הרבי אמר באחת השיחות שלפועל, הצבא צועד אל הניצחון בזכות הרגליים שהולכות גם במקומות קשים, על הרים ובין אבנים. ואם הרגליים צעירות, הן צועדות טוב יותר. נכון שהראש אצל הרגליים הצעירות הוא פחות מוכשר מהראש של אדם מבוגר, אבל אם הראש הצעיר מוכן להתחבר אל ה'ראש' הכללי שהקב"ה שתל בעולם הזה – וכפי הפתגם הידוע על "שנהיה לראש", שנהיה כולנו מחוברים אל הראש, אל הרבי – אז הכל יכול להסתדר.

הכוח הצעיר

ואדרבה: הפלוס שיש בכוח הצעיר הוא בהרבה דברים עדיף וטוב יותר מהכוח המבוגר. את זה אמר לי המשפיע בישיבה, כשהייתי קצת יותר צעיר ומשוחרר. הוא הסביר לי את המשל על הפרש שהיה לו סוס אביר והוא טעה וסטה מהדרך, שלא בכוונה. כשהוא הבחין שהוא רחוק מדרך המלך, מכיוון שהסוס היה סוס צעיר ומהיר, אז כמו שהסוס סטה מהדרך מהר מאוד, ככה כשהפרש גילה שהוא רחוק מהדרך ומיד עצר והסתובב ודהר בחזרה, הסוס הצעיר והחזק חזר במהירות עצומה לדרך המלך. לעומת זאת, היה פרש שהסוס שלו היה זקן. וכשהפרש גילה שהוא לא על דרך המלך, אפילו שהוא לא היה כל כך רחוק, לקח הרבה יותר זמן עד שהסוס הצליח לחזור.

אז ברור שצריך להפיק תועלת עצומה מהכוח והמרץ שיש בגיל הצעיר. צריך רק לנצל את כוח החב"ד שבנפש. צריך להבין שחב"ד זה חכמה, בינה ודעת. ושאף אחד לא יכניס לראשו מחשבה שבימינו זה אחרת. בעשר הספירות יש "ג' ראשונות", הכל מתחיל מחב"ד שבנפש. צריך לדעת שאם זה לטובה – הכל בגלל החב"ד, וכך גם להפך. הכל מתחיל ממה שמונח לך בראש, עד כמה אתה יודע חסידות ויודע שיש בורא ומנהיג לעולם.

מעולם לא היה גילוי של נשיא הדור באופן כזה פעיל וחזק, שמחולל נפלאות ומשיב רבים לדרך הישר. ואם זה משפיע על כל יהודי שיתנהג טוב, אז כשאתם נמצאים בין כותלי הישיבה הקדושה, שהיא תחת נשיאותו של נשיא הדור, בטח שכל אחד מכם הוא טוב. הרבי לוקח את הנקודה, את הנפש האלוקית שיש בכל אחד, את הניצוץ הזה שמתקשה לעמוד בעצמו ישירות מול ה'אין-סוף' ולהיות מכוון אליו, והרבי מסייע לכל אחד שיוכל למצוא את הפתרון ולהעמיד את נפשו בצורה נכונה מול הבורא.

איך אתה מבין את הפסוק "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה"? יש עניין של "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן". והמושג הזה של "צאן" צריך להתפרש עלינו באופן אישי ופרטי, שיהיה מונח לנו בראש שזה המצב הנכון שלנו כלפי מעלה. אחרת, אם הולכים עם 'חוכמולוגיות', וכל אחד יודע איפה היצר הרע (ובלשון הרבי, "הקלוגינקער") שלו מתחיל להתחכם, אז הצאן עלול לאבד חס ושלום את הקשר עם הרועה.

צביטה בלב

הרבי אומר שעל-פי תורת הבעל-שם טוב כל דבר הוא בהשגחה פרטית, וצריך לדעת ללמוד מכל דבר, גם מהסמיכות של דברים שמודפסים על הכתב זה לצד זה. אז כשאתה פותח בסוף חודש אב את ה'מורה שיעור' של התניא, ופתאום אתה רואה שאלול כבר בפתח, זה עושה לך צביטה בלב. פתאום שמים לב שהשבתות הארוכות הן כבר מאחורינו. זאת אומרת – הקיץ נגמר. ואז אתה שואל את עצמך: איפה כל מה שתכננתי לעצמי לקחת את עצמי בידיים לקראת הזמן הזה כדי שאשאר בן-אדם?

אני לא רוצה לקרוא לזה "חופש", אבל כמו שהרבי מתבטא, זה משהו שבא לתת תנופה לזמן הבא. בימים אלה התמימים נוסעים הביתה לכמה שבועות. וכשתמימים נמצאים בבית, רואים אותם ברחובות – לא חס ושלום על פתחי חנויות, אלא בדרכם למקווה, לבית-הכנסת, לבית-המדרש, להתוועדות או למבצעים. והם צריכים לדעת ללכת ברחוב בצורה נכונה. הרי אלה שיראו אותו ישאלו: "מי הוא זה ואיזהו?", ויגידו להם שהוא לומד בישיבה של חב"ד, ב'תומכי תמימים'.

חיילים של הרבי

צריכים לדעת ש"חיילי אדוננו מורנו ורבנו" זה לא סתם שיר יפה. כשיהודי מדבר, הוא צריך לדבר אמת, "ודובר אמת בלבבו". ובטח שזה ככה לגבי העניין של "ליובאוויטשער", שהרבי פעם אמר לי שזה מעולם לא הוגדר ומעולם לא נבדק. לפעמים, כשאני חושב בלבי מהו הדבר ש'תפס' אותי בחב"ד, זו היתה ההרגשה שבחב"ד מדברים אמת. לא ידעתי להסביר את הדבר, אך ההרגשה היתה שזוהי האמת.

כשאנחנו אומרים "חיילי אדוננו מורנו ורבנו" פירוש הדבר שאנחנו חיילים. כמה פעמים הרבי דיבר שיחות קודש על המשמעות של חיילים. כמובן, קודם כל זה צריך להתבטא בעניין של קבלת עול ומשמעת, שהוא מהיסודות של עבודת ה'. וגם בזה אנחנו צריכים להיות רציניים. כשאנחנו הולכים להשפיע על אחרים, עלינו לזכור את מה שהרבי מדבר על "קשוט עצמך", שלא יהיה באופן של "טול קורה מבין עיניך". חשוב מאוד מה מונח לנו בראש ואסור לסמוך על החיצוניות, חס ושלום.

אנחנו נמצאים עכשיו כמה ימים לפני התחלת המצב שיראו אותנו הולכים ברחובות, אז צריך שניראה כמו "חיילי אדוננו מורנו ורבנו". מעבר לתדמית האישית של כל אחד מאתנו, אנחנו פשוט נכנסים עכשיו למצב של ניסיון, מצב של מבחן. אני לא מדבר על מבחנים של 'בלוף', אלא על מבחן רציני. צריך להבין שמדובר פה בקידוש שם חב"ד והרבי.

הייתי מקביל זאת לדברים שהאדמו"ר הזקן כותב, באגרת הקודש בפרק כד, לגבי האיסור לדבר באמצע התפילה. הרבי אומר שם שאפילו אם אחד נולד כסיל – אז לפחות ש"לא יהיה מרים קלון, שיהיה נראה הקלון לעין כל". זה שהוא "טיפש" לא אומר שהוא צריך לשים את זה בתור דגל, שכולם ידעו שנמצא בשטח אחד שהוא "כסיל".

תראה כאילו...

והאדמו"ר הזקן כותב על כך שאפילו שאין לו מחשבה, לפחות "יהיה מראה בעצמו כאילו עומד לפני המלך". הוא לא מבין עדיין את אותיות התפילה, הוא לא רואה את הקב"ה בתפילה. הוא לא הגיע למצב של "לאסתכלא ביקרא דמלכא". המילים של התפילה בקושי יוצאות לו מהפה, כי הוא עסוק במחשבות ותוכניות שקשורות למקום אחר לגמרי, אבל לפחות שיעמוד בשעת התפילה בצורה נכונה. בגלל שיש גם מצב, כפי שהרבי ממשיך שם, שחס ושלום זה כמו מורד במלכות, ה' ישמור. בכך שהוא מדבר, הוא מראה לכולם שלא איכפת לו בכלל מהתפילה. הרבי מסביר שם שבתפילה מופיע הקב"ה, וזה שבאותיות התפילה הוא לא רואה את הקב"ה, זאת לא סיבה שיתחיל לפטפט את השטויות שלו. זאת פשוט מרידה במלכות, ה' ישמור. כמה מוסבר בחסידות העניין הזה על-פי מה שהגמרא אומרת, שכאשר קרה דבר כזה בנוכחותו של מלך, אחד משומרי כבוד המלכות ניגש אליו והרג אותו כי הוא הראה שקיימת מציאות של מישהו בנוסף למלך.

אז לגבי מה שהרבי מסביר שם באגרת הקודש על החשיבות לעמוד בצורה נכונה בשעת התפילה, אין צורך בכלל לדבר על כך עם מי שלומדים ב'תומכי תמימים' וספר תניא קדישא נמצא על לוח ליבם. בוודאי שהם עומדים בצורה נכונה בתפילה, ולא מעיזים לפטפט. אבל הייתי מקביל את הדברים האלה למצב שהתמימים יוצאים לרחוב ומייצגים את הרבי לעין כל.

גם ה"חופשה" היא שליחות

כשהתמימים יוצאים ל"חופשה", כמו שקוראים לזה, אז בלי לחטט בעניינים הפרטיים של כל אחד, אתם יודעים מה הפירוש איך אנחנו נראים כלפי חוץ, ואיך אנחנו נראים בפנים. כל העסק מתחיל במשהו קטן לכאורה של אי-הקפדה על ניצול הזמן, בתנועה הזאת של מעין התחמקות. בחור חייב לצאת עם איזה שבועה פנימית בנפשו, שיהיה לו סדר יום קבוע, שיהיה לו רב ומשפיע, וכמובן שלא לרוץ הביתה בפריקת עול, חס ושלום. אם נקבע הסדר שהתמימים מגיעים בימי החופש לשהות במסגרת של המשפחה – אז הם צריכים לזכור שגם זה עניין של שליחות של הרבי שמחייבת אותם.

הדברים ידועים. אני רוצה רק שמתוך ההתוועדות נחזק את ההחלטה בנפש ונבין שאי אפשר לשחק עם היצר. הוא כזה פיקח, כזה נבלה, שאם רק, חלילה, תיתן לו משהו להיתפס בך, אז הוא מסוגל להפקיר את כולך, חס וחלילה.

הרבי מביא ב'היום-יום' שהיצר בא אל כל אחד לפי מהותו הפרטית. לא נלך עכשיו לעשות מחקר לגבי איזה דברים במהות הפרטית של כל אחד שייכת פריקת עול, אבל באופן כללי מובן ממה שכתוב ב'היום-יום', שזוהי אומנותו של היצר. הוא לא יתחיל איתך בדברים גדולים, הוא צריך רק פתח קטן. למדנו שלגבי הקדושה נאמר "פתחו לי כחודו של מחט", והרי "זה לעומת זה עשה אלוקים". לכן נדרשת הקפדה יתרה בכל מצב שתרגישו בנפש איזה שהיא תנועה של פריקת עול, אם בעניין של 'אתכפיא', אם בעניין של שמירת הזמנים, אם בעניין של השכמה בזמן ובכל יתר העניינים שנוגעים לנפש.

(על-פי קלטת שנמסרה לשבועון "כפר חב"ד" באדיבות מכון "קול מבשר" בצפת בהנהלת ר' זאב ברנשטוק)