מערכת COL
|
יום ג' אלול ה׳תשס״ו
27.08.2006
להאהיב את הלימוד על הילד / הרב צבי גרינוולד
היום הראשון של הילד ב"חיידר", היה בשבילו חוויה שלא תשכח. הוא ליקק את האותיות המרוחות בדבש וקרא אותם בחיות ובחשק. השאלה היא: איך משמרים את ההתלהבות הזאת לכל אורך השנה • המחנך הוותיק הרב צבי גרינוולד כותב ל-COL מאמר מרתק בו הוא נותן עצות להורים ולמורים: כיצד להאהיב את הלימוד על הילד והוא גם קורא להקים 'קרן למען המורים' • מוגש בעקבות כניסתם של אלפי ילדים ל"חיידר", היום למאמר המלא• המאמר הקודם: הבן החלש
הרב צבי גרינוולד עם נכדו • צילום ארכיון: י. בלינקו
מאת: הרב צבי גרינוולד
היום הראשון של הילד ב"חיידר", היה בשבילו חוויה שלא תשכח. הוא ליקק את האותיות המרוחות בדבש וקרא אותם בחיות ובחשק. השאלה היא: איך משמרים את ההתלהבות הזאת לכל אורך השנה ועל-כך אשתדל להתמקד במאמר זה. התשובה למעשה מתחלקת ל-2: ההורים והמורים. ראשית, על ההורים להראות לילד שהם מתעניינים בו, קרי: כשהילד מגיע לבית בתום יום לימודים ב"חיידר", צריכים ההורים להראות לו שמה שהוא לומד, מעניין אותה באותה מידה.
כל הורה שהביא היום את בנו ל"חיידר" בפעם הראשונה, חייב לדעת שהשנה זה ניתוב הדרך לילד"
ואיך עושים את זה? שואלים את הילד מה הוא למד היום, כמה היה ההספק, מה הולכים ללמוד מחר ועוד. ברגע שהילד יראה שזה מאוד מעניין אותנו, יהיה לו חשק בלימוד. דבר נוסף: לעודד. כל יום, לאחר שהילד מספר מה למד, לדרבן ולעודד אותו, להחמיא לו על סיפוקו היומי ולהדגיש בפניו שזה משמח אותנו מאוד ההתקדמות שלו.
אבל אסור שהמחמאות יהיו מן השפה ולחוץ. צריך שהילד ירגיש שזה באמת מעניין אותנו. כי התקדמותו של הילד – היא בנפשנו ואסור לנו להפקיר את הזירה. אם הילד יבחין שמה שהוא לומד לא מעניין את אף-אחד, הוא ירד בלימודים ואז אי-אפשר לבוא אליו בטענות.
השלב הכי חשוב
אני זוכר, שלפני שנים רבות כשלמדתי ילדים ב"חיידר", אחד הילדים שמעולם לא היה מצטיין שאל שאלה ואני נתתי לו את ההרגשה שאין שאלה יותר גדולה מזו. התלהבתי והלהבתי את כל הילדים בכיתה בדבר השאלה, למרות שהיא לא הייתה שאלה מיוחדת. אבל עצם זה שהילד ראה שהשאלה שלו מיוחדת, הוא הקשיב יותר, התמיד יותר, והשתתף יותר ואז התוצאה השתנתה לטובה. צריכים להתמיד בעידוד הילד ולא להתעייף, כי רק על-ידי כך הוא יגלה את כוחותיו הפנימיים שיש בו.
הדבר הזה חשוב, כי הוא טומן בחובו את עתיד הילד. הלימוד בשלב הזה, זה כמו חולצה ומכנסיים. זה חלק מהילד. ואנו צריכים ליצור מצב שגם הילד ירגיש בכך, והרי כבר נאמר: "והאר עיננו בתורתך". ובל נשכח שעל-ידי כך שהילד יאהב את הלימוד, הוא יאהב עוד מצווה, 'מצווה גוררת מצווה'.
הייתי מציע שמישהו בחב"ד יקים קרן: שכל מורה שילמד בצורה הראויה לשבח, יקבל מענק מהקרן שתמומן על-ידי ההורים"
כל הורה שהביא היום את בנו ל"חיידר" בפעם הראשונה, חייב לדעת שהשנה זה ניתוב הדרך לילד. בוודאי שאי-אפשר לתלות את כל לימודיו בשנים הקרובות בשנה זו, אבל לכל שלב ושלב יש את המשקל שלו. כמו שנאמר על ראש-השנה שזה יום-טוב הכי גדול ועל 'שבת תשובה' נאמר שזה יותר גדול ועל יום-כיפור אנחנו אומרים שזה מעל הכל וכשמגיע חג-הסוכות אנחנו אומרים שזה 'מקיף' ושזה דרגה הכי נעלית – ככה כאן. עכשיו הילד ב"חיידר" וזה השלב הכי חשוב.
שנית, יש נקודה, עליה עמדתי במאמרי בגיליון פסח של 'כפר-חב"ד' - ריבוי הילדים בכיתה שזה "אסון לאומי" כפשוטו. כתוב בתלמוד שלא יהיה בכיתה אחת יותר מעשרים ילדים וברגע שיש יותר, כל הצרות מגיעות: הילדים לא מקשיבים, המורה לא משליט סדר ועוד כהנה וכהנה. ילדים זה לא מכונות, כל ילד זה עולם מלא וברגע שיש כל-כך הרבה ילדים, אין את הענקת היחס שיכולה להיות כשיש 20 ילדים וזה פשע ממש.
קרן למען המורים
אנחנו לא יכולים להיות יותר חכמים מהתלמוד. אם ב"חיידר" של 20 ילדים כל ילד קורא בקול-רם את האותיות אחת לכמה שבועות, אז בכיתה של 30 ילדים, זה אחת לכמה חודשים והדבר הזה הוא חמור, כי הילד מאבד את כל תחושת ההתעניינות בו ואנחנו משלמים מחיר יקר על-כך, יקר מאוד. המלמד מגיע לכיתה בשמונה בבוקר, ועד שהוא מסיים להקריא את כל השמות של התלמידים, עוברת שעה ארוכה ומיותרת, בה יכלו הילדים להתקדם בעוד חומר.
אסור שהמחמאות יהיו מן השפה ולחוץ. צריך שהילד ירגיש שזה באמת מעניין אותנו. כי התקדמותו של הילד – היא בנפשנו ואסור לנו להפקיר את הזירה"
איך מטפלים בבעיה? אבחר בסיפור: לפני שנים רבות כשהייתי מלמד בירושלים, הגיע אדם שרצה לבחון את ה"חיידר". באותם ימים, לא היו הרבה "חיידרים" וכל אבא היה בוחר בקפידה את המקום בו ילמד בנו. אותו אבא סיפר לי שהאדמו"ר מגור זצ"ל (ה'בית-ישראל') קרא למספר אברכים שעבדו במשרדי ממשלה (משרה שסידר להם הרב איצ'ה-מאיר לוין ע"ה) וביקש מכמה מהם להיות מלמדים, כשהוא מציע להם כסף כפול ממה שקיבלו באותו משרד ממשלה. חשוב לציין שהיו ימי הקמת המדינה ולא היה הרבה כסף לאנשים.
כך, בחר האדמו"ר מלמדים מוכשרים וטובים כשהוא מציע להם כסף טוב ועל-ידי זה הם התעודדו ולימדו בחשק. אני הייתי מציע שמישהו בחב"ד יקים קרן: שכל מורה שילמד בצורה הראויה לשבח, יקבל מענק מהקרן שתמומן על-ידי ההורים.
אין לי אלא לאחל לכל ילדי החמד שנכנסו היום ל"חיידרים" שישקדו על התורה והשם יצליח כל מעשה ידיהם אמן ואמן.
היום הראשון של הילד ב"חיידר", היה בשבילו חוויה שלא תשכח. הוא ליקק את האותיות המרוחות בדבש וקרא אותם בחיות ובחשק. השאלה היא: איך משמרים את ההתלהבות הזאת לכל אורך השנה ועל-כך אשתדל להתמקד במאמר זה. התשובה למעשה מתחלקת ל-2: ההורים והמורים. ראשית, על ההורים להראות לילד שהם מתעניינים בו, קרי: כשהילד מגיע לבית בתום יום לימודים ב"חיידר", צריכים ההורים להראות לו שמה שהוא לומד, מעניין אותה באותה מידה.
כל הורה שהביא היום את בנו ל"חיידר" בפעם הראשונה, חייב לדעת שהשנה זה ניתוב הדרך לילד"
ואיך עושים את זה? שואלים את הילד מה הוא למד היום, כמה היה ההספק, מה הולכים ללמוד מחר ועוד. ברגע שהילד יראה שזה מאוד מעניין אותנו, יהיה לו חשק בלימוד. דבר נוסף: לעודד. כל יום, לאחר שהילד מספר מה למד, לדרבן ולעודד אותו, להחמיא לו על סיפוקו היומי ולהדגיש בפניו שזה משמח אותנו מאוד ההתקדמות שלו.
אבל אסור שהמחמאות יהיו מן השפה ולחוץ. צריך שהילד ירגיש שזה באמת מעניין אותנו. כי התקדמותו של הילד – היא בנפשנו ואסור לנו להפקיר את הזירה. אם הילד יבחין שמה שהוא לומד לא מעניין את אף-אחד, הוא ירד בלימודים ואז אי-אפשר לבוא אליו בטענות.
השלב הכי חשוב
אני זוכר, שלפני שנים רבות כשלמדתי ילדים ב"חיידר", אחד הילדים שמעולם לא היה מצטיין שאל שאלה ואני נתתי לו את ההרגשה שאין שאלה יותר גדולה מזו. התלהבתי והלהבתי את כל הילדים בכיתה בדבר השאלה, למרות שהיא לא הייתה שאלה מיוחדת. אבל עצם זה שהילד ראה שהשאלה שלו מיוחדת, הוא הקשיב יותר, התמיד יותר, והשתתף יותר ואז התוצאה השתנתה לטובה. צריכים להתמיד בעידוד הילד ולא להתעייף, כי רק על-ידי כך הוא יגלה את כוחותיו הפנימיים שיש בו.
הדבר הזה חשוב, כי הוא טומן בחובו את עתיד הילד. הלימוד בשלב הזה, זה כמו חולצה ומכנסיים. זה חלק מהילד. ואנו צריכים ליצור מצב שגם הילד ירגיש בכך, והרי כבר נאמר: "והאר עיננו בתורתך". ובל נשכח שעל-ידי כך שהילד יאהב את הלימוד, הוא יאהב עוד מצווה, 'מצווה גוררת מצווה'.
הייתי מציע שמישהו בחב"ד יקים קרן: שכל מורה שילמד בצורה הראויה לשבח, יקבל מענק מהקרן שתמומן על-ידי ההורים"
כל הורה שהביא היום את בנו ל"חיידר" בפעם הראשונה, חייב לדעת שהשנה זה ניתוב הדרך לילד. בוודאי שאי-אפשר לתלות את כל לימודיו בשנים הקרובות בשנה זו, אבל לכל שלב ושלב יש את המשקל שלו. כמו שנאמר על ראש-השנה שזה יום-טוב הכי גדול ועל 'שבת תשובה' נאמר שזה יותר גדול ועל יום-כיפור אנחנו אומרים שזה מעל הכל וכשמגיע חג-הסוכות אנחנו אומרים שזה 'מקיף' ושזה דרגה הכי נעלית – ככה כאן. עכשיו הילד ב"חיידר" וזה השלב הכי חשוב.
שנית, יש נקודה, עליה עמדתי במאמרי בגיליון פסח של 'כפר-חב"ד' - ריבוי הילדים בכיתה שזה "אסון לאומי" כפשוטו. כתוב בתלמוד שלא יהיה בכיתה אחת יותר מעשרים ילדים וברגע שיש יותר, כל הצרות מגיעות: הילדים לא מקשיבים, המורה לא משליט סדר ועוד כהנה וכהנה. ילדים זה לא מכונות, כל ילד זה עולם מלא וברגע שיש כל-כך הרבה ילדים, אין את הענקת היחס שיכולה להיות כשיש 20 ילדים וזה פשע ממש.
קרן למען המורים
אנחנו לא יכולים להיות יותר חכמים מהתלמוד. אם ב"חיידר" של 20 ילדים כל ילד קורא בקול-רם את האותיות אחת לכמה שבועות, אז בכיתה של 30 ילדים, זה אחת לכמה חודשים והדבר הזה הוא חמור, כי הילד מאבד את כל תחושת ההתעניינות בו ואנחנו משלמים מחיר יקר על-כך, יקר מאוד. המלמד מגיע לכיתה בשמונה בבוקר, ועד שהוא מסיים להקריא את כל השמות של התלמידים, עוברת שעה ארוכה ומיותרת, בה יכלו הילדים להתקדם בעוד חומר.
אסור שהמחמאות יהיו מן השפה ולחוץ. צריך שהילד ירגיש שזה באמת מעניין אותנו. כי התקדמותו של הילד – היא בנפשנו ואסור לנו להפקיר את הזירה"
איך מטפלים בבעיה? אבחר בסיפור: לפני שנים רבות כשהייתי מלמד בירושלים, הגיע אדם שרצה לבחון את ה"חיידר". באותם ימים, לא היו הרבה "חיידרים" וכל אבא היה בוחר בקפידה את המקום בו ילמד בנו. אותו אבא סיפר לי שהאדמו"ר מגור זצ"ל (ה'בית-ישראל') קרא למספר אברכים שעבדו במשרדי ממשלה (משרה שסידר להם הרב איצ'ה-מאיר לוין ע"ה) וביקש מכמה מהם להיות מלמדים, כשהוא מציע להם כסף כפול ממה שקיבלו באותו משרד ממשלה. חשוב לציין שהיו ימי הקמת המדינה ולא היה הרבה כסף לאנשים.
כך, בחר האדמו"ר מלמדים מוכשרים וטובים כשהוא מציע להם כסף טוב ועל-ידי זה הם התעודדו ולימדו בחשק. אני הייתי מציע שמישהו בחב"ד יקים קרן: שכל מורה שילמד בצורה הראויה לשבח, יקבל מענק מהקרן שתמומן על-ידי ההורים.
אין לי אלא לאחל לכל ילדי החמד שנכנסו היום ל"חיידרים" שישקדו על התורה והשם יצליח כל מעשה ידיהם אמן ואמן.
לכתבה זו התפרסמו 6 תגובות - לקריאת כל התגובות
הוסף תגובה
6 תגובות
1.
יישר כח!
ג' אלול ה׳תשס״ו
הדברים מחזקים ומסייעים מאוד!!!
תודות למערכת האתר ולכבוד הרב צבי גרינוולד שיחי!
המשיכו בסדרת המאמרים המבורכת.
תודות למערכת האתר ולכבוד הרב צבי גרינוולד שיחי!
המשיכו בסדרת המאמרים המבורכת.
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
2.
זאבי גרינוולד!
ג' אלול ה׳תשס״ו
לילד המתוק מכל...
אתה לא מפסיק לככב!!!!!
אתה לא מפסיק לככב!!!!!
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
3.
צודק!
ג' אלול ה׳תשס״ו
כל הכבוד להרב גרינוואלד!המאמר מיוחד.אני מצטער לומר לך שהעסקנים בחב"ד עסוקים בפוליטקה,או איך לדפוק אחד את השני. אין להם זמן להתעסק בדברים חיובים.
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
4.
!THANK YOU COL
ד' אלול ה׳תשס״ו
for publishing such important articles
!syehei peulo nimsheches
!syehei peulo nimsheches
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
5.
בחדר של "נחלה" ביקרת???
ד' אלול ה׳תשס״ו
פשוט עצוב לראות את "עזה" בחדר של נחלה.
במקום יום מאושר, היום הראשון הוא יום עצוב, ללא שמחה או חיות.
עד מתי?????
במקום יום מאושר, היום הראשון הוא יום עצוב, ללא שמחה או חיות.
עד מתי?????
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
6.
כל מילה בסלע
ד' אלול ה׳תשס״ו
מאד קולע למטרה, העתיד של חסידי חב"ד תלוי בהצלחת המלמדים, רק אוסיף פרט נוסף חשוב, תורה ביחד עם מדות טובות והתחשבות עם הזולת, ולהשתדל לעזור לזולת בכל מה שיכולים, וחס ושלום לא להציק ולצחוק מחבר, רק לראות התכונות הטובות והכשרונות של חברינו.
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
מאפשרים לכם לקבל
