בפרשת השבוע, פ' ואתחנן, מופיעה הפרשה הראשונה של קריאת שמע, שאנו קוראים (לפחות) פעמיים בכל יום, בבוקר ובערב. ושם נאמרה המצוה של תפילין: "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך". החלק הראשון של הפסוק, "וקשרתם לאות על ידך", מכוון לתפילין של יד, והחלק השני, "והיו לטוטפות בין עיניך", מכוון לתפילין של ראש.

זו אינה הפעם היחידה בתורה שבה מופיעה מצות תפילין. גם בפרשה השניה של קריאת שמע, פרשת "והיה אם שמוע" – שנקרא בתורה בשבת הבאה בעז"ה, פ' עקב, נאמרה מצוה זו [אלא ששם נאמר בלשון רבים, כמו כל הפרשה שם שנאמרה בלשון רבים]: "וקשרתם אתם לאות על ידכם, והיו לטוטפות בין עיניכם".

ולמעשה, יש עוד פעמיים בתורה שבהם מופיעה מצות תפילין. מיד לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, נאמרו להם הפרשיות של "קדש" "והיה כי יביאך" בפרשת בא [למנהג רבים אומרים פרשיות אלו בכל בוקר לפני התפילה, ואילו לפי מנהג נוסף – וכן מנהג חב"ד – אומרים פרשיות אלו בעת הנחת תפילין של רבינו תם], ושם נאמר עוד פעמיים (פ' בא פרק יג פסוקים ט-טז): "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", ושוב: "והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך".

אלו ארבעת הפעמים שבהם מצווה התורה על הנחת תפילין ביד ובראש, ולכן נקבעו ארבעת הפרשיות הללו – שבהם יש את מצות התפילין – להיות בתוך בתי התפילין.

ב.

למעשה, ארבעת הפרשיות הללו מתחלקות באופן כללי לשנים: פרשיות "קדש" "והיה כי יביאך" שנאמרו מיד בעת יציאת מצרים; והפרשיות של "שמע" "והיה אם שמע" שנאמרו רק לאחר ארבעים שנה, כאשר משה הכין את העם לכניסה לארץ ישראל.

[חלוקה זו מרומזת גם בלשון "טוטפות", שפירושה ארבע פרשיות. כיצד "טוטפות" פירושו ארבע? למעשה, המילה "טטפת" מורכבת משני מלים בשפות זרות: "טט" ו"פת". במקום אחד "טט" פירושו שנים, ובמקום נוסף "פת" פירושו שנים. כשמצרפים את ה"טט" וה"פת" ביחד – שנים ועוד שנים – נקבל ארבע.

אך מדוע התורה צריכה להשתמש בשני מלים נכריות כדי להגיע למספר ארבע: שנים ועוד שנים – הרי היה אפשר להשתמש במילה אחת שמציינת את המספר ארבע בבת אחת?

אלא שאכן, רמזה התורה שארבעת הפרשיות של התפילין מתחלקות לשנים: שתי פרשיות שנאמרו מיד ביציאת מצרים, ושתי פרשיות שנאמרו רק בשנת הארבעים, לפני הכניסה לארץ. ובאמת אפשר להאריך בנקודה זו, אלא שנסתפק בתזכורת קצרה זו].
וכשנתבונן בלשון התורה, נראה הבדל גדול בין הפרשיות, בהגדרת מצות התפילין:
בפרשת בא, מיד לאחר יציאת מצרים, התורה כוללת את התפילין של יד והתפילין של ראש בחטיבה אחת: "והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך", "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך". התורה לא מפרידה ומחלקת בין התפילין של ראש לתפילין של יד, אלא שאותה המילה – "והיה" – מתייחסת לשניהם בבת אחת.

אולם בפרשיות שנאמרו בשנת הארבעים, בפרשתנו ובפרשה הבאה, התורה מפרידה בין היד לבין הראש: "וקשרתם לאות על ידך – והיו לטוטפות בין עיניך"; "וקשרתם אותם לאות על ידכם – והיו לטוטפות בין עיניכם". המילה "והיו" מפרידה בין התפילין של יד לתפילין של ראש, והמשמעות היא שאלו שני משפטים חלוקים: יש את קשירת התפילין על היד, ויש את היות התפילין על הראש.

מה המשמעות של ההבדל הזה? למה לאחר יציאת מצרים נחשבים התפילין של יד ושל ראש חטיבה אחת – ואילו כשעומדים להיכנס לארץ מפרידים ביניהם?

ג.

ידוע, שהתפילין יש בהם סגולה מיוחדת להגנה על עם ישראל מפני אויביו. כיצד משפיעות התפילין להגנת עם ישראל? מצאנו על כך שני מאמרים בדברי חז"ל.

בגמרא נאמר (ברכות ו, א): "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך – אלו תפילין שבראש". זאת אומרת, כאשר "עמי הארץ" רואים את התפילין שבראש ישראל, נופל עליהם מורא ופחד, והם לא מעיזים להתחיל עם בני ישראל.

במאמר זה מזכירים חז"ל דוקא את התפילין שבראש. ומשמעות הדברים היא, שהפחד על הגויים נופל מפני התפילין של ראש כשלעצמם, שהם גלויות וחשופות, בשונה מהתפילין של יד שהם מוצנעות יותר בצורת הנחתן. לפי מאמר זה יוצא, כי התפילין של ראש לבדם מספיקים כדי להטיל פחד על אויבי ישראל; אולם כמובן שצריך גם תפילין של יד, כי לפי ההלכה אין להניח את התפילין של ראש לבדם, אלא דוקא לאחר שיש כבר תפילין של יד. הווי אומר: התפילין של ראש הם המטילים פחד על אויבי ישראל, אולם כדי שיהיה כח בתפילין של ראש, הרי זה רק כשמקדימים להם תפילין של יד. התפילין שבראש, ב"תמיכתם" של התפילין שביד, מטילים פחד על האויב ומשתקים אותו.

אך מצאנו סגולה נוספת בתפילין בענין זה. בדברי הרא"ש – רבינו אשר (הלכות קטנות להרא"ש הל' תפילין סט"ו): "שמפני קיום מצות תפילין ותיקונן, יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקד". כלומר: כאשר מאיזו סיבה שהיא הגויים כן העיזו להתחיל במלחמה כנגד ישראל, הרי שהתפילין מהווים סיוע לחיילים הנלחמים, שיצליחו להכניע את האויב ולהכותו.

בזכות התפילין של יד יזכו החיילים לטרוף – לחתוך – את הזרוע של האויב, "וטרף זרוע", ואילו בזכות התפילין של ראש יזכו החיילים לחתוך את ראשו של האויב, "אף קדקד".

אלו שתי הסגולות של התפילין:

המצב הכי טוב הוא, כאשר הגויים רואים את התפילין שבראש – "מגובים בתמיכתם" של התפילין שביד – ומפחדים מפני בני ישראל, לא מעיזים להרים ראש;

אך גם כאשר הגויים כבר הרימו את ראשם ופתחו במלחמה, הרי שהתפילין עוזרים לנצח את המלחמה: התפילין שבזרוע מביאים לחתיכת זרוע האויב, ואילו התפילין שבראש מביאים לחתיכת ראשו.

ד.

כעת נוכל להבין מדוע לאחר יציאת מצרים נאמרו התפילין של יד ושל ראש כחטיבה אחת, ואילו בפרשתנו – בשנת הארבעים – הם מחולקים לשנים:

התוכנית המקורית, כפי שהיתה בעת יציאת מצרים, היתה שבני ישראל יכנסו לארץ ללא שום מלחמה. הגוים כל כך יפחדו מפני בני ישראל, כך שהם ינוסו מעצמם ולא יעיזו בכלל לפתוח במלחמה עם בני ישראל.

במצב כזה, באים התפילין של יד ושל ראש ופועלים בבת אחת: התפילין שבראש – שמניחים אותם ביחד עם תפילין של יד – מטילים פחד על אויבי ישראל והם בכלל לא מעיזים להתחיל במלחמה. לכן נאמר שם הכל בבת אחת: "והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", התפילין של ראש ושל יד פועלים בבת אחת ומטילים אימה ופחד על האויב.
אולם בפרשתנו, כאשר מדובר על המצב בפועל כפי שהיה לאחר שבני ישראל גרמו על ידי מעשיהם לשינוי בתכנית המקורית, הרי שידעו כבר כי כן יצטרכו מלחמות. כשיבואו לארץ יהיה צורך במלחמה כדי להכניע את האויב. אמנם תהיה זו מלחמה יוצאת מן הכלל, מלחמה מלאה בנסים, אבל מלחמה.

כאשר באים להילחם, כאן אנו צריכים את התפילין של יד ושל ראש בנפרד, כל אחד בפני עצמו:

התפילין של יד מביאים לחתיכת זרוע האויב, ואילו התפילין של ראש מביאים לחתיכת ראש האויב. כאן התפילין של יד ושל ראש לא פועלים בבת אחת, אלא יש כאן שתי פעולות חלוקות. כל אחד מהתפילין פועל פעולה מיוחדת לו. התפילין של יד על הזרוע, והתפילין של ראש על הראש.

לכן כאן נאמר בנפרד: "וקשרתם לאות על ידך" – ובזכות זה תחתוך את זרוע האויב; ובנוסף לכך "והיו לטוטפות בין עיניך" – ובזכות זה תחתוך את ראשו של האויב.
יהי רצון, שבזכות ההתחזקות במצות תפילין, נזכה לנצחון במלחמת ישראל כנגד האויבים, נזכה לחתוך את זרועו המבצעת של האויב – וגם את הקדקד המתכנן שלו. ובעיקר, שהתפילין שבראש ישפיעו עלינו לעמוד בתוקף ובהחלטיות כנגד האויב, ואז בכלל לא נצטרך להילחם אתו, שכן "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ועד לגאולה האמיתית והשלימה מיד ממש.

מעובד לפי 'לקוטי שיחות' חלק ט, שיחה ב' לפרשת ואתחנן.
לתגובות והערות: [email protected]