מאת: ישראל ברדוגו

לאן בבקשה?

"לאשכול", עניתי קצרות.

אשכול זה שמאלה.

"בסדר, אין בעיה", מלמלתי ושברתי ימינה כשהמחסום מאחוריי.

ברדיו מדברים על ההתבצרות על גג בית-הכנסת בכפר-דרום על חומצה שנשפכת על חיילים. בהחלט חומצה נשפכה, על האומה כולה.

חמישה מחסומים עמדו בדרכי עד שהגעתי לכיסופים. עכשיו אני לפני המחסום האחרון עצרתי בצד ונצמדתי לרכב בטחון. כשהוא נכנס אני הייתי אחריו, שועט לעבר כפר-דרום. 'אף יהודי לא ישאר בגלות' צועק השלט מעל גבי אחד העמודים, והתמונה של הרבי המתנוססת עליה, כה מוכרת, מקבלת כעת משמעות נוספת...

הגעתי לכפר-דרום. כוחות אדירים נמצאים במקום. איפה הם היו בארבע השנים האחרונות ? אני רואה מרחוק את בית-הכנסת בכפר-דרום. מנופי ענק מקיפים את המבנה כזרועות תמנון. נדמה כאילו אש זרה מרצדת מעל הבניין. האבק החול והעשן הכלאה דקורטיבית בין פודרת טנקים אקלים מדברי ועשן צמיגים אופפים אותי. כל אלה גורמים לי להיראות בין רגע חלק אינטגרלי מהנוף. אני מוציא את המצלמות ודוהר קדימה.

בדרך, אני רואה תושבים נישאים על כפיים. לא המעריצים סוחבים אל-על, אלא השוטרים והחיילים. ילד קטן, כתמתם שיער, נשרך אחרי אביו שמובל לאוטובוס. אבא לא מצליח להוציא מילה. הוא מתעלף .

***

אני מגיע לבית-הכנסת. מאות חיילים מיוזעים מתגודדים בתוכו. מגיע בשעה האחרונה, אחרי שלכולם כבר נמאס לדבר. שקט מתוח שורר בחלל בית-הכנסת. המבטים מושפלים. מבחוץ מניפים את המכולות ובהן שוטרים רבים. אני עולה על גג אחד הבתים כדי להיטיב את הצפייה.

בקצה גג בית-הכנסת שהפך למבצר, עומד אדם מבוגר ומתפלל. יכולתי להבחין בו מתנענע מבעד לגדרות התיל. זקנו המדובלל והטלית שמתבדרת ברוח הוסיפו למראה הסוריאליסטי והבלתי נתפס... הוא בוכה ומתפלל, עומד לפני קונו ואוחז בציציותיו.

הוא הראשון שנזרק אל המכולה...

אני יורד למטה ורואה את דן הראל, אלוף פיקוד הדרום שמפקד על המבצע. זקנו צבוע בצבעים שונים והוא מסתתר מאחורי פחון. לא רע, אני מציין לעצמי. המפכ"ל קראדי עומד בסמוך, מנסה להשיג עוד כמה דקות בשידור ישיר, עד שמלמעלה מושלכת ביצה שקוטעת לו את השידור באמצע הנחישות. אני ממשיך בתוך הישוב ורואה ילדים בוכים בזרועות אביהם, אימהות מתיפחות בחצרות הבתים. מיטלטלין וחפצים נקשרים אל גגות המכוניות ושירה עצובה, חרישית מה, בוקעת מגרונותיהם של האנשים.

"האמונה היא המוטיב המרכזי כאן" - אני שומע מג"ד מתדרך קצינים. "אל תענו להם. אין מה לענות על אמונה…" החיילים מהנהנים בראשם.

אין מה לענות כנגד אמונה... אני יוצא מתוסכל. החושים מתכהים. גם לבכות כבר אין כוח.

***

נווה-דקלים.

איזה נווה ואיזה דקלים. עיי חרבות... שערי הישוב עדיין מעשנים מהמדורה שנועדה לעכב את הכוחות המגרשים עד לדקות בהן הגיע השופל הענק.

מהמחסום בכניסה מדווחים לי שהמדורה דולקת מאמש. משהו מתחבר לי ישר לאי-שם בהיסטוריה היהודית. האש שדלקה בחורבן שזה עתה התאבלנו עליו, יומיים בערה האש בירושלים של מעלה…

מישהו מתנדב לתת לי סיור בחינם.

"רגע לאיזה עיתון אתה מצלם? הוא שואל. "יראו אותי?"

את הגוש אני מכיר לא מהיום. את בירת הגוש, נווה-דקלים, אני מכיר אודות למשפחת קרישנזפט. זה התחיל בטלפון קצר כאשר ר' יגאל ביקש ממני לבוא ולעזור בפעילות השוטפת. מאז עברו הרבה שנים, הרבה שנים של פעילות. אני כבר מכיר את הפעילות כאן; כל חלוקת סופגניות הפכה למבצע לוגיסטי עם חפ"ק מאורגן היטב. 'בעזה הכל עובד באלפים', היו אומרים.

כתלמיד ישיבה, דאגתי לקראת כל פעילות לשיבוץ תמידי בגוש. החיוך של יגאל... הקבלת-פנים של המשפחה יחד עם אופי פעילות המרתק ומסירות הנפש המשפחתית, הפכה את המקום לאטרקציה של ממש. לכן התייצבתי בכל עת.

באחת צפו בי המחשבות על אותם ילדים שעוד שנים רבות שלחו לי מכתבים הביתה "למדריך ישראל", היה רשום שם. רבים מהילדים האלה, מגני-טל, עצמונה וגדיד, רובם המכריע נשאר ערום וחסר כל.

את הרכב השארתי בכניסה. צעדתי רגלית. הגוש לוטה בחשכה מוחלטת. השעה מאוחרת. אני מגשש דרכי באפלה בדרך אל בית-הכנסת המרכזי. "הדרמה לקראת סיום", מודיע שדר רדיו עייף שעומד בסמוך לג'יפ צבאי.

אני מגיע למקום. התגודדות ענק. עשרות אוטובוסים עוזבים את המקום. כולם נוסעים כעת אל מחוץ לגוש עם תושביו הוותיקים.

באחד מבתי-הכנסת יושבות בנות ישראל צפופות. את הבנים מהבית כנסת הסמוך כבר פינו, עכשיו הגיע זמנם, חלקן יושבות פה שלושה ימים ברציפות. הזעקות נשמעות היטב. הדמעות חונקות וארון-הקודש פתוח...

"רק חיילות", מודיע המפקד בכניסה, והן נכנסו ומוציאות אותן אחת אחת. חלק יושבות, חלק מתבצרות, חלקן שרות, חלקן בוכיות. החולצות קרועות, תפסו יוזמה כמה שהדביקו על החולצה מדבקה ועליה הכיתוב "שביר". הדמעות שולטות בכול. אמבולנסים מפנים חלק מהן. מדי פעם הדלת נפתחת והפעם מוצאת החוצה נערה האוחזת בחת"ת, ממלמלת תפילה חרישית, נישאת על יד חמש חיילות...

כל הכבוד לצה"ל. גירשתם יהודייה מבית-הכנסת. מתפרץ רב הישוב בידיים פכורות.

"תעלו אותה למשרד", נשמעת הקריאה מפי הקצין. ככה הוא קורא לאוטובוס המסורג - משרד...

אני נכנס לתוך בית-הכנסת. הבנות כבר בחוץ. ראשי הישוב ורבניו מתכנסים לעשות קריעה כדין. "אני מאמין", הם שרים. "רחם", הם בוכים.

קומץ מתיישבים ועשרות חיילים מתקבצים לתפילה האחרונה בנווה-דקלים. השירה פורצת והזרועות משתלבות. הזיעה ניגרת מכולם, אבל למי איכפת ארון-הקודש פתוח בפעם האחרונה, מעזרת הנשים עולה קול בכי מיוסר. הרבנים קורעים קריעה והחיילים בוכים, חלקם מליטים פניהם בידם, חלקם נותנים לדמעות לזלוג...

אני מביט מסביב. אין אחד שעיניו נותרו יבשות. גם הכהות שאפפה רבים במשך היום - נשברה. המראות הקשים שראו הנוכחים במשך היום, התפרצו כאן, בבת אחת. הדמעות חזקות ממני. קשה לי לצלם אותם בוכים ועוד כל כך מקרוב, אבל אני יודע שאת מה שקורה פה צריך להעביר הלאה. לעולם כולו. לדורות הבאים... אני מכוון את העדשה והיא מרצדת לי ביד... הפוקוס לא מיטיב איתי אבל אני מרים שוב ומצלם. מצלם ובוכה.

"שמע ישראל", מהדהד קולו של החזן, והבכייה גוברת. הזעקות נשמעות. כעת כל החיילים נכנסים פנימה. הדרמה מתחילה. קצינים ורבנים, חיילים ונערים, כולם, כולם בוכים.

"כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב", מלמל הרב שלמה אבינר שוב ושוב, ושוב בכי…

ספר תהילים מוצא את דרכו אליי ואני קורא. המילים מקבלות משמעות שונה. הטקסט הכל-כך מוכר מקבל פתאום פרשנות אקטואלית. אחרי שעה התברר שנשארתי לבד...

השמן ששפכו בבוקר על גרם מדרגות בכניסה לבית הכנסת, הופך לעיסה דביקה שגורמת ליציאה שלי מהמבנה להפוך למבצע צבאי מורכב...

אני מסתובב בישוב. ריק מאדם. התאורה ברחוב לא עובדת. כלב צולע מיילל מקרן רחוב. זה המצב, סיכמתי.

***

"בית-חב"ד משפחת קרישנזפט" כתוב בשלט שעל דלת הבית. השעה אחר חצות. הדלת פתוחה לרווחה... האור דולק. אני נוקש ומחכה בנימוס בחוץ. אני מסתכל פנימה אך לא מעז להיכנס. הבית שכל כך מוכר לי, הבית שסיפק ארוחות חמות ומקום שינה לאלפי יהודים, ואני לא מגזים, הפך לשממה. המקום הקדוש הזה עומד מופקר. אני נשאר לעמוד בכניסה, כמו מפחד לחלל את הקודש.

מרחוק אני רואה על השולחן מוצרי אפיה, פירורי לחם יחד עם נתחי בשר לא מטוגנים. אני יודע שמשהו רע קרה פה. את מישהו לקחו פה בכוח באמצע להכין אוכל…

אני עומד בפתח, מסתכל בבית שכל-כך מוכר לי, כשלפתע מגיעה משפחה עם ילדיה.
"מי אתה?" הם שואלים אותי בחשדנות. הדמעות מקשות עלי להשיב.

"אנו מבקשים ממך לעזוב את המקום, זה בית פרטי".

"זה בהחלט בית פרטי", אני מצטט אותם בלהט, "אבל מה אתם עושים פה?"

"קיבלנו רשות. אנחנו פה מחכים למשפחת קרישנזפט עד שהם יחזרו... הם נסעו לחופשה בירושלים... הם צריכים לחזור …"

הכאב לופת אותי עוד יותר. האמונה העוצמתית הזאת נוגעת בי...

"מה שלום הרב יגאל?" אני שואל.

"הכול בסדר. מחכים למשיח..."

***

בוקר. יום שישי.

מראות החורבן קיבלו צורה וצבעים. קשה להשאר אדיש .

אני עובר ליד אחד הבתים ושומע תפילה חרישית... אני מציץ פנימה. מישהו יושב ליד ערימת ספרים. אני מזהה שם 'איגרות קודש'. הוא מבקש שלא אצלם.

יום שישי היום. אני שב לכפר דרום כדי לראות מה נשאר מהערב האחרון, הקשה. "אתה העשירי", אני שומע קול ביישוב הרפאים.

עשרה יהודים אחרונים נותרו בכפר דרום. אני מדלג את גרם המדרגות בכניסה לבית-כנסת. בחוץ מזרונים, פחים ושאר ירקות, זכר למה שהתחולל אמש...

מתפללים... כל קדיש הופך לניגון של יום כיפור... לידי עומד תושב שמתנענע בדבקות. עיניו הטרוטות מעידות על לילה קשה חסר מנוחה. מדי פעם יבבה חנוקה נפלטת מפיו.

בסיום התפילה אני עולה לגג שהיה אתמול מעוז המבצרים... אני מתפעם מהמעמד ומהמקום שרק אתמול היו נשואות אליו עיניהם של מיליוני צופים מכל העולם בשידור ישיר. אני דורך על שלט פח גדול. אני רוכן וקורא "שנית כפר דרום לא תיפול" . 'פה נלחמו בגבורה', אני מהרהר.

אני מסתובב לאחור ומגלה להפתעתי ילד קטן ממושקף. "נעים מאוד, עמית", הוא מציג את עצמו. "תוך שעתיים הורידו מכאן את כולם", הוא אומר בעצב ומרכין ראש.

"איפה אתה היית?" אני תמה בקול.

"אני עשיתי תצפיות על גג הבית שלי לראות מתי הם באים"...

חיבקתי אותו.

***

אני נכנס לרכב. ברדיו מדברים על מאבק בגדיד. שער הישוב עולה באש וצעירים חמושים בביצים מסתובבים ברחוב ומשליטים את חיתתם על מיטב חיילי ישראל שרק באו לנפוש קצת במדשאות הישוב...

אני שומע שוב את העלילה על החומצה. אחד המאושפזים עולה לראיון.

"אתה אושפזת אמש ? יותר מפחיד או יותר כואב ?" שואל המראיין.

"לא. פשוט חששו שיש איזה חומר…"

"אבל זה צרב לך, לא?"

"לא. הרופאים אומרים שזה כלום".

"אבל כולנו ראינו איך אתם מתפתלים תחת החומר שניתך על ראשכם... ונעבור לגדיד…"

אני בהחלט מסכים עם השדר שצריך לעבור לגדיד. הכביש חסום, אין מעבר, מודיע לי שוטר עייף. יש כוננות בציר.

פרסה קצרה ויצאתי לדרך עוקפת ציר. נוסע במואסי, מחנה פליטים גדול. ההכרות עם השטח בעבר תורמת. רק אתמול מצאו כאן חגורת נפץ בעלת משקל, אני נזכר. תפילת הדרך.

***

גדיד.

עשן שחרחר מיתמר ממרחקים. יצאתי לדרך עוקפת עשן. שומע מרחוק צעדים אבל זה נשמע כמו צעדה. 2000 זוגות נעליים נוקשות. שקט, דממה, ושוב צעדים. אפילו ציפורים אין, רק נעליים כבדות הולמות...

כבר רואים אותם במעלה הרחוב. טור אינסופי של חיילים לבושי שחורים צועדים באון. הדימוי הרגיש מקבל פתאום צביון מעשי... משום מקום ניתח לפתע מטר ביצים על ראשם של החיילים. אלה מתפזרים במהירות בעוד הקריאות של המפקד לסדר היו לשווא. חיילים מסתתרים תחת שיחים, מגנים על עצמם בחירוף נפש... לא יכולתי להבליע את הצחוק הפתאומי שתקף אותי.

"קלטת את זה?" צועק לי אחד הכתומים מתוך השיחים, דואג שאנציח את עוצמתו של צה"ל... ואני רואה אותו ממשיך לזרוק ביצים אחד כנגד שירת הים, זה כנגד דוגית, זה על נווה דקלים הוא זועק. כמות הביצים שזרק הייתה כמניין ישובי ישראל בגוש קטיף. את הגדוד אבל הוא פיזר קילומטר אחורה.

אני מגיע לבית-כנסת. כצפוי, בפנים מתגודדת קבוצת צעירים, לומדת את דרכי המאבק. אני מנסה לשכנע אותם שיכניסו אותי בפנים. "לא סומכים על התקשורת", הם אומרים לי.

"למדנו יחד ניסיתי את כוחי בפניה נרגשת להוא מעבר לדלת .. אין מצב הוא אומר לי ...".

הלכתי לכיוון הבתים. ההתבצרות בגגות החלה. הצעקות המוכרות נשמעו שוב. מישהו בוחר להתפלל על הגג עם תפילין וטלית וכעת הוא בעיצומה של תפילה לוהטת. בהחלט חם.

קצין עם מגפון ביד ": "בבקשה, רד!". אבל הוא בשלו.

"תגיד, אומרים 'יעלה ויבוא'?" אני מנסה את כוחי. הוא מביט בי ומחייך.

"שמע עוד נחזור לפה...", הוא אומר לי וכעבור כמה דקות הוא נמצא למטה.

הקצין בא אליי ושואל מה אמרתי לו? נזכרתי בסיפור הפרה ששומרת שבת...

בדרך החוצה אני שומע דיאלוג מרתק.

"בא תצא החוצה. נעשה את זה יפה…"

"מה יפה? להוציא אותי מהבית זה יפה?"

קצינת משטרה מתחננת בפני תושב שייצא החוצה מבלי לעורר לה כאבי לב... צמרמורת.

***

לפני שבת אני יוצא לתל-אביב. בדרך אני חולף על פני אותו עמוד:

"אף יהודי לא ישאר בגלות", ותמונתו של הרבי מציצה אלי.

שיבוא כבר!

(לתגובות: [email protected])