פרשת תצא - "לא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ"

יש שלום ויש שלום
שלום מגונה ונגד רצון ה'

שני דברים כשרים היוצרים טרף

פרשתינו מלמדת על דברים שהם כשלעצמם כשרים, אך עירובם עם דברים אחרים, הופך אותם טרף ואסור:

באוכל: עירוב בשר בחלב, ככתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו". בבגדים: עירוב צמר ופשתן, ככתוב "לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו". בקרקע: זריעת תבואה בכרם ענבים, ככתוב "לא תזרע כרמך כלאים". בבעלי חיים: "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו".

הדבר דורש בירור והסבר: הלא כל אחד בעצמו כשר, כלומר הוא דבר חיובי ולא שלילי, ומדוע צירופו עם השני, למשל חלב כשר עם בשר כשר, הופך טרף? חיבור שני דברים חיוביים הוא לכאורה "שלום" האמוּר להגביר את הטוב בכפליים, ומדוע מהצירוף נולד דבר שלילי, נגד רצון ה'?

אדרבה בדרך-כלל כשמרכיבים שני מינים שונים יחד, מתקבל תוצר חדש בעל עוצמה שמעל ומעבר לשני המרכיבים ממנו הוא נוצר, כמו ה"ערוד" שהוא כלאים של צב ונחש, וכוחו רב משניהם, אם-כן לכאורה היה כדאי ועדיף ליצור הרכבה וחיבור בין שני דברים?

שלום בין אנשים שונים

נדון תחילה במהות הערך שלום - כיצד ניתן לחבר ולעשות שלום בין שני דברים הפוכים במהותם וטבעם? לדוגמא בין שני בני-אדם: איך ניתן לעשות שלום בין בעל ואשה, הלא זכר ונקבה שונים והפוכים בכל קנה מידה - באופיים, במעשיהם, בפעולותיהם וכו' וכו' - כקביעת חז"ל "נשים עם בפני עצמם הן", שהשוני בין זכר לנקבה הוא כה מהותי עד שכל אחד מהם קרוי "עם בפני עצמו"!

אם-כן כיצד ניתן לחבר בין שני קצוות אלו וליצור שלום בית בין איש לאשתו?

דוגמא מעשית מחיי היום-יום: אך מגשרים בין רצונות מנוגדים של בני זוג: כשהבעל רוצה ללכת לבית המדרש ללמוד תורה והאשה חפצה שישאר בבית ויישב עמה ועם בני המשפחה?

שלום מתוך וויתור

האפשרות הפשוטה שאחד מבני הזוג יוותר לזולתו ויסכים עם בקשת בן זוגו, כך ישכון השלום.

(לעיתים ניתן לקיים פשרה, שכל אחד יוותר על חצי רצונו, שהבעל ישהה בבית המדרש חצי מהזמן המתוכנן, אך לעיתים לא ניתן לקיים פשרה, כמו כשהאשה רוצה להיות בשבת במקום פלוני והבעל במקום אחר, ואז השלום הוא כשאחד הצדדים מוותר על דעתו לחלוטין).

הבעיה בשלום כזה: א) שלא תמיד נמצא מי שיהיה מוכן להיות הותרן... ב) אף אם ימצא הוותרן, הרי למעשה אחד הצדדים וויתר על דעתו, והמעשה החיובי שהוא רצה לקיים - לא בוצע. כמו בדוגמא שלנו: או שהבעל לא למד תורה והיה ביטול תורה, או שהוא לא היה בבית, ולא נבנה השלום בית.

לכן צריכים להגיע לרמה עמוקה בשלום, שאינו שלום של וויתור של אחד הצדדים, אלא הסתכלות שונה ומעמיקה על מהות הזוגיות והשלום בית:

לגלות ששני הצדדים רוצים דבר אחד

במבט שטחי רצונותיהם של בני הזוג בסיפור האמור, אכן שונים ומנוגדים: אם מתקיים רצון הבעל לילך לבית המדרש, הוא אינו יושב בביתו באותה שעה; ואם מתקיים רצון האשה שהבעל יישאר בבית, הוא אינו משתתף בשיעור התורה בבית המדרש;

אך כשמסתכלים על המהות הפנימית, ומגלים שהמניע האמיתי של שניהם, הן של הבעל והן של האשה זהה - "לבנות ולקיים בית נאמן, על יסודי התורה והמצוות, כרצון ה' יתברך", כלומר שהבעל חפץ ללכת לבית המדרש כדי ללמוד תורה כי כך ציוונו ה', והאשה חפצה שישאר בבית כדי לקיים שלום בבית כי זהו ציווי ה'.

ועוד זאת: בעצם שתי הפעולות גורמות לשלום בית, הן לימוד התורה של הבעל גורם ליצירת רוגע ושלווה נפשי המביאים לשלום בית, והן ישיבת הבעל בבית עם האשה בביתה בטהרה ובאופן המותר לפי התורה, מביא לבנין חיי משפחה באהבה ואחווה ולשלום בית יהודי,

אז מתברר לשניהם שהבדלי הרצונות הם רק במעטפת החיצונית, כלומר בצורה ובדרך להגיע למטרה המשותפת של שלום בית אמיתי כרצון ה' - אם על ידי לימוד תורה של הבעל, או על ידי ישיבה משותפת בחיק המשפחה - אבל פנימיות רצונם זהה: לימוד התורה גורם שביתם יהיה מלא אהבה ואחווה, והאווירה הנעימה והשלום בית גורם שלימוד התורה יהיה במנוחת הנפש ובקדושה, וכך מתעלה מעלה בתורה ומצליח לכוון לאמיתה של תורה.

כאשר אמת זו באה לתודעת שני בני הזוג, קל לכל אחד מהצדדים לוותר לזולתו, ביודעו שאינו מוותר באמת על שאיפותיו האמיתיות, כי הן יתמלאו אף אם יתקיים רק רצונו המעשי של בן זוגו ולא רצונו המעשי שלו!

או אז הם מגיעים לשלום הבית המושלם, שבכל מעשה שייעשה - רצונות שני בני הזוג שמחים ומואושרים והם מרגישים שרצונותיהם התמלאו והתממשו למעשה!

שלום טוב ושלום רע

לסיכום - שתי אפשרויות בשלום הנעשה בין שני דברים חיוביים וטובים:

1) שלום שאינו מוחק ומבטל את רצונות הצדדים, אדרבה שני הצדדים נשארים במעלותיהם ותכונותיהם וביחד עם זאת הם אינם מפריעים אחד לשני והם חיים בהרמוניה ביודעם שאף מעשה הזולת מסייע לקידום אותה מטרה חיובית לה אני שואף - זה שלום מעולה וחיובי.

2) שלום שאחד הצדדים מוותר והוא מוחק ומבטל את רצונו (החיובי) ומתקיים אך ורק רצונו של השני - זה שלום שאינו חיובי וטוב.

לכן החיבור (השלום) בין בשר וחלב ושאר איסורי התורה האמורים הינו מעשה שלילי ואסור, שכן בעירוב ביניהם יוצרים תכונת אופי אחרת ומבטלים את תכונות האופי העצמית שלהן, ומעשה שכזה - פסול.

רבינו בחיי

ענין זה מוסבר באריכות על-ידי רבינו בחיי בביאורו על טעם איסור מצוות כלאים, להלן תמצית דבריו (ויקרא, יט,יט):

על-דרך הפשט: המרכיב שני מינין משנה ומכחיש מעשה בראשית שהבדיל בין המינין, ומראה שהוא חושב שלא יספיקו הנבראים שברא הקב"ה בעולמו, וברצונו להתחכם ולהוסיף עוד מינין מחודשים.

ועל דרך הקבלה: לכל הנבראים יש כח ומזל למעלה (כדרשת רז"ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל) והמעמיד תולדות למטה מין במינו - גורם שלום למעלה, והמעמיד תולדות למטה מין בשאינו מינו - גורם הפך השלום ומערבב הכוחות העליונים.

כי המרביע בהמה מין בשאינו מינו או הזורע צמח מין בשאינו מינו, והם יונקים זה מזה, מערבב הכחות העליונים הנותנים כח ההולדה או כח הצמיחה, על כן נאסר הכלאים כי הוא חבור שני קצוות הפכים שאין ראוי לחבר אותן כי אין חבורן עולה יפה. אבל ראוי להרחיקם ולהפרידם זה מזה והמפריש ביניהם גורם שלום בעולם והמחבר אותן יחד מסלק השלום מן העולם כי הוא מערבב הכחות העליונים ומשים קטרוג בין פמליא של מעלה.

השלום בימות המשיח

הרמב"ם אומר בסוף ספרו (מלכים, יב) שאליהו הנביא יתגלה לעתיד לבוא "לשום שלום בעולם", מדוע החידוש של המשיח יהיה בענין השלום?

באמת תפקיד העולם וכל ברואיו הוא אחד ויחידי, תמציתו מנוסח במדרש קדמון במילים ספורות: "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", לבנות בית לה' יתברך.

כל חילוקי הדעות נובעות מסטיה מן הנקודה המרכזית המגלה את האמת האלוקית בעולם ובברואיו, כאשר תתגלה האמת - לא יהיו כל חילוקי דעות, ותתגלה בבריאה וביקום כולו האמת האלוקית השלימה והמושלמת שה' אחד ושמו אחד.

משיח צדקינו יגלה את האמת האלוקית בכל, ממילא באופן טבעי יווצר השלום האמיתי והמושלם בתבל. ויהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו בקרוב ממש.

מקורות: לקוטי שיחות: חלק כט, עמוד 122. תורת מנחם תפארת לוי יצחק, ספר שמות עמוד קנד. התוועדויות תש"נ, עמוד 448. הענינים מתבארים באריכות בספרי "הבית היהודי", עמוד 226.

לתגובות והערות יתקבלו בשמחה באיי. מייל [email protected]