הקטעים הרלוונטיים מאת עידן יוסף, כתב Nfc:

השטח חרוך. קרחות של שדות קוצים לצד מטע נקטרינות שלא נקטפו מחמת המלחמה. כמה דקות לפני כניסת שבת מכנס המג"ד את החיילים לשיחת מוטיבציה. דקות אחר כך, תמצא עצמה כל הסוללה עושה את דרכה חזרה אל המקום הבטוח יותר בו היינו קודם. שבת נכנסה. מרגישים. כולם בתומ"ת, בשכפ"צים וקפלס"טים. מרגישים ששבת באוויר. כל חברי הצוות, חילונים ודתיים, לוחצים ידיים זה לזה בברכת שבת שלום, וקדימה לדרך. אידיליה.

שבת מנוחה. הגענו. התארגנו. איזו שבת ואיזו מנוחה. שעת לילה מאוחרת. קייטרינג תרם לנו ארוחה חמה, שהוכנה מבעוד יום. האוכל נפרס בחושך על ארגזי תחמושת. חמגשיות עם פולקע, בשר בקר, אורז ושעועית, ארבעה סוגי סלטים בקופסות, לחמניה וטרופית. הסעודה החמה שאכלנו מאז הגיוס, כאשר קדם לה קידוש, לאור פנסים.

"צריך לכסות את הראשים?", שאל אחד החיילים המסורתיים, שביקש להזכיר בדרך עקיפה לעמיתיו החילוניים לכסות את ראשם. המפקד, שלא ירד לסוף דעתו, השיב כי כל אחד ינהג איך שהוא מוצא לנכון, ואיש באמונתו יחיה. אכלנו כשלצידנו יורים תותחים, ומיד אחר כך הלכנו לישון. עד הירי הבא – עוד באותו לילה. אני ישן הרבה בשבת, משלים שעות שינה מהשבוע. בשבת הזו לא היתה לי הפריווילגיה הזו, והשבת היתה ארוכה מן הרגיל.

מעניין אם החב"דניקים יגיעו גם היום, שאל מישהו ששכח שהיום שבת. כמה ימים קודם הגיע רכב ובו כמה חב"דניקים. חילקו לחמניות עם מרח בטעם כבד ובקבוקי קולה חמה. הניחו לאנשים תפילין, חילקו ציציות ונתנו לחיילים לתרום צדקה. שאלתי אותם מאיפה הגיעו. אמרו שמכפר חבד. – אין חב"דניקים בצפון, שהייתם צריכים להגיע משם?, תמהתי. כן הצביע הצלם, אותו אחד שמתעד את ה"מבצעים" שעורכים החב"דניקים, אל עבר יהודי שמנמן במכנסים קצרות וכובע רחב שוליים. הוא הגיע משיקגו, והתלווה לחבדניקים במילוי מצוות הרבי מלובביץ'... הם אינם חוששים להגיע לצפון. שליחי מצווה אינם ניזוקים, הם אומרים. חלקם אפילו הקדימו רפואה למכה והצטיידו מראש באטמי אוזניים.