בפרשת השבוע, פ' ראה, מצוה התורה את האיסור להרוס ולשבור מבנים של תורה וקדושה.

התורה אומרת, "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים .. ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלקיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" (יב, ב-ג). כלומר: כאשר בני ישראל נכנסו לארץ, נצטוו להרוס את אותם אביזרים ששימשו לעבודת אלילים האסורה;
וממשיכה התורה: "לא תעשון כן לה' אלקיכם" (פסוק ד). הכוונה בהוספה זו היא, שאת כל פעולות ההשחתה הללו יש לעשות לאביזרים של עבודה זרה, אבל בשום אופן אסור לעשות כן לדברים ששייכים לקב"ה. וכפי שמפרש רש"י: "אזהרה למוחק את השם, ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה".

וכך פסק הרמב"ם בתחילת ספרו (פ"ו מהל' יסודי התורה – שנלמד בשבוע זה, לפי שני המחזורים של שלושה פרקים ליום או פרק אחד ליום): "כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב"ה לוקה מן התורה .. הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה – לוקה, שנאמר בעבודת כוכבים כי את מזבחותם תתצון וכתוב לא תעשון כן לה' אלקיכם. וכן השורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה שנאמר ואשריהם תשרפון באש וכתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם".

וב'ספר המצוות' מצוה לא תעשה סה: "שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות".

ב.

למעשה, מצוה ואיסור זה מביאים לשאלה עקרונית על עצם המושג של חורבן בית המקדש.

על הפסוק "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", אומרים חז"ל, שהקב"ה מקיים, כביכול, את המצוות שהוא מצוה את עם ישראל. ולכן המצוות הם לא רק "חוקים" ו"משפטים" ביחס אלינו, אלא הם "חוקיו" ו"משפטיו" של הקב"ה עצמו – הקב"ה עצמו נוהג לפיהם כביכול. אם כן, איך היה רשאי להחריב את בית המקדש, כאשר הוא אסר עלינו לאבד בתי כנסת ואסור אפילו לסתור אבן אחת?!

[מי שהחריב בפועל את המקדש היה נבוכדנצר מלך בבל, אולם הוא עשה זאת בשליחותו של הקב"ה, כפי שמפורש בנבואות רבות].

אי אפשר להסתפק בהסבר, שחורבן הבית בא כעונש לעם ישראל. וכי העובדה שבני ישראל איבדו את זכותם לבית המקדש, מתירה לעבור על איסור מפורש בתורה? הקב"ה היה יכול לגנוז את בית המקדש, כשם שהמשכן נגנז – ולא להחריבו.

ג.
נקודת ההסבר היא כך:

יש מקרה שבו כן מותר להרוס בית כנסת, והוא כאשר עושים זאת על מנת לבנות – כאשר ההריסה היא כדי לבנות באותו מקום בית כנסת גדול ומפואר יותר. בכזה מקרה, הרי שההריסה אינה בגדר 'השחתה' ו'נתיצה', אלא חלק מן הבנין והתיקון.
וכך בעניננו: הקב"ה נאלץ להחריב את בית המקדש, כי רצה לבנות במקומו בית מקדש גדול ומפואר יותר – בית המקדש השלישי. בעוד שני בתי המקדש נבנו בידי אדם, יבוא הבית השלישי מן השמים, בנין שנבנה כביכול על ידי הקב"ה עצמו. חורבן בתי המקדשות הוא בעצם כיון שהקב"ה רצה 'לשפץ' את בית המקדש, ולבנות בית גדול ומפואר בהרבה.

השלב הראשון ב'שיפוצים' אלה היה כאשר הקב"ה החריב את הבית הראשון, על מנת לבנות במקומו את הבית השני, שעליו נאמר "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". הבית השני היה גדול יותר בגודלו הפיזי, וגם עמד שנים ארוכות יותר. והשלב השני הוא חורבן הבית השני, שנועד להביא לבית גדול עוד יותר – הבית השלישי, שיבנה כאמור על ידי הקב"ה, בשונה מהבתים הראשונים שנבנו בידי אדם.

יהי רצון ש'שיפוצים' אלה יסתיימו כבר, והבית החדש יעמוד על תילו בקרוב לשם ולתפארת. והדבר שייך במיוחד לחודש זה, חודש אב, וכדברי חז"ל:
"עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל. עלה אריה – זה נבוכדנצר, דכתיב: עלה אריה מסבכו; במזל אריה – עד גלות ירושלים בחודש החמישי; והחריב אריאל – הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד;

על מנת שיבוא אריה במזל אריה ויבנה אריאל. יבוא אריה – זה הקב"ה, דכתיב ביה: אריה שאג מי לא יירא; במזל אריה – והפכתי אבלם לששון; ויבנה אריאל – בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס".

הווי אומר:

כיון שהובטחנו "והפכתי אבלם לששון", הרי שחודש האבל עצמו של חודש אב, מזל אריה שבו היה החורבן – הוא יהיה זה שבו יהיה הבנין והששון תיכף ומיד ממש.

על פי 'לקוטי שיחות' חלק כט, ע' 11 ואילך.