"בשעה 10 בבוקר נגיש אוכל בשרי?", שואלת אותי חנה, אשת הרב מנדי, בפקפוק. "בוודאי", אני עונה לה בלי להתבלבל, "הרי את יודעת שבתוך עמנו אנחנו יושבים. כולם יגיעו באיחור בממוצע של 45 דקות עם סטיית תקן של רבע שעה, ועד שיתחילו לאכול כבר תהיה שעת צהריים".

"אולי אני אכין סלט חסה עם קרוטונים?", מציעה חברתי שומרת המצוות. "לא!", אני מתחלחלת, "זה לא קשור לז'אנר". "ומה עם בייגל, זה קשור?", היא מחייכת. "לא", אני מחזירה חיוך, "אבל את יכולה לשים על השולחן". חנה מתרצה ואנחנו פוצחות בתכנון התפריט הבשרי.

הסיבה למסיבה: סיוון נקמורה ילדה בן בכור לה ולבעלה ג'וואיצי'י. הברית תערך באדיבות המוהל הרצל ואני התנדבתי לנצח על מלאכת הבישול. חנה ואני מתכננות את התפריט ואת רשימת חומרי הגלם הדרושים כאשר אנחנו נזכרות שההורים של סיוון הביאו מהארץ 60 קילו שימורים, פיצוחים וכו', מה שעלה להם ביוקר בנקודת הצ'ק אין בנתב"ג, אבל מי סופר.

הבאתי איתי 3 שחקני חיזוק: הבלגי ושני הדרדסים, והתייצבנו בשערי בית חב"ד מייד עם צאת השבת בשעה 20:00. מלכי ודורית כבר חיכו לנו מוכנות

לעבודה. הלכנו על תפריט הרמוני: דגים מרוקאיים ומטבוחה - באחריות אמא של סיוון שהגיעה במיוחד מישראל על מנת לבשל את המעדנים. פסטלים: האחד עם עוף טחון והשני עם תפוחי אדמה בצל מטוגן וכוסברה. סלט גזר מרוקאי - חנה שולפת מהסליק שמתחת לרצפת המטבח ארגז של גזר (כדי לשרוד במדינה שבה שלושה גזרים עולים דולר, חייבים לדעת היכן קונים בסיטונות, במיוחד כשמאכילים את חצי טוקיו מדי סופשבוע).

הרב מנדי והבלגי רוכנים מעל דג סלמון שנקנה במרכול הנקרא 'השור הצהוב' - יש שקוראים לו השור הזועם. מראה הזוי מעט, אבל נראה ששניהם נהנים מהמפגש התרבותי. מנדי (או כמו שחנה קוראת לו מנדי סאן), והבלגי מפלטים ביחד את הדג, לאחר שמנדי מדריך את הבלגי לשטוף היטב את הדג. המחזה ההזוי נחרט היטב בזכרוני.

בינתיים הדרדסים קולפים ירקות, המשמרת הצעירה של חב"ד (מלכי ודורית) מרדדות בצק עלים פרווה שחנה הזמינה במיוחד ואני מנהלת את כולם ובעיקר עושה הרבה רעש. "יש כוסברה?", אני צועקת לפתע, "איפה הבת מלך?", אני מחפשת את בעלת הבית. "הבת מלך כאן", היא עונה לי מתוך איזה ארון, מחפשת אחרי כלי הגשה. למרות קוטנו של המטבח, הוא מצוייד להפליא ואני מתמצאת בו כאילו בישלתי בו כל ימי חיי.

לא פשוט להשיג כוסברה בטוקיו אבל לא נראה שלחנה יש בעיה להשיג כל חומר גלם שנדרש. אמא של סיוון מבוששת להגיע, ואני מנסה בינתיים להכין עבורה חומרי הגלם לטובת המטבוחה ולקלף עגבניות כמו שהן, עם סכין בלבד וללא השריה במיים רותחים. המשימה מתגלה כבלתי אפשרית ואני מחליטה לחכות לאמא של סיוון בסבלנות ולהסתפק בקילוף שום בינתיים.

אני מכינה את הפירה לטובת מילוי הפסטל וחנה מזכירה לי לבדוק שאין דם בביצה. אני מנסה לא לפשל. הארוחה של מחר הולכת ונרקמת לה. אנחנו גומרים לבשל בסביבות השעה 11 בלילה, ואמה של סיוון עדיין אינה נראית באופק. בדרך למכונית אנחנו רואים את מורה (להלן בעלה של סיוון) דוהר בג'יפ עם ההורים של סיוון, והרי לכם החלפת משמרות.

למחרת ב-10 בבוקר הכל מוכן וערוך על השולחן. הקהל מעורב: יפנים וישראלים. אמא של האב המאושר, מורה, יפנית מבטן ומלידה, מנשקת אותי על שתי לחיי בחום, היא מרוקאית, מסבירה לי סיוון והצחוק המתגלגל שלה מלווה את ההסבר.

מורה, גאה כמו טווס, מסתובב עם כיפה לבנה על ראשו מוקף בחבריו המקומיים. הם יושבים בחבורות ומפצחים גרעינים שחורים. הישראלים יושבים בחבורות משלהם, מה שתמיד גורם לי להיות קצת עצובה. הייתי שמחה לראות קצת קירוב לבבות בין שתי החבורות, אבל נראה שחוץ מלי זה לא מפריע לאף אחד.

"אמא שלי אפתה אתמול פיתות על מכשיר הטפניאקי" (מין מולטישף מקומי), מספרת לי סיוון ושוב מתגלגלת מצחוק. לדעתי מורה התחתן איתה רק בגלל הצחוק הזה. ממש מחיה נפשות. הדגים של גוטה (אמא של סיוון) הם מלאכת מחשבת של ממש. שלא לדבר על המטבוחה. היא מצהללת (קולולו), כמיטב המסורת והיפנים שבחבורה תוקעים גזר מרוקאי ודגים שחוסלו כליל (חנה אומרת שבאשמתי, כי אמרתי ששני פילטים מספיקים), וממשיכים לפצח גרעינים ללא הרף.

ושהיה כיף כבר אמרתי?

החלות של חנה - אשת הרב מנדי מבית חב"ד

המרכיבים:

3 שלוש כפות שמרים יבשים - שישים גרם

1 כוס סוכר

4 כוסות מים פושרים

3 ביצים

1 כוס שמן

3 כפות מלח

2 קילו קמח

ביצה לציפוי

שומשום או פרג לקישוט

אופן ההכנה:
משרים את שמרים המים והסוכר בכלי לעשר דקות, עד שהשמרים תוססים. מוסיפים את שאר החומרים ולשים עד שמתקבל בצק רך ולא דביק. מתפיחים כשעתיים עד להכפלת הכמות.
קולעים חלות ושוב מתפיחים עד הכפלה.
מורחים ביצה, מפזרים שומשום או פרג ואופים בתנור שמחומם מראש ל-180 במשך 45 דקות.

בתיאבון ומזל טוב לסיון ולמורה!