זעקת תושבי העיר שדרות נוגעת ללב. נשיא המדינה הגיע אתמול עם כל פמלייתו, ועם פמליה נכבדת של כלי תקשורת, להזדהות עם תושבי העיר המופגזת תדיר. שר-הביטחון מחבק את שכניו הבוכיים וממלמל מילות עידוד שיגרתיות של "לא נסכים" ו"לא יעלה על הדעת". ואתמול התברר שישנם תושבים, לא ברור אם רבים או מעטים, שאינם יכולים לעמוד בלחץ הנפשי של רקטות הקסאם, והם החלו לארוז ולהימלט לאזורים בטוחים יותר.

עם כל הסימפטיה לתושבי שדרות, ועם שמירת העיקרון של "אל תדון את חברך וכו'", אי אפשר שלא להיזכר באלו שבהחלט הגיעו למקומם של תושבי שדרות, אבל תושבי שדרות עוד רחוקים מלהגיע למקום שלהם – של הגיבורים האמיתיים מגוש-קטיף. אלו שלא זכו לאותו יחס של סימפטיה וביקורי עידוד וסיוע כאשר אלפים, לא מאות, של רקטות ופצמ"רים נחתו עליהם יום אחרי יום. הם לא קמו ולא ארזו ולא ברחו גם כאשר הממשלה כבר עמדה לגרש אותם מהבית.

הם שנצמדו לאדמתם כאשר להרעשת רקטות נילוו "הרעשות" בלתי פוסקות של השמצות המערכת הפוליטית והממסדית בישראל. והם, גיבורי גוש-קטיף, לא ברחו ולא ייללו. אליהם כבוד הנשיא לא הגיע לחזק את רוחם, וכשר הביטחון ביקר אצלם היה זה להודיע להם שהממשלה עומדת לעקור אותם מיישובם בכוח.

אני יודע שכותרת המאמר הזה פרובוקטיבית. באמת אין זו חוכמה ללגלג על תושבי שדרות ממשרד ממוזג בלב תל-אביב. אבל גם אי אפשר שלא להיזכר איך הזהרנו "אמרנו לכם", אמרנו שזה בדיוק מה שיקרה אחרי הנסיגה מהרצועה, ולפחות אחד מתושבי שדרות, זה שתפקידו היום לעצור את הירי והוא עומד חסר אונים, לגלג אז בפומבי. בוכה מי שבוכה אחרון.

---------------------------------
חגי הוברמן עיתונאי ותחקירן, כתב ספר ומחקרים בנושא ההיתיישבות בגוש קטיף לדורותיה.