בתחילתה של פרשת השבוע, פ' חוקת, עוסקת התורה בדיני טומאת המת: כאשר יהודי בא במגע עם מת הוא נעשה 'טמא', ואסור לו לאחר מכן להיכנס לבית המקדש או לאכול קדשים עד אשר יעבור את תהליך הטהרה המיוחד.

בתוך הדברים אומרת התורה את עונשו של מי שנטמא, ומתוך טומאה הלך ונכנס לבית המקדש או התקרב לקדשי המקדש. עונשו הוא עונש חמור של 'כרת', וכפי שהתורה אומרת (פרשתנו יט, כ): "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא – ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל".

חז"ל מוכיחים (גמרא מס' נזיר סא, ב) מהפסוק הזה, שכל ענין הטומאה שייך אצל יהודי, ואילו אצל גוי, מי שאינו יהודי, "אין לו טומאה". איך רואים מהפסוק שענין הטומאה מוגבל דוקא ליהודי מעם ישראל, ואינו שייך לגוי מאומות העולם? לומדים זאת מהמלים האחרונות שבאותו משפט שציטטנו: "ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל". מזה שהתורה אומרת שעונש הטמא הוא "להיכרת" ח"ו "מתוך הקהל", למדים שמדובר על מישהו כזה שנחשב לחלק מן הקהל; אולם אצל גוי לא שייך לומר שהוא חלק "מתוך הקהל".

כי אצל גוי, אומרים חז"ל, אין "קהל". אין מושג אמיתי של "ציבור", התאחדות של כמה פרטים ל"קהל" אחד. אצל גויים, כל אחד חי לעצמו; בוודאי יש קשרי ידידות, קשרי שכנות, וכדומה – אולם אין קשר אמיתי בין אנשים, ההופך אותם מהרבה אנשים ל"קהל" אחד. מושג זה של "קהל", קשר אמיתי בין אנשים ההופך אותם לציבור, "מנין", "קהל" אחד – שייך רק בעם ישראל.

ואם כן, כיון שגוי מעיקרו אינו חלק "מתוך הקהל" – לכן כל הפסוקים כאן לא מתייחסים אליו, ואין בו טומאה.

אך כאן נשאלת השאלה: מדוע באמת? אמנם הוכחנו מתוך לשון הפסוק שהוא מדבר דוקא בעם ישראל – אבל זו ראיה "טכנית" בלבד, ועדיין עלינו להבין את ההיגיון שבדבר, כי לכאורה איפכא מסתברא:

אם אצל גוי אין את המושג של "קהל", זאת אומרת, שאין לו את המעלה הזאת של האחדות והקשר הנשמתי המיוחד שקיים אצל יהודים, אלא הוא אדם "בודד" שחסרה לו מעלת האחדות המיוחדת של נשמות ישראל – הרי שהטומאה אצלו היתה צריכה להיות חזקה יותר מהטומאה ששייכת בעם ישראל! ואיך יתכן שאדרבה, דוקא יהודי, שיש בו נשמה עליונה ומעלת האחדות, הוא כן מקבל טומאה – ודוקא גוי, הנחות יותר במדריגה, אין בו טומאה?!

ב.

אך באמת, היא הנותנת:

מוסבר בתורת הסוד, שכחות הטומאה מחפשים להיות דוקא במקומות כאלה שהיתה בהם קדושה עליונה. הקדושה מביאה עמה שפע של ברכה וחיים, וזאת יודעים גם כחות הטומאה – ולכן הם מחפשים דוקא יהודי, שיש בו קדושה עליונה מצד נשמתו, יש בו אחדות נשגבה וכו'; את הגוי הם לא מחפשים, דוקא בגלל שאין בו נשמה עליונה, "אין לו קהל".

משל פשוט למה הדבר דומה: גנבים מחפשים לחדור דוקא למקומות השמורים ביותר שקשה להגיע אליהם. לחורבות פרוצות קל מאוד להיכנס, אולם הגנבים יודעים ששם הם לא ימצאו דבר; דוקא מקומות סגורים מעניינים את הגנבים, מתוך ידיעה ששם בדרך כלל מחביאים דברים יקרים – ולכן מחכה הגנב בקוצר רוח לרגע שבו תהיה פירצה קלה באותו מקום שמור וחתום.

כך כאן: יהודי הוא קדוש ויקר בעיני כחות הטומאה – הם יודעים שאצלו אפשר למצוא אוצרות של שפע וברכה, כמו מעלת האחדות הנ"ל. לכן הם מחפשים דוקא את הפירצות שם, אפשרות "להתגנב" אצל יהודי, כמו במקרה של טומאת מת וכדומה;

ואמנם, אצל הגוי הם יוכלו להיכנס יותר בקלות, אבל מה כבר ימצאו שם?!...

ג.

רעיון דומה מוצאים אנו לגבי טומאת אוכלין. התורה קובעת, שלא רק אדם מקבל טומאה, אלא גם באוכל יש מושג של אוכל "טמא" – אוכל שבא במגע עם דבר טמא, נעשה בעצמו "טמא".

ובענין זה מוצאים אנו דבר מעניין: יש חומרה בטומאה אצל משקין, נוזלים – יותר מאשר באוכל מוצק. כך קובעת התורה, שמשקה נוזל נטמא ללא תנאים מיוחדים, ואילו באוכל מוצק יש תנאי מוקדם: כדי שאוכל מוצק יקבל טומאה, הוא צריך קודם להתרטב – לבוא במגע עם משקה רטוב שירטיב אותו, ורק אחר כך הוא נעשה מוכשר לקבל טומאה. אם האוכל המוצק לעולם לא בא במגע עם נוזל – הוא אף פעם לא יטמא, גם אם יגע בכל הדברים המטמאים שבעולם.

למעשה, גם כאן מסתתר אותו הרעיון (אם כי בדרך רמז):

נוזל הוא סמל של אחדות. המשקה הנוזל מחבר ומדבק דברים שונים ונפרדים, ועושה מהם עיסה אחת, גוש אחד. הווי אומר: האוכל המוצק כשלעצמו אין בו את מעלת האחדות – כי כל חתיכה עומדת על מקומה ואינה מתחברת ומתקרבת לחתיכות האחרות. דוקא כשבא הנוזל, המשקה הרטוב, הוא מרטיב את הכל ומעביר טעם מחתיכת אוכל אחת לחתיכה שניה, ועד שהוא הופך אותם לתבשיל אחד, עיסה אחת.

לכן, כל עוד האוכל המוצק לא נרטב מעולם – חסרה בו כביכול מעלת האחדות, והוא דומה בענין זה לגוי, שגם בו אין את מעלת האחדות, "אין לו קהל", ולכן כחות הטומאה לא מחפשים אותו בכלל. אפילו אם הוא יגע בכל הדברים המטמאים, עדיין לא תחול עליו רוח הטומאה, כי היא אינה מחפשת דברים כה 'זולים';

דוקא כשהאוכל נרטב, קיבל קצת מהאופי של הנוזל – החיבור והדביקות, אז כבר יש לו שייכות אל הקדושה. ולכן דוקא אז צריך להיזהר אתו מפני הטומאה – כי רוח הטומאה מחפשת לשרות דוקא על דברים שיש להם שייכות לקדושה ולאחדות.
דוקא מי שהוא יותר מרומם ונעלה – צריך להיזהר יותר מפני כחות הטומאה ש"מחפשים" אותו; והדבר דומה למה שאמרו חז"ל (סוכה נב, א): "כל הגדול מחבירו – יצרו גדול הימנו". היצר הרע מחפש להחטיא דוקא אנשים גדולים, ולכן דוקא הם צריכים להוסיף בתפילה לה' שיציל אותם מפני פיתויי היצר וכל המכשולים.

מקורות: 'תורת מנחם' חלק ל' ע' 176. 'לקוטי שיחות' חלק כז ע' 74-76.