תשעה באב הינו יום האבל הלאומי, לא רק של העם היושב בציון, אלא של העם היהודי כולו לפזורותיו. מליוני יהודים, בכל קצווי תבל, חלצו הלילה את נעלי העור והחליפום בנעלי גומי. ישבו על שרפרפים וקראו את מגילת "איכה" - על חורבן בית המקדש וגלות ישראל. יממה תמימה של צום מוחלט. העם היהודי מתאבל בפעם ה-1938 על חורבן בית מקדשו וגלותו הקשה שנמשכת תקופה כה ארוכה.

אין עוד עם בעולם, שלא השלים יום אחד עם הגלות, ומצפה יום יום לביאת משיח. אין עוד עם בעולם שחרף העובדה שהצליח לחזור לארצו ולשלוט בה, הוא עודנו בגלות ומצפה למשיח שיקבץ את נדחי ישראל מארבע כנפות תבל, יבנה את בית המקדש השלישי ויחזיר לידינו את כל חלקי ארצנו הקדושה כפי שהובטחה לאברהם אבינו.

מאורעות הדור האחרון, ובייחוד בימינו אלה, מעשי הרצח וההרג הנפשעים שעושים בנו שכננו חרף כינונה של המדינה היהודית בארץ ישראל, ממחישים כי בעצם הגאולה טרם באה. תחושה קשה זו מגבירה את הציפייה הדרוכה לבואו הקרוב של משיח צדקנו, כפי שהובטחנו על-ידי מנהיג דורנו - הרבי מליובאוויטש.

בד בבד עם הציפיה לבואו הקרוב של המשיח, אנו מתייחדים ביום הזה באבלנו על בית המקדש שחרב ומתפללים שיתקיימו בנו דברי חז"ל (מסכת 'תענית' דף ל' עמוד ב'): "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". חז"ל למדו זאת מן הפסוק (בישעיהו סו): "שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה".

יום תשעה באב מנקז אליו את כל הצער והכאב שעבר העם היהודי באלפי שנות קיומו, כאב שמתמזג לכאב הקולקטיבי החזק על הגלות שעם ישראל נתון בה מאז חורבן הבית. ביום הזה חולפים לנגד עינינו כל הגזרות ומאורעות השמד עד לשואה הקשה שעברה על עם ישראל בדור האחרון.

ויהיה רצון שתתקיים בנו נבואת זכריה: "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו".