בעתירה, טענו חנן וורדה חסן, תושבי אלקנה חסידי חב"ד, כי המועצה הדתית ביישוב ורב היישוב יהודה שטרן, נוקטים נגדם בגישה מפלה ודווקנית, שמטרתה הדרת קהילת חב"ד מהישוב. לטענת בני הזוג חסן, שנתמכה בחוות דעת הלכתיות, בניית המקוה בהתאם למנהג חב"ד אינה פוגעת בכשרותו לפי שאר השיטות ההלכתיות, אך אי העמידה במנהג זה מחייב את הנוהגים, ובעיקר את הנוהגות, במנהג חב"ד לטבול במקוה אחר, מרוחק מהישוב מרחק נסיעה, כאשר העותרים הצהירו על נכונותם לשאת בהפרש עלויות הבנייה הנובעות ממנהג חב"ד.

מנגד טענו המועצה הדתית ומשרד השיכון, כי ההכרעה בסוגיית בניית המקוה, כמוה כהכרעה בכל שאלה הלכתית, מסורה לרב הישוב. עוד נטען, כי אין דרישה אמיתית למקוה בשיטת חב"ד, בעיקר מהטעם כי מעטות הנשים בישוב הנוהגות מנהג זה.

השופט רובינשטיין ציין בפתח דבריו, כי התנהלות המועצה הדתית ורב היישוב לא נבעו מנימוקים ענייניים. "אודה על האמת, כי קשה להשתחרר מן הרושם, שביסוד ההתנהלות עומדת גם מערכת יחסים עכורה רבת שנים עם העותרים. במקומות אחרים - כמו בירושלים וכן בפתח-תקוה הוסדרה אפשרות, כי יהיו גם בורות טבילה בשיטת חב"ד", כתב רובינשטיין שהוסיף, כי "הדעת נותנת כי אילולא הקשיים הקיימים במערכת היחסים הללו באלקנה אולי היה הרב המקומי נענה למשאלת העותרים".

אולם, למרות התנהגות זו של הרב והמועצה הדתית, קבע השופט כי "אין עילה משפטית, בודאי בישוב קטן, להתערבות בהכרעת הרב, אף אם היא מושתתת על טעמים הלכתיים-ציבוריים רחבים יותר מאשר כשרות המקוה לבדו".

לסיום, ראה לנכון השופט, לציין בפני הצדדים לדיון את חשיבותו של השלום ביניהם. "בודאי ידועים להם דבריו של האדמו"ר ר' מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש", כותב רובינשטיין ומצטט קטע מספרו של הרבי מלובביץ', אגרות קודש: "ועל כרחך צריך לומר, שאפילו אם השכל מוכיח שצריך להיות היפך השלום... הנה בכל זה ישתדלו בעניין השלום, ולכן באו האזהרות הרבות והבטחות הנפלאות בעניין השלום".