לפעמים ידיעות קטנות מקפלות מערכת מושגים שלמה. הנה ידיעה קצרה שפורסמה בתחילת השבוע: "המועצה האזורית בנימין העמידה אוטובוס ממוגן ירי לטובת יישובי הצפון. במועצה אמרו כי אם תושבי הצפון יזדקקו לאוטובוסים ממוגנים נוספים, הם לא יהססו להעביר להם".

צריך לקרוא עוד פעם כדי לקלוט: מועצה אזורית ביהודה ושומרון מעבירה אוטובוס ממוגן ירי לתושבי הצפון, ומוכנה להעביר עוד אוטובוסים כאלה. ידיעה זו מצטרפת לדיווחים על משפחות מאזור הצפון שנמלטו מאיומי הטילים ומצאו מקלט ב...חברון. פתאום מתברר שיישובי יהודה ושומרון הם המקום השקט והבטוח ביותר בשעה זו.


צה"ל חזר, השקט חזר

מציאות זו מחייבת התייחסות. הלוא מדובר בתקופה סוערת ומתוחה בעולם הערבי. מתנהלת מלחמה בלבנון ולחימה ברצועת עזה. במדינות ערב מתחוללת תסיסה. יש הפגנות ומחאות ושלהוב יצרים. איך ייתכן שדווקא בתקופה זו יש שקט כמעט מוחלט דווקא ביהודה ושומרון?

התשובה פשוטה: כי צה"ל נמצא שם. מאז מבצע 'חומת מגן' נכנסים כוחות צה"ל לכל פינה ברחבי יהודה ושומרון. הם מחסלים קיני טרור בעודם באיבם, עוצרים חשודים, משמידים אמצעי לחימה. הנוכחות הצה"לית במקום גם מאפשרת מודיעין איכותי בזמן-אמת, וכך זכינו בחסדי ה' לראות כיצד מצליחים לסכל פיגועי-תופת שכבר יצאו לדרך.

לעומת זה, המקומות שמשם נסוגנו נהפכו מיד לקיני טרור רצחניים. שש שנים של יציאה מלבנון הקימו שם מערך טרור שאין כמותו בשום מקום בעולם. כמות הנשק שהוברח לשם ואיכותו כבר עברו מזמן את הממדים של ארגון טרור. זה נשק אסטרטגי בממדים של מדינה. אנו רואים היטב כמה קשה להילחם במפלצת טרור זו, שקיבלה בעקבות הנסיגה את כל התנאים להתפתח ולשגשג.

שנה של נסיגה מרצועת עזה כבר יצרה את כל התשתית להקמת מערך טרור דומה לזה של לבנון, אלא שהוא עדיין בראשיתו. טילי הקסאם הפרימיטיביים שופרו והם מגיעים לטווחים גדולים יותר. בה-בעת נעשה מאמץ להבריח לתוך הרצועה טילים מתקדמים יותר, וכבר נורו כמה טילי קטיושה בחודשים האחרונים אל מערב הנגב. מערכת הביטחון כבר עוסקת בצורך להגן על תושבי אשדוד וקריית-גת, וברור שזו רק ההתחלה.

הנסיגה מלבנון הפכה את כל אזור הצפון לזירת קרב. הנסיגה מרצועת עזה הפכה את חיי תושבי מערב הנגב לבלתי-נסבלים, ואם נאפשר למצב הזה להתקיים, יגיע פוטנציאל האיום לכל אזור הדרום. אם חלילה תהיה נסיגה כזאת גם מיהודה ושומרון – יהיו גם מרכז הארץ ואזור ירושלים נתונים לאיומי הטילים, וכבר באמת לא יהיה לאן לברוח.


אפשר לתקן

המסקנה ברורה כשמש: נסיגות אינן מביאות שלום אלא מלחמה. לכל היותר אנו מקבלים כמה ימי רגיעה וקצת מחמאות בעולם, אבל במהרה אנו נאלצים להילחם על חיינו, בתנאים קשים הרבה יותר, וכאשר העורף סופג מהלומות שכמותן לא ידענו.

לעומת זה, הימצאות בשטח ומלחמה מתמדת בטרור, מביאה בפועל שקט וביטחון.
שוב ושוב מתברר כי תורתנו היא תורת חיים, שמעניקה לנו את הדרך הברורה לחיות בשלום ובשלווה. אם התורה קובעת כי הכנסת נכרים לאזורי סְפָר היא סכנה חמורה, שצריך לחלל שבת כדי למונעה – זאת אכן המציאות. אם בשולחן-ערוך נאמר שכניסת גויים ל"עיר הסמוכה לסְפָר" מביאה לכך ש"משם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם" – עינינו הרואות שהארץ כולה נעשית מאויימת בעקבות הנסיגות הללו.

הלוואי שסיבוב הלחימה הנוכחי יפקח את עיני העם להכיר בטעויות הנוראות שנעשו בשנים האחרונות, ולא לשוב עוד לדרך ארורה ומסוכנת זו. עדיין אפשר לתקן.