בפרשת השבוע, פ' מטות, מספרת התורה על שני שבטים – בני גד ובני ראובן – שהגיעו אל משה בבקשה בלתי צפויה: הם ביקשו שלא להיכנס לארץ ישראל ביחד עם כל עם ישראל. כל עם ישראל עמד אז מוכן להיכנס לארץ, ואילו הם ביקשו להישאר ב"עבר הירדן" – אותו חבל ארץ שהיה שייך לסיחון ועוג, ונכבש מהם בנסים גדולים.
בתחילה משה סירב לבקשתם בצורה תקיפה ונחרצת ביותר: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"?! כלומר, איך יתכן שאתם תשבו בטח באותו חבל שכבר נכבש, ותשלחו את שאר העם שהם ימשיכו להילחם בתוך ארץ ישראל?

על כך השיבו בני גד ובני ראובן, שהם מוכנים לבוא ביחד עם בני ישראל, ולקחת חלק עמם במלחמת הכיבוש. לא זו בלבד, אלא שהם יעמדו בראש המלחמה, ויעברו חלוצים לפני העם. אלא שלאחר שתסתיים המלחמה והארץ תהיה כבושה לפני בני ישראל כולם, אז הם ישובו לארץ סיחון ועוג ויקבעו שם את מושבם הקבוע. על כך הסכים משה, וכך באמת היה:

שבטי גד וראובן השאירו את משפחותיהם ואת רכושם בארץ סיחון ועוג, הלכו יחד עם ישראל לארץ ונלחמו שם; רק לאחר מכן הם חזרו והתיישבו בארץ סיחון ועוג שבה חפצו כמקום מגורם הקבוע.

כאן נשאלת שאלה פשוטה:

איך באמת הסכים משה לכך שחלק נכבד מעם ישראל – שני שבטים שלמים (ולמעשה נוסף עליהם גם חצי משבט המנשה) – יקבעו את מקום מגורם מחוץ לארץ ישראל?! כל כך הרבה דיברו על מעלת ארץ ישראל, התכוננו לכניסה לארץ המובטחת, ארץ האבות, ארץ הקודש – ואיך יתכן שחלק מהעם מעדיף להישאר מחוץ לארץ, ואף מקבל על כך גושפנקא רשמית ממשה רבינו עצמו?

[כמובן שהדבר אינו דומה למגורים בחו"ל 'בדיעבד', בשל אילוצים, כמו בזמן הגלות וכו'; כאן הרי מדובר על זמן שבו עם ישראל בא לרשת את הארץ מכח ההבטחה האלוקית, מלווה בנסים גלויים וכו'].

ב.

התשובה לשאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, ונאמרו בכך כמה הסברים עמוקים בסגנונות שונים. נביא כאן נקודה מקוצרת של הסבר אחד.

על הלך מחשבתם של בני גד ובני ראובן, אפשר ללמוד מתוך סגנון הלשון שהשתמשו בו, ואמרו כך: "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו, ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל" וגומר (לב, טז-יז). רש"י בפירושו מעיר, שהם הקדימו בדבריהם את צאנם לפני ילדיהם! קודם כל אמרו "גדרות צאן נבנה למקננו", הרכוש, ורק אחר כך הזכירו "ערים לטפנו" – הילדים. ומסביר רש"י, ש"חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם".

מה באמת הרעיון בדבר? איזה הגיון יש בהקדמת הרכוש לפני הילדים?

למעשה, מסתתר כאן רעיון עמוק. ידוע בקבלה ובחסידות, שבכל דבר בעולם יש ניצוצות של קדושה, והמטרה בעבודת ה' בתוך העולם הגשמי, היא להעלות את הניצוצות הללו ולגאול אותם על ידי שימוש נכון בהם למטרות חיוביות של טוב וקדושה. יותר מזה מוסבר, כי לא זו בלבד שבכל דבר יש ניצוצות אלוקיים, אלא שככל שהדבר נמוך יותר מבחינה ערכית, נחות יותר בסולם המדריגות הרוחני – כך הניצוץ המסתתר בו גבוה ונעלה יותר, יש לו שורש נשגב ומופלא ביותר.

לפי זה, יש אתגר ומעלה מיוחדת בעבודת ה' עם דברים נחותים בערכם ובמעלתם. ככל שהדבר נחות יותר, חומרי יותר – כך "מרוויחים" יותר על ידי שימוש נכון בו למטרות חיוביות וקדושות. כשאדם מצליח לגאול ניצוצות קדושה מתוך דברים רחוקים ונחותים – הוא מתעלה הרבה יותר מאשר על ידי שימוש בניצוצות הנמצאים בדברים קרובים יותר.

וזו הסיבה הפנימית לכך שבני גד ובני ראובן הקדימו בדבריהם את רכושם, בעלי החיים שלהם, לפני ילדיהם – בכך רמזו למעלה היתירה, הניצוצות האלוקיים הנעלים ביותר, המסתתרים דוקא בתוך הרכוש הגשמי, בבעלי החיים וכיוצא בזה, שיש בהם מעלה יתירה לגבי הניצוצות האלוקיים הנמצאים בתוך בני האדם הנעלים במדריגתם.

ג.

וזה עצמו גם הסיבה לכך שהם רצו להתיישב דוקא בארץ סיחון ועוג, מחוץ לארץ האבות המובטחת. כיון שהם חיפשו את האתגר, את המעלה של העלאת הניצוצות שנמצאים בתוך דברים נחותים בערכם, לכן הם ביקשו להתעסק דוקא עם אדמת חוץ לארץ. נכון שאין באדמה זו את קדושת הארץ, אבל דוקא בגלל זה – טענו בני גד ובני ראובן – יש שם ניצוצות גבוהים יותר, נוכל להשיג שם מעלה עליונה יותר.

בארץ ישראל, שבה קדושה נעלית מצד עצמה – לא מסתתרים ניצוצות כה גבוהים; הניצוצות הגבוהים נמצאים דוקא בחוץ לארץ, ולכן הם רצו לשבת דוקא שם.

אולם למרות שהרצון הזה יש בו תוכן חיובי, נדרשת בו זהירות גדולה, ולכן משה לא התלהב מהרעיון. נכון אמנם שככל שהדבר יותר נחות בערכו כך יש בו ניצוצות גבוהים יותר, אבל הניצוצות הללו נמצאים בהסתר, קשה להגיע אליהם אלא על ידי עבודה מאומצת – וכמו בכל מלחמה, יכולים גם להיכשל. כשאדם רוצה לקבל על עצמו אתגר, הוא לא מסתפק בעבודת ה' ה'רגילה' והוא רוצה דוקא להגיע למקומות רחוקים ושם לעבוד את ה', הרי שיש בכך גם סיכון גדול, שמא הוא לא יידע כיצד לעשות זאת, ואז במקום להעלות את הניצוצות המסתתרים – הוא רק יירד ויתדרדר בעצמו.

לכן גם בסדר עבודת ה' של יום יום, ידוע אמנם שיש מעלה גדולה בבירור הניצוצות הנמצאים דוקא בדברים הגשמיים, ולכן האדם נדרש לצאת מבית הכנסת ומבית המדרש ולהשתדל בבירור הניצוצות הנמצאים בדברים הגשמיים – אבל נדרשת בכך זהירות גדולה. כשאדם קם בבוקר, אסור לו ללכת מיד ולברר ניצוצות במקומות רחוקים, אלא לכל לראש עליו ללכת לבית הכנסת, להתפלל שחרית ולקבוע שיעור בתורה. רק לאחר שאדם מקבל את הכח הרוחני מבית הכנסת, הוא מתפלל ולומד, אז הוא יכול ללכת למשאו ומתנו ולעסוק בבירור הניצוצות.

וכך בעניננו:

משה הסכים לבסוף לרצונם של בני גד ובני ראובן לשבת דוקא מחוץ לארץ ישראל, אבל התנה זאת בכך שהם יבואו קודם כל וילחמו ביחד עם העם בתוך ארץ ישראל. לאחר שיהיו כמה שנים בתוך ארץ ישראל ויקבלו את הכח הרוחני ממנה – אז יוכלו לשוב לנחלתם בחוץ לארץ ולפעול שם.

וכך גם בחיי האדם: כאשר ילד גודל, לא שולחים אותו מיד לעסוק בבירור הניצוצות במקומות הרחוקים ביותר; קודם כל עליו לשבת בישיבה כמה שנים, ללמוד, להתפלל ולהתחזק בתוך "ארץ ישראל", בתוך ענינים של טוב וקדושה בצורה גלויה – רק אחר כך הוא מסוגל ויכול לרדת לעולם הגשמי, לענינים של "חוץ לארץ", ולפעול שם בהכנת העולם לגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

על פי "רשימות" חוברת נא.