מאת דוד רוזן

פטירתו המיוחדת של האדמו"ר ממודז'יץ מיקדה בין השאר את תשומת הלב לדמות מיוחדת בעולם הרפואה, פרופסור פטריק סורקין, שממלא תפקיד חשוב במערך הרפואה בארץ, כמנהל הטיפול הנמרץ ב'איכילוב'. דמותו של הפרופסור עטור הזקן וחובש המגבעת, בולטת בנוף הרפואי של ישראל, ומגלגלת מאחוריה סיפור חיים יהודי מרתק. הפרופסור נולד בפאריס, וזה קרה לפני 58 שנים, שנת הקמת המדינה ומעט אחרי השואה. אביו היה יהודי רוסי שביקש לאחר המלחמה לשקם את חייו ב"עיר האורות".

רק כנער התוודע ליהדותו

הבית שהקים לא היה דתי, מאד לא דתי. פטריק לא ידע עד גיל מסויים על דבר היותו יהודי. והדבר התברר לו כאשר חבריו התפללו תיפלה נוצרית, והוריו אסרו עליו להצטרף לתיפלה. אז שמע "שמועה רחוקה" על היותו יהודי ובן לעם עתיק יומין שזה עתה כמעט והושמד.

התוודעות זו היתה גרעין שעד מהרה נבט, הנער הצרפתי לא ידע חוכמות, והבין כי אם הוא יהודי צריך לדעת מה זה. וכאשר הוא ידע מה זה, הוא התחיל לקיים מצוות. בין השאר דרש לאכול כשר, והכעיס את אביו ואמו היהודים...

במקביל המשיך פטריק סורקין הצעיר במהלך החיים הצרפתי שלו, כאשר היהדות אינה מטרידה אותו יתר על המידה. אחרי התיכון הפריסאי התקבל בבית הספר לרפואה (66), ובכך המשיך את המורשת המשפחתית, שכן אביו שימש אחרי המלחמה כמנהל של מערך בתי חולים בפאריס.

"מתנדב" בששת הימים

שנה אחרי הכניסה לאוניברסיטה, התלהט הזיק היהודי. זה היה בעת מלחמת ששת הימים לפני יותר מ – 39 שנים. ימי ההמתנה המדכאים לפני הבשורה המדהימה על כיבוש ירושלים, חברון וכל סיני עד הסואץ בסערת ששת ימי הקרבות, התעוררו נימים חבויים בליבותיהם של יהודים רבים – ובהם צעירים. אחד מהם היה פטריק סורקין - הצעיר "הצרפתי-יהודי" בן ה – 19 שהגיע לישראל במהלך הקרבות עצמם, ופעל כ"מתנדב".

אחד מתוך רבים שעשו את "תנועת המתנדבים", שהזרימה לכאן (בדרך כלל לקיבוצים – ככוח אדם זול) אלפי צעירים אירופיים, חלקם הגדול יהודים. הבחור הגיע –איך לא?- ל"קיבוץ המרגלים" – משמר העמק, עבד בבסיסים צבאיים. מהארץ יצא משולהב ואחרי כמה שנים החליט לשוב לארץ, אבל עד שזה קרה, חלפו שנים. 14 שנה.. כשהוא כבר בן 33 הגיע לארץ ישראל כשהוא כבר רופא פעיל, ועימו מגיעה משפחתו, אשתו (יהודיה) ושני ילדיו.

מיפגש עם "החב"דניק על הטרקטור"

סורקין שכל ימיו היה טעון רגש (שגם הניע אותו ללימודי הרפואה מתוך אידיאולוגיה לעזור לבני אדם), "עשה עליה" היישר לביה"ח רמב"ם בחיפה – אז "האדומה". ואז פרצה "מלחמת שלום הגליל", ד"ר סורקין מצא עצמו כמעט בקו החזית. ביה"ח רמב"ם היה המרכז הרפואי הרציני הקרוב ביותר לזירת הקרבות. והמסוקים הזרימו למינחת שלידו מאות פצועים, בהם שרופים באש, חרוכים ופגועי גפיים. לראשונה בחייו ראה מוות והרבה שכול. ראה הורים שעולמם חרב עליהם למראה ילדיהם החוזרים משדות הקרב בארונות מתים. והדוקטור הצעיר קיבל את זה קשה, אפילו קשה מאד.

במקביל הוא עובר בחיפה מפגש אחר, עם ר' ראובן דונין, דמות חב"דית ססגונית, כמעט הירואית, שהיה מוכר לרבים כ"חב"דניק על הטרקטור". זאת בשל עבודתו כטרקטוריסט.

הסבא חב"דניק, הבן "חלוץ", הנכד אברך ליטאי, הנינים חב"דניקים

סיפורו האישי של ר' ראובן דונין עצמו, מקפל בתוכו את הסיפור הישראלי והיהודי, סיפור של ארבעה דורות. אבי סבו היה חסיד חב"ד ברוסיה. סבו, חיים דונין, היה "חלוץ" שירד מהדרך, ובארץ חי חיים "חופשיים". אבל "נחת" לא ממש ראה. כי בנו, תנחום דונין, הלך בדרך אביו כאשר עשה גם הוא סיבוב של 180 מעלות, וחזר אל נקודת ההתחלה, אל היהדות. כבר בצעירותו עבר לירושלים, שם התקרב לרבי אריה לוין, ולימים אף הפך למחותנו, כאשר בתו נישאה לנכדו של רבי אריה, שהוא רבי שלמה אלישיב, בנו של הגרי"ש אלישיב...

הצדיק של חיפה

ר' תנחום דונין היה צדיק, וכשבנה את ביתו בחיפה, היה בית זה מוקד החיים החרדיים בעיר. בתוך הבית הקים מקווה בסגנון הישן, שהיתה מחוממת ב"מזלג חשמלי" ופתוחה כל ימות השבוע. יהודים יראי שמים שביקשו להיטהר היו פוקדים מדי יום את ביתו, שעליו גם התקין בעל הבית צופר של שבת.

ר' תנחום חזר ליהדות של הסבא, אבל לא לחסידות שלו. הוא עצמו היה "ליטאי" (אם כי בגלל "אל תיטוש" התפלל בנוסח חב"ד ע"פ האר"י), וככזה כאמור היה למחותנו של הגרי"ש אלישיב. אבל בני השניים, אברהם וראובן דונין חזרו למורשת סבו של אביהם, והיו לחב"דניקים בוערים. ראובן דונין שבעצמו עבר חוויות בחייו, הפך כמו אביו ל"תל תלפיות" בחיפה, ולדמות מרכזית. בין השאר סייע לכך המותג של היותו, אולי זכר לימים אחרים, טרקטוריסט. ועל אף משאלתו לחדול מהעניין, הרבי מליובוויטש שיום ההילולא שלו יחול במהלך השבוע הקרוב לא אישר לו. הרבי קבע: כטרקטוריסט תוכל לעשות יותר קידוש השם.

אלף "חוזרים" עברו את הבית

אכן המותג של החסיד על הטרקטור מיתג את ר' ראובן דונין, שגם היה בעל אישיות שופעת ואיש לבבי, ככזה משך אליו הרבה צעירים שביקשו להכיר את היהדות. ביתו הפך ל"תחנת רכבת" למתחזקים, ואומרים כי מספר החוזרים בתשובה שעבר את הבית חצה את האלף!

אחד מהם היה הדוקטור, סורקין. כאשר הכיר לראשונה את דונין שממלכתו היתה חיפה והצפון, היה סורקין עדיין איש צעיר מאד, ובעיקר פתוח ורציני. אדם שמבין שכאשר מגיעים למסקנה יש גם ליישמה. הדוקטור שגם כך שמר מסורת, הפך עד מהרה לחב"דניק, ולמזלו אשתו הלכה אחריו. ר' ראובן דונין היה ל"משפיע" של הדוקטור שנקשר עימו בעבותות אהבה. עד כדי כך שבאחד הצילומים הוא נראה כמו ר' ראובן דונין עצמו, עם סמל משיח. אם כי גם ר' ראובן וגם פרופסור סורקין אינם משיחיסטים.

את חיפה עזב ד"ר סורקין כאשר כעבור שנתיים פנה לביה"ח איכילוב כדי לעמוד בראש מחלקת הטיפול נמרץ של בית החולים, עמדה בכירה במערך הרפואי, ולשם כך עבר לגור ברעננה, אבל את החב"דיות ואת הקשר האמיץ עם ר' ראובן דונין לא עזב.

כשהוא עומד מזה חמש עשרה שנה בראש מערך הטיפול נמרץ במרכז הרפואי של תל אביב נחשף פרופסור סורקין לדראמות, כולל בעלות הקשר פוליטי, כמו פיגועים. בכל הפיגועים הגדולים שתל אביב חוותה, כמו "קו 5", הסנטר של דיזנגוף, הדולפינריום ועוד, עמד מטבע הדברים מערך הטיפול הנמרץ של פרופסור סורקין בקו האש. קרעי אדם, גופות הרוסות וגם חיים הרוסים עברו את המחלקה שלו, וקרבות ההצלה העיקריים על חייהם נערכו ממש תחת ידיו. הוא חווה אז מראות נוראים שהותירו בו צלקת שלא תגליד, וגם למד להבין לאיזה שפל חייתי יכולים בני אדם להגיע.

"ד”ר סורקין אמר שפצעיו של רבין חמורים ואי אפשר להצילו"

הדראמה הפוליטית – בה"א הידיעה שעברה על איכילוב היתה כמובן רצח רבין. שמו של פרופסור סורקין נזכר בתיאורי הלילה הארוך ההוא ששינה את פניה הפוליטיות של ישראל. למשל בקטע הבא: "עדותו של אדם שהיה בבית החולים איכילוב בזמן שיצחק רבין טופל: "ד”ר סורקין יצא מחדר המיון ואמר שפצעיו של יצחק רבין חמורים מידי, ואי אפשר להצילו. שמעון פרס חייך חיוך ענק והתחיל להתבדח עם שריד".

"לא אני זה שמחליט, אלא הקב"ה"

ניסיונות לקחת דברים עם פרופסור סורקין על עוללות "הלילה ההוא אז" יעלו חרס, כשם שהוא נמלט בכלל מהתקשורת, וסבור כי עליו להתרכז בתפקידו, הצלת חיי אדם, ולא בהתפרסמות. את תפקידו הוא רואה כחייל בקרב, וכאשר נשאל על כך הוא אומר: "אני אדם מאמין, ואני יודע שלא אני הוא זה שמציל חיים. לא אני זה שמחליט, אלא הקב"ה. אני רק מנסה להיות חייל טוב שלו, ולעשות ככל האפשר למען החולים".

"שוכחים שלכולנו יש גם נשמה אלוקית"

בשעתו נשאל על דרכו ואמר: "אני רואה בכולם בני-אדם, אבל אני חושב שהיהדות הדתית צריכה לשמש דוגמה, דווקא בחברה בה אנו חיים, חברה בה הנשמה הבהמית מודגשת. אנחנו חושבים רק על הצרכים הפיזיים שלנו; להחליף מכונית כל שנתיים, מה נלבש, מה נאכל, ושוכחים שלכולנו יש גם נשמה אלוקית. השכם בבוקר, אחרי שאני חוזר מהעבודה בטיפול נמרץ, יש בי חוסר רצון ללכת להתפלל, אבל כשאני מתגבר על עייפות הגוף והולך לתפילה, אני מרגיש חופשי. אני מרגיש אדם".

"החייליות" שלו לא מפריע לו -ואולי עוזרת- להיות גם רופא מעולה, כאשר הידע שצבר בתפקיד המפתח של "טיפול נמרץ" הופך אותו לבעל הבנה מעמיקה בבעיות רפואיות רבות, מה שמביא רבים לשחר לפתחו, אם כי הוא אינו מקבל את הלינקג' שנוצר רפואה-כסף, וההתמסרות שלו לפציינטים היא מעל ומעבר.

תשעה חודשים עם הרבי ממודז'יץ

בתשעת החודשים האחרונים הוא שימש כרופאו האישי של הרבי ממודז'יץ, מאז האירוע שעבר ערב ראש השנה. ועל כך אמר השבוע: "אני חי עם האדמו"ר תשעה חודשים. היינו מאוד קרובים. הייתי איתו יום-יום, מזה תשעה חודשים. אני מרגיש רע מאוד עם פטירתו. זה לא רק שנפטר לך מטופל, יש כאן קשר עמוק מאוד ביני לבין האדמו"ר והמשפחה שלו. פתאום הכל נעלם. תשעה חודשים שאתה ישן בלילה וחושב עליו, מה אפשר לעשות, למה הוא לא מגיב לטיפול הזה, מה אפשר לעשות. זו תקופה מאוד אינטנסיבית שהיינו לידו בצורה מתמדת, יום ולילה".

"זירוז ההכרזה על הפטירה"

הוא גם מתח ביקורת על מה שכינה "זירוז ההכרזה על הפטירה. זריזות במובן הלא חיובי של המילה", וסבר כי ניתן היה לחכות עם ההודעה, בעיקר כאשר רופא שהיה שותף לטיפול הארוך עדיין לא ראה את הרבי.

"מי יודע מה יהודי כמוהו יכול לפעול עוד לילה בעולם הזה..."

כאשר פנו אליו מהתקשורת באותם שעות מסעירות ושאלו בדבר הסיכויים, הגיב לא כדוקטור אלא כיהודי, ואמר: הרעבע חי וזה מה שקובע, מה שיהיה זה ביד השם, לנו אין חישובים אחרים. וגם אחרי, בעודו כואב את הפטירה, אמר כי הרבי חי עוד לילה ו"מי יודע מה יהודי כמוהו יכול לפעול עוד לילה אחד כשהוא בעולם הזה...".

(הכתבה מתפרסמת ב-COL באדיבות 'שעה טובה')