בפרשת השבוע, פ' קורח, מתארת התורה את העונש הנורא שקיבלו עדת קורח, שחלק על משה ועל אהרן: האדמה פצתה את פיה ובלעה אותם בתוכה. וכפי שמספרת התורה: "ותפתח הארץ את פיה, ותבלע אותם ואת בתיהם, ואת כל האדם אשר לקרח, ואת כל הרכוש. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, ותכס עליהם הארץ, ויאבדו מתוך הקהל" (טז, לב-לג).

כלומר: קורח עם כל משפחתו ורכושו, וכמו כן דתן ואבירם, שנטלו גם הם חלק מרכזי במחלוקת, עם נשיהם ובניהם וטפם – נבלעו באדמה ומתו בעצם במיתה משונה, ישמרנו ה'.

וכאן ראוי לשים לב לדיוק לשוני: התורה אינה אומרת סתם שעדת קורח "נאבדו", אלא מדגישה ומוסיפה: "ויאבדו מתוך הקהל". ההוספה הזאת, "מתוך הקהל", נראית קצת כמו הסתייגות, כאילו עדת קורח לא נאבדו לגמרי – אלא הם נאבדו רק "מתוך הקהל", רק ביחס לקהל הצופה. ולכאורה, מה באמת כוונת הדברים? מדוע לא הסתפקה התורה באומרה "ויאבדו" [או: "ויאבדו מן הארץ" וכדומה] – אלא הוסיפה והדגישה "ויאבדו מתוך הקהל"?

ב.

אלא שבאמת, כל האבדון כאן של משפחת קורח אינו פשוט כלל ועיקר. אמנם כאן נראה שלא רק קורח עצמו, אלא כל בני משפחתו ("כל האדם אשר לקרח") נספו עמו ביחד, ולא נותר מהם שריד ופליט; אך במקומות אחרים רואים אנו שנותר לקורח זכר ושארית בישראל, ולא סתם המשך – אלא משפחה מכובדת מאוד יצאה מקורח.

רש"י כותב בפרשתנו, שמבני קורח יצאו עשרים וארבע משמרות של לוים ששרו על הדוכן בבית המקדש; שמואל הנביא – אחד מגדולי הנביאים, שחז"ל אמרו עליו כי הוא שקול כמשה ואהרן – היה ממשפחת קורח; ואף בני קורח עצמם, מוצאים אנו כמה מזמורים בספר התהלים שנאמרו על ידם: "לבני קרח מזמור שיר" (תהלים פז, א) ועוד.

ההסבר לענין נמצא בפסוק בפרשת פינחס (כו, יא), שם אומרת התורה במפורש: "ובני קרח לא מתו". אך כיצד מתיישב הדבר עם מה שכתוב כאן, שהארץ בלעה את כל משפחת קורח?

מסביר רש"י שם: "הם היו בעצה תחילה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם. לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם". ובספר תהלים, על הפסוק "למנצח משכיל לבני קרח" (תהלים מב, א), כותב רש"י: "בני קרח – אסיר ואלקנה ואביאסף הם היו תחילה בעצת אביהם. ובשעת המחלוקת פרשו, וכשנבלעו כל סביבותם ופתחה הארץ פיה נשאר מקומה בתוך פי הארץ, כענין שנאמר ובני קרח לא מתו, ושם אמרו שירה ושם יסדו המזמורים הללו. ועלו משם, ושרתה עליהם רוח הקודש".

כלומר: בני קורח היו בהתחלה בראש המחלוקת נגד משה ונגד אהרן. אולם לאחר מכן הם הרהרו תשובה בלבם, ולכן הם לא מתו ככל עדת קורח; הם אמנם נבלעו באדמה ביחד עם כולם, אבל שם הם נשארו חיים – "נתבצר להם מקום גבוה בגיהינום וישבו שם" – ואף שרתה עליהם רוח הקודש והם אמרו שירות ותשבחות. לאחר מכן הם יצאו מאותו מקום שבו היו, חזרו לחיים רגילים והביאו משפחה גדולה של לווים משוררים, ומכללם שמואל הנביא.

אך כאן עלינו להבין את פשר העונש המוזר הזה:
אם באמת הם חזרו בתשובה – למה בכלל נבלעו באדמה? ואם הם לא חזרו בתשובה – מדוע לא מתו ככל עדת קורח, אלא נשארו חיים?
ובכלל, מה פשר העונש המוזר הזה, שמצד אחד הם נבלעו באדמה והגיעו לגיהינום – ומצד שני הם קיבלו שם "מקום גבוה" שבו ישבו ואמרו שירה עד יציאתם?!

ג.

הנקודה היא, שבני קורח אמנם חזרו בתשובה, אבל הם לא הראו זאת בגלוי ובחיצוניות. רק בסתר ליבם הם הרהרו בתשובה, ואילו כלפי חוץ היה נראה כאילו הם עדיין ממשיכים במחלוקת ועומדים בדעתם הראשונה נגד משה ונגד אהרן.

כיון שכן, הרי מדה כנגד מדה:

כיון שכלפי חוץ הם הראו שהם עדיין חלק מהמחלוקת – לכן הם נענשו בבליעה לעיני כל בני ישראל, ככל שאר עדת קורח שנבלעו באדמה; אולם כיון שבאמת הם כבר הרהרו תשובה בליבם, בסתר, לכן בתוך הגיהינום עצמו הם קיבלו "מקום גבוה" שבו יכלו לשבת בשלווה ולומר שירות ותשבחות, עד ליציאתם משם והקמת משפחה עניפה.

וכאן אנו חוזרים לשאלה שפתחנו בה: מדוע הפסוק מדגיש "ויאבדו מתוך הקהל" – כאילו כל אבידתם היתה דוקא ביחס לאותו קהל?

כי אכן, בעצם חזרו בני קורח בתשובה, בסתר לבם ובמחשבתם, כך שלא היתה סיבה לאבד אותם לגמרי; אולם כיון שכלפי חוץ הם לא הראו זאת, וקהל בני ישראל שצפה במחזה חשב שהם עדיין ממשיכים במחלוקתם – לכן הקב"ה איבד אותם מתוך אותו קהל דוקא, אותו קהל שראה אותם במחלוקתם, והיה הכרח להראות כי הם מקבלים את עונשם.

אולם לאחר שנים רבות, כאשר כבר לא היה אותו קהל בחיים, אז כבר יכולים היו בני קורח לצאת ממקומם בגיהינום, ואז ראו בני ישראל שבעצם הם לא מתו.

ד.

מכאן למדים אנו גודל כחה של תשובה – שביכולתה לשנות את האדם מן הקצה אל הקצה:

בני קורח היו בתחילה בדיוטא התחתונה ביותר, הם היו "בעצה תחילה", הם היו מראשי המסכסכים והמתסיסים נגד משה ואהרן, ביחד עם אביהם קרח, דתן ואבירם;

ואפילו לאחר מכן, הם לא חזרו בתשובה גלויה וחיצונית הנראית לעין כל – לא היה להם העוז הנפשי לפרוש באופן גלוי מן המחלוקת, אלא רק הרהרו תשובה בסתר לבם;

ובכל זאת, בגלל הרהור תשובה נסתר זה, זכו בסופו של דבר להימלט מהשאול, לחזור לחיי משפחה ולומר שירות ותשבחות לקב"ה, ועד ליציאתו של שמואל הנביא ועוד לווים משוררים רבים ששוררו בבית המקדש.

[מבוסס – בקיצור נמרץ - על 'לקוטי שיחות', חלק לג ע' 170 ואילך].