בתחילת פרשת השבוע, פרשת כי תבוא, מופיע נוסח האמירה שמביאי הביכורים היו אומרים לפני ה' בבית המקדש, כאשר היו באים עם הפירות המובחרים שהביאו לבית המקדש מיבול אדמתם. בנוסח זה יש תודה לקב"ה על כל הניסים שגמל עם בני ישראל מאז ומקדם, ובפרט על ניסי יציאת מצרים. בתוך הדברים מופיע תיאור על הסבל שהיה לבני ישראל בתוך מצרים, ועל צעקתם לפני הקב"ה: "ונצעק אל ה' אלקי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו".

בנוסח ה'הגדה של פסח' (שמקורו במדרשי חז"ל), מביאים את הפסוקים שבפרשתנו ומפרשים כל מילה ומילה למה כוונתה. את המלים "ואת עמלנו" מפרשים חז"ל: "ואת עמלנו – אלו הבנים". כלומר: הקב"ה ראה את מצבם העגום של הילדים במצרים, את הגזירות הנוראיות שגזר עליהם פרעה, כמו שכתוב: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון".

לא זה הזמן לעסוק בעצם הנסים של יציאת מצרים, המצב של המבוגרים ושל הבנים; אולם מה שמעניין כאן הוא שכאשר התורה רוצה להזכיר את הבנים, את הילדים, היא לא כותבת במפורש "ואת בנינו", "ואת ילדינו" – אלא אומרת "ואת עמלנו".

מדוע באמת הילדים שלנו נקראים בשם "עמלנו"? ולמה לא אומרת התורה במפורש "ואת ילדינו", ובמקום זה משתמשת ברמז זה של "ואת עמלנו"?

ב.

דבר זה מלמדנו:

בכדי שהבנים יהיו כדבעי, מוכרח להיות עמל, מוכרחים להתייגע על זה.
מי שיש לו בנים ממושמעים, שכאשר אומר להם מילה אחת הרי זה מספיק כבר עבורם – אל לו לחשוב שבזה יצא ידי חובה בעבודתו. גם באופן כזה בהכרח להתייגע על חינוכם. "עמלנו" – עמל כזה, שהתורה אומרת עליו שהוא נחשב לעמל.

ג.

הוראה זה אינה רק להורים בנוגע לילדיהם, אלא גם למורים ומחנכים בנוגע לתלמידיהם. בלשון התורה נקראים גם התלמידים בשם "בנים", וכמו שכתוב (ואתחנן ו, ז): "ושננתם לבניך" – ומפרש רש"י: "לבניך, אלו התלמידים".

ובכן, כדי שהתלמידים יהיו כדבעי – מוכרח להיות עמל ויגיעה. ובעצם, לא רק בנוגע למורים ולמחנכים שזה מקצועם הדברים אמורים, אלא ביחס לכל אחד ואחד:

אנו יודעים שהמצוה הראשונה הכתובה בתורה היא "פרו ורבו" – המצוה לבנות את העולם על ידי הבאת ילדים וילדות. מדוע באמת זו המצוה הראשונה בתורה? מסבירים חסידים, שמלבד החשיבות העצומה בקיום המצוה כפשוטה, יש כאן מסר והוראה גם ברוחניות: היסוד הראשון שבתורה, היסוד הראשון בחיי היהודי, הוא שיהודי צריך לעשות יהודי נוסף! לקרב יהודי נוסף שיהיה יהודי הראוי לשמו.

כל אחד ואחד מישראל מחוייב איפוא להתייגע בעשיית יהודי נוסף בכלל, ובחינוך הכשר בפרט. זהו "עמלנו" – העמל הנדרש מכל יהודי באשר הוא.

מעובד לפי 'תורת מנחם' חלק טז, ע' 205-206. וש"נ.