"הרבי עודד אותי להוציא את ספרי"
מאת חיים ברון
"פחדתי נורא ללכת לספרייה. כתליה היו עמוסים באותם ספרים, מאות ואלפי ספרים, שבגללם אני, מיכאל, נחשבתי נער עני – עני מדעת. זעם רב עלה והציף את מוחי כלבה רותחת. רציתי לקרוע את כל הספרים. שלא יהיו ספרים. אך בה בעת רציתי גם למצוא דרך להכירם, להיות חבר וקרוב אליהם..." (מתוך 'השליחות שמעבר למילים' מאת מיכאל זרחין).
כשאתה יושב מול מיכאל זרחין ושומע את סיפורו האישי והמרתק, אתה מתקשה להאמין. סיפורו עולה כל כל דמיון ומותיר אותך מהופנט לדבריו.
אפשר להתגבר
כשהיה בן 16 לא ידע מיכאל זרחין צורה של אות, שלא לדבר על קריאת כתבה בעיתון. היום, כשהוא בן 52, הוא לא רק מתראיין, אלא גם חובק ספר שכתב על חייו. וזה לא ניצחונו היחיד. זרחין, שהוגדר כדיסלקטי כשאף-אחד עוד לא ידע מה זה, הקים מכון שבו הוא מטפל בילדים ובמבוגרים שסובלים מדיסלקציה. דרך הטיפול שלו נבנתה על בסיס השיטה שבה הוא למד, לפני למעלה מ-30 שנה, והוא מאמין שאפשר להתגבר על הדיסלקציה ולצאת ממנה לגמרי. הוא הרי ההוכחה החיה לכך.
את המהפך השני בחייו, עשה מיכאל זרחין, כאשר הוזמן על-ידי שכן טוב להתפלל בבית-כנסת הקרוב. התפילה הראשונה גררה בעקבותיה ביקורים רבים, ומנקודה זאת החל ר' מיכאל בתהליך של חזרה בתשובה.
מאז ילדותו ידע כי למשפחתו יש קשר כלשהו לחב"ד, אך הוא לא ידע איך וכיצד. אף-על-פי-כן, החל לחפש את דרכו לחסידות חב"ד. "תמיד ידעתי שמשפחתי קשורה לחב"ד; סבא של אבא היה חסיד חב"ד והוא כתב את תולדות הייחוס שלנו שמגיע עד הרב צבי-הירש זרחין, מתלמידיו של אדמו"ר הזקן. צאצאיו של הרב צבי-הירש היו חסידים של אדמו"רי ונשיאי חב"ד לאורך השנים.
"הסבא שלי ר' שמואל זרחין - אם כי לא הלך בדיוק בדרכי החסידות - אף-על-פי-כן, בשנים בהן התגורר בריגא, היה הולך עם שני בניו להתוועדויות של אדמו"ר הריי"צ. אבא נהג לספר רבות על התוועדויות אלו, ושמר על קשר טוב עם ר' אברהם גודין מ'צעירי-חב"ד' אותו הכיר עוד בריגא".
הקשר עם הרבי
"קשר מיוחד היה לאבא עם חב"ד ועם הרבי", אומר ר' מיכאל, "מידי שנה, בערב ראש-השנה, אבא היה מוציא מתוך אלבומים תמונות של הוריו ושל הרבי ומניחם בסלון. התמונות הללו היו מונחות במרכז הבית עד למוצאי יום-הכיפורים, מעין 'קמע' להוספת אוויר של קדושה בבית בתקופה זו.
"למרות הסיפורים והתמונות, לא ידעתי הרבה על חב"ד או על הרבי. רק לאחר שנים נודע לי, כי כאשר נסעתי כנער לארצות-הברית, אבא ביקש מאימי שניכנס ל'יחידות' בכדי לבקש ברכה והדרכה בגלל מצבי הסבוך, אולם אימא שהייתה יותר רחוקה ממנו מהדת, לא עשתה זאת".
זיכרונת מהתוועדויות אצל הריי"צ
"כאשר התחלתי ללמוד תורה, חיפשתי מקום לשמוע שיעורים שיתאימו לי, וכך הגעתי לשיעוריו המאלפים של הרב יצחק גינזבורג מכפר-חב"ד. אפיזודה שזכורה לי מאותה תקופה, היא התוועדות י"ט כסלו. הבאתי איתי את אבא להתוועדות, ואבא שמע את הניגונים ומהר מאוד נכנס לאווירה.
"הוא החל להפליג בזיכרונו שנים רבות אחורה, כשבילדותו השתתף בהתוועדויות אצל אדמו"ר הריי"צ. השמחה בהתוועדות עם הרב גינזבורג הייתה גדולה ועד מהרה כל הנוכחים נסחפו לריקודים. כאשר יצאנו מההתוועדות, אמר לי אבא, כי איש לא הצליח להרקיד אותו במשך שנים רבות, ורק כעת, בהתוועדות החסידית, הגיע לשמחה אמיתית מתוך ריקוד חסידי.
"בהושענא רבא תשמ"א הגעתי לניו-יורק ובין השאר נסעתי גם ל-770. נכנסתי למזכירות וביקשתי להיפגש עם הרב חודקוב. אחד המזכירים ניסה לדחות אותי, אך בדיוק באותה עת נפתחה הדלת והרב חודקוב נכנס למזכירות. מישהו רמז לי כי זהו הרב חודקוב שאני מחפש, ואני הצגתי בפניו את עצמי כ'זרחין'. 'איזה זרחין?' הוא שאל, 'מיכאל או דני (אחי)?'
"הוא כבר ידע והכיר את כל שלשלת המשפחה ומצבנו באותה תקופה. הוא הובילני למשרדו הצנוע ושוחח עמי למעלה משעה על משפחתנו שהכיר היטב בהיותו בריגא.
"לבקשתו, בשלושת הימים הבאים שהיתי ב-770, כולל שמיני עצרת, שמחת תורה ושבת בראשית. בימים אלו זכיתי לתנועות עידוד וקירוב מהרבי".
הרבי מעודד
"כמה שנים לאחר-מכן, כאשר התחזקתי יותר בשמירת מצוות והתקרבתי יותר לחסידות, התחלתי לכתוב לרבי בקביעות. בדרך-כלל כתבתי על נושאים 'אקטואליים' כמו פרנסה, בריאות ומשפחה. רק בשנת תש"נ מצאתי אומץ בנפשי לגולל לראשונה במכתב את כל מה שעבר עלי בנערותי, ובהזדמנות זו שאלתי את הרבי האם כדאי שאכתוב ספר בו יסופרו תולדות חיי כנער דיסלקטי שבעייתו באה על פתרונה.
כעבור זמן זכיתי לקבל את ברכתו של הרבי להוצאת הספר. התחלתי לכתוב ומסיבות שונות הכתיבה הופסקה. לאחר חודשים אחדים טלפן אלי הרב גרונר, מזכירו של הרבי, ושאל מה עם הספר? נדהמתי מהעידוד המיוחד לכתיבה וחזרתי לכתיבה, אך כעבור זמן שוב הפסקתי".
רק כעבור שנים רבות, הוא השלים את החסר והוציא-לאור את ספרו.
כוח הרצון
כאמור, לר' מיכאל היה כוח רצון וזה מה שהוביל אותו למה שהוא היום. את כוח הרצון הזה מנסה זרחין להעביר למטופליו היום. "בלי הכוח הזה", הוא אומר, "ילד לא יוכל להתגבר על הלקות שלו. התפקיד שלי הוא לגרום לילד לרצות. לא זכור לי מקרה שלא הצלחתי בנקודה הזאת, כי פה אני משתמש בנשק ייחודי מאוד, והוא הסיפור האישי שלי. אני אומר לילד: 'תראה, אני בגיל 17 למדתי לקרוא ולכתוב. אתה רק בן 10 ואתה לא יודע – יש לך את כל החיים לפניך'. וזה עובד".
ואתה באמת יותר מאושר היום?
"בהחלט, אין מה להשוות. בעסקים אני אחד מתוך מיליארדים, וחוץ מטובת הנאה אישית אין שום דבר. אבל כאן, אני כל יום בונה ילדים וילדות, נערים ונערות וגם מבוגרים. הפלא הוא כל יום מחדש, והשמחה היא אדירה, ממש אדירה. יש לי פה עשרות מכתבי תודה של ילדים שתמיד מגיעים מהרבה מקומות שלא יכלו לעזור להם. הם מתוסכלים מזה, ותוך פרק זמן קצר הם עומדים על הרגליים".
זרחין מציג קלסר עם מכתבי תודה של ילדים: "הייתי כמעט אפס אפסים", כותב אחד. השני כותב: "היית לי כחבר". ילד שלישי כותב שרק הוא וזרחין ידעו כמה קשה היה המצב, וכמה קשה עבדו כדי לצאת ממנו. "יכולה להיות יותר שמחה מזה?" הוא שואל.
אז כשהם כותבים זו הצלחה שלך?
"זה הצלחה של שנינו, אני הייתי רק שליח".
0
0
מאפשרים לכם לקבל
