מערכת COL
|
יום כ"ח אב ה׳תשס״ו
22.08.2006
איפה אבדה לנו הברכה? / מאמר דעה
משהו לא עובד כאן. יותר מדיי כישלונות. יותר מדיי הסתבכויות. בעבר התנהלו הדברים אחרת. הייתה ברכה, הייתה הצלחה. עכשיו אותה ברכה חסרה מאוד • מאמרו השבועי של הרב מנחם ברוד המתפרסם ב'שיחת השבוע' בהוצאת צעירי-חב"ד • המאמר ב'כתבה מלאה' • דעות ב-COL
זה הזמן שבו כל אחד ואחד צריך לפשפש במעשיו ולערוך חשבון-נפש
לפני זמן לא-רב הוא היה איש-עסקים מצליח. הכול היללו את מוחו המבריק, את חושיו המחודדים, את יכולתו לקלוט מוקדם מאחרים את ההתפתחויות הכלכליות. גם הוא עצמו סבר שהישגיו הגדולים הם ההוכחה לכישוריו וליכולותיו. עכשיו הוא יושב מול הרב בעיניים מושפלות ומבקש עצה: "כבוד הרב, אני לא יודע מה קרה, אבל פתאום שום דבר לא הולך לי".
הסיטואציה הזאת מוּכרת היטב. אנשים שמזלם התהפך עליהם מבינים פתאום שמאחורי ההצלחה או הכישלון מסתתרים מרכיבים נוספים. שלא "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיִל הזה". כשהדברים אינם מתנהלים כבעבר וכישלון רודף כישלון, מתחילים לחפש את מה שמעבר לעולם החומרי; את הסיבה הפנימית לאובדן המזל ולעובדה שפתאום פג 'מגע הזהב'.
לפתוח את השערים
זה המצב שבו אנחנו שרויים כיום. משהו לא עובד כאן. יותר מדיי כישלונות. יותר מדיי הסתבכויות. בעבר התנהלו הדברים אחרת. הייתה ברכה, הייתה הצלחה. כשחזרו הלוחמים מפעולות נועזות סיפרו על הניסים וכיצד ה'מזל' שיחק לטובתם. עכשיו הסיפורים אחרים.
האשמות מתגלגלות מצד אל צד. תובעים ועדות חקירה. אין ספק שיש לחקור את התנהלות המערכות ולתקן ליקויים, אבל בכך לא דיי. גם בעבר היו ליקויים, וההכנה לא הייתה מושלמת, והיה חסר ציוד, אבל הייתה ברכה מלמעלה שהעניקה את ההצלחה למרות הכול. עכשיו אותה ברכה חסרה. חסרה מאוד.
כשזה קורה לאדם בחייו האישיים, הוא פונה אל הרב. אם הוא נבון דיו ואינו סובל משחצנות-יתר, הוא קולט שהפתרון אינו טמון במישור החומרי ובוועדה כזאת או אחרת. הוא חש שהמפתח נמצא בנקודה היהודית שלו, בקשר שלו עם בורא העולם. הוא מחפש את הדבר שיפתח בעבורו מחדש את שערי הברכה האלוקית.
אנחנו עומדים בפתחו של חודש אלול, חודש התשובה והרחמים. זה הזמן שבו כל אחד ואחד צריך לפשפש במעשיו ולערוך חשבון-נפש. איננו יכולים לדעת בדיוק את החשבונות של מעלה, אבל הננו נדרשים לתקן כל ליקוי ופגם רוחני-ערכי, כי אולי זה הדבר שמעכב ואולי התיקון הוא שיביא לנו את הברכה.
גם בחיים הציבוריים הננו נדרשים לתקן את הפגמים. צריך לשוב יותר ויותר אל אבינו שבשמים. לחזור לערכי אמונה, לאהבת התורה, לחיבור למצוות. אולי המצוקה הגוברת של משפחות רבות, אולי הפערים הבלתי-נסבלים בין עשירים לעניים, אולי זעקת העניים – הם הדברים שמן השמים מצפים לתיקונם.
עוול הזועק לתיקונו
אבל נוסף על כל אלה יש עוול נורא שזועק לתיקון. דומה שהוא טואטא אל מתחת לשטיח וכאילו נעלם, אבל הוא לא נעלם. זה פצע פעור שאינו מגליד. השנה שחלפה העמיקה אותו והפכה את הזעקה לכואבת ועמוקה יותר. הכוונה למעשה הנורא של החרבת חבלי-ארץ וגירוש תושביהם אל הלא-כלום.
חִשבו על כעשרת-אלפים המגורשים. רובם ככולם עדיין נעים ונדים. הם איבדו את כבודם ואת פרנסתם. הם עברו בשנה הזאת השפלה נוראה, התעמרות ואטימות. הם יושבים במגוריהם הארעיים ושואלים: למה?! למה עוללו לנו את זה?! מה הרוויח עם-ישראל מההרס והחורבן הנורא כל-כך?! מה הושג על-ידי הלבשת חיילים צעירים במדים שחורים והפיכתם למגרשי יהודים?!
רבים מהמגורשים ציפו שאחרי שהתבררו התוצאות האסוניות של הגירוש והנסיגה החד-צדדית, יבואו ויבקשו מהם סליחה. לפחות אמירה רפה, בראש מורכן: "טעינו". שכל אלה שהבטיחו שלום וביטחון יהיו מוכנים להודות: "מצטערים, שגינו". זה לא קרה.
לכן נאמר אנחנו, בשם כל עם-ישראל, למגורשי חבל עזה וצפון השומרון: סליחה! ושוב סליחה! ושוב סליחה! ואולי בכך יוסר הקטרוג מעל עם-ישראל ונחזור לראות את ברכות ה' בטוב הנראה והנגלה.
הסיטואציה הזאת מוּכרת היטב. אנשים שמזלם התהפך עליהם מבינים פתאום שמאחורי ההצלחה או הכישלון מסתתרים מרכיבים נוספים. שלא "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיִל הזה". כשהדברים אינם מתנהלים כבעבר וכישלון רודף כישלון, מתחילים לחפש את מה שמעבר לעולם החומרי; את הסיבה הפנימית לאובדן המזל ולעובדה שפתאום פג 'מגע הזהב'.
לפתוח את השערים
זה המצב שבו אנחנו שרויים כיום. משהו לא עובד כאן. יותר מדיי כישלונות. יותר מדיי הסתבכויות. בעבר התנהלו הדברים אחרת. הייתה ברכה, הייתה הצלחה. כשחזרו הלוחמים מפעולות נועזות סיפרו על הניסים וכיצד ה'מזל' שיחק לטובתם. עכשיו הסיפורים אחרים.
האשמות מתגלגלות מצד אל צד. תובעים ועדות חקירה. אין ספק שיש לחקור את התנהלות המערכות ולתקן ליקויים, אבל בכך לא דיי. גם בעבר היו ליקויים, וההכנה לא הייתה מושלמת, והיה חסר ציוד, אבל הייתה ברכה מלמעלה שהעניקה את ההצלחה למרות הכול. עכשיו אותה ברכה חסרה. חסרה מאוד.
כשזה קורה לאדם בחייו האישיים, הוא פונה אל הרב. אם הוא נבון דיו ואינו סובל משחצנות-יתר, הוא קולט שהפתרון אינו טמון במישור החומרי ובוועדה כזאת או אחרת. הוא חש שהמפתח נמצא בנקודה היהודית שלו, בקשר שלו עם בורא העולם. הוא מחפש את הדבר שיפתח בעבורו מחדש את שערי הברכה האלוקית.
אנחנו עומדים בפתחו של חודש אלול, חודש התשובה והרחמים. זה הזמן שבו כל אחד ואחד צריך לפשפש במעשיו ולערוך חשבון-נפש. איננו יכולים לדעת בדיוק את החשבונות של מעלה, אבל הננו נדרשים לתקן כל ליקוי ופגם רוחני-ערכי, כי אולי זה הדבר שמעכב ואולי התיקון הוא שיביא לנו את הברכה.
גם בחיים הציבוריים הננו נדרשים לתקן את הפגמים. צריך לשוב יותר ויותר אל אבינו שבשמים. לחזור לערכי אמונה, לאהבת התורה, לחיבור למצוות. אולי המצוקה הגוברת של משפחות רבות, אולי הפערים הבלתי-נסבלים בין עשירים לעניים, אולי זעקת העניים – הם הדברים שמן השמים מצפים לתיקונם.
עוול הזועק לתיקונו
אבל נוסף על כל אלה יש עוול נורא שזועק לתיקון. דומה שהוא טואטא אל מתחת לשטיח וכאילו נעלם, אבל הוא לא נעלם. זה פצע פעור שאינו מגליד. השנה שחלפה העמיקה אותו והפכה את הזעקה לכואבת ועמוקה יותר. הכוונה למעשה הנורא של החרבת חבלי-ארץ וגירוש תושביהם אל הלא-כלום.
חִשבו על כעשרת-אלפים המגורשים. רובם ככולם עדיין נעים ונדים. הם איבדו את כבודם ואת פרנסתם. הם עברו בשנה הזאת השפלה נוראה, התעמרות ואטימות. הם יושבים במגוריהם הארעיים ושואלים: למה?! למה עוללו לנו את זה?! מה הרוויח עם-ישראל מההרס והחורבן הנורא כל-כך?! מה הושג על-ידי הלבשת חיילים צעירים במדים שחורים והפיכתם למגרשי יהודים?!
רבים מהמגורשים ציפו שאחרי שהתבררו התוצאות האסוניות של הגירוש והנסיגה החד-צדדית, יבואו ויבקשו מהם סליחה. לפחות אמירה רפה, בראש מורכן: "טעינו". שכל אלה שהבטיחו שלום וביטחון יהיו מוכנים להודות: "מצטערים, שגינו". זה לא קרה.
לכן נאמר אנחנו, בשם כל עם-ישראל, למגורשי חבל עזה וצפון השומרון: סליחה! ושוב סליחה! ושוב סליחה! ואולי בכך יוסר הקטרוג מעל עם-ישראל ונחזור לראות את ברכות ה' בטוב הנראה והנגלה.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
