קהילה מפורקת, בתי כנסת אחדים, וקצב יהודי אחד. בכל בית כנסת כיהן רב, אבל גם אלו שבאו להתפלל לא תמיד הקפידו על קיום מצוות".

בתחילה עבד ריבקין עם הסטודנטים היהודיים שאיתר באוניברסיטה. ההנהלה הליברלית (באמת, לא ליבראלית ככסות לאנטי דת) קיבלה אותו בזרועות פתוחות, והוא הקים בית חב"ד בקמפוס, אליו מגיעים צעירים יהודים מכל רחבי ארצות הברית. "באותם ימים גאה גל של חיפוש עצמי. תנועת ה'היפיס' הייתה בשיא תפארתה ומיגנטה אליה אלפים, מה שיצר אווירה של פתיחות והיקל מאד על החדירה לליבותיהם של הצעירים. שיקבלו כאן תשובה למה שהם חיפשו. התוצאה: מאות בעלי תשובה, בי"ס דתי משגשג שפעל במקביל לבית הספר החילוני, מסעדות כשרות וחנות למוצרי מזון כשרים.

מה משך לעיר מהגרים יהודים?

לא משהו מיוחד. לא הייתה "בהלה לזהב" לניו אורלינס, כמו בהרבה ערים אמריקניות, התיישבו יהודים "בוגרי שואה", ומקודם לכן כאלה שהגיעו מגרמניה ורוסיה בגלים הגדולים של הנהירה לאמריקה, הם השתקעו כאן והיוו למעשה את הגרעין הקהילתי הראשון. אמת שבעיר יש מספר בארות נפט מניבות, שמבטיחות כסף גדול שמסתובב , אבל זה לא העיקר. עובדה: המעמד הסוציו-אקונומי פרוס על כל הסקאלה. יש עשירים ועניים, וגם בני מעמד הביניים.

(הכתבה באדיבות 'שעה טובה')