חתן פרס נובל לשלום והסופר היהודי הנודע אלי ויזל יהיה אחד מהנואמים באירועי "ליוינג לגאסי" הגדול בוושינגטון לרגל ג' תמוז, יום ההילולא של הרבי, המאורגן על-ידי ידידי ליובאוויטש בארה"ב. הוא ישתתף לצד מאות שלוחים, תומכי חב"ד בעולם ובכירי הממשל האמריקאי והסגל הדיפלומטי בבירה.

לאחר ג' תמוז, באירוע בו ניתנה לרבי מדליית הזהב של הקוגרס האמריקאי, ויזל התבטא: "או, הרבי לא היה זקוק למדליה הזו. אבל, אולי, אנחנו צריכים את זה לרבי".

ויזל, ניצול שואה שזכה לקשר קרוב עם הרבי, סיפר בשעתו כי היה מודאג כשפני הרבי היו רציניים. "הרגשתי שהוא יודע יותר ממני, ועמוק יותר. מכיוון שהוא אינו עימנו היום, אנו חייבים להיות 'יותר'. אם לא הרבי, היינו מפסידים כל-כך הרבה אנשים צעירים שהיו פונים לסמים ונצרות".

במהלך שמחת-תורה במרכז חב"ד העולמי 770 באחד השנים, הרבי הורה לויזל לומר שלושה פעמים 'לחיים' ובירכו בשנה טובה. "הזיכרון מאותו ערב קצת מעורפל עקב אמירת הלחיים", ויזל סיפר לימים. "אבל, ברכתו של הרבי לשנה טובה התקיימה וזכיתי בפרס נובל לשלום".

ויזל שומר על ידידות קרובה עם השליח הרב אברהם שם-טוב, יו"ר אגודת-חסידי-חב"ד העולמית, וגילה באירוע ג' תמוז בוושינגטון לפני מספר שנים כי "כשאני מתלבט בעניינים פרטיים אני חושב מה אבי היה אומר. כשאני מתלבט בעניינים ציבוריים אני חושב מה הרבי היה אומר".

לצפייה בדברי זיכרון של אלי ויזל על הרבי - לחצו כאן


"שאלתי את הרבי איך אפשר להאמין"

קטע מהראיון רחב שויזל נתן למוסף השבועי של עיתון "הארץ". מאת העיתונאי שחר אילן:

"לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לתמיד את אמונתי", כתב חתן פרס נובל לשלום, הסופר אלי ויזל, בשורות הנחשבות למוטו של ספרו הראשון והחשוב ביותר, "הלילה". "לעולם לא אשכח את הרגעים הללו שרצחו את אלוהי ואת נשמתי... לעולם". הסצינה הידועה ביותר בספר היא כנראה סצינת התלייה. שלושה אסירים, שני מבוגרים וילד קטן, נתלו במחנה בונה באושוויץ לאחר שנמצאו אצלם כלי נשק. המבוגרים מתו מיד. אבל הילד קל המשקל פירפר בין חיים למוות יותר מחצי שעה. "היכן אלוקים?" שאל מישהו מאחורי ויזל, ואילו ויזל מספר בספר שקול מתוכו ענה: "הנהו. הוא תלוי כאן על הגרדום הזה".

"הלילה", ספר הזיכרונות הידוע והנמכר ביותר על השואה, הוא סיפור גירושם של ויזל בן ה-15 ובני משפחתו באביב 1944 מהעיירה סיגט שברומניה לאושוויץ, סיפור החיים והמוות במחנות, וסיפורו של מצעד המוות שבסופו חלה אביו של ויזל ומת. קשה לא לקרוא את "הלילה" כספר על אובדן האמונה ומות אלוהים, אולי הירצחו, באושוויץ.

לכן, זה היה די מפתיע כשכבר בתחילת הראיון אמר ויזל, היום בן 76, "לא כתבתי על מות האלוקים. אנשים לא הבינו אותי נכון. אף פעם לא איבדתי את האמונה באלוקים. התקוממתי נגד שתיקתו של אלוקים... היו לי שאלות ומחאות".

ויזל מסביר כי "אני אמרתי שאלוקים נמצא בילד שרצחו עכשיו. רציתי להגיד שכל פעם שרצחו את היהודי ניסו לרצוח את אלוקים". לדבריו, ייתכן שאחרי השואה באמת היה מקום שיגיד "ריבונו של עולם, ביי-ביי, שלום, גמרנו. אבל מה? במקום זה התחלתי לריב אתו ואני רב איתו כל הזמן".

אנשים מפרשים אותך איך שהם רוצים ואתה לא מתערב?

"בספר הזיכרונות שלי 'כל הנחלים הולכים אל הים' יש פרק שלם שבו אני מסביר את פרשת האמונה שלי. אני אומר שיש לי אמונה פצועה, אבל היא אמונה. אני מתקומם נגד דרכי האלוקים. אבל אני פשוט לא יכול להתגרש. אני פשוט לא יכול. זה כמעט לא עניין של רצון. היה לי משבר אמונה, משבר מאוד קשה, כמובן. בשבילי השאלות נשארו פתוחות. לו הייתי אומר שאני מאמין בצדקתו וקדושתו של אלוקים, אז הבעיות היו נפתרות והכל היה כשורה. אבל אני אומר, הכל לא כשורה".

איפה אלוקים היה בשואה?

"אתה חושב שאני יודע? אני באמת לא יודע, ולכן אני צועק. אני צועק בלחש, כי אני לא יכול לצעוק. הקול שלי שקט מאוד. אני מדבר בלחישה וכותב בלחישה. הדתיים הקנאים אומרים שעם ישראל חטא ואלוקים העניש אותו. כשאני פוגש רבנים גדולים, אני אומר 'תגידו לי אתם מה אנחנו יכולנו לחטוא כדי להיות ראויים לעונש כזה'.

"הייתי מיודד עם הרבי מלובביץ'. שאלתי אותו איך אפשר להאמין אחרי מה שקרה. הוא אמר לי 'איך אפשר לא להאמין'. אמרתי לו 'אם אתה נתת לי עכשיו תשובה, אני לא מקבל, אבל אם נתת לי שאלה נוספת אני כן מקבל'. אין הסבר. אם אלוקים עצמו היה מופיע בחלום או בחזון והיה נותן לי תשובה, הייתי אומר שאני לא מקבל אותה. על זה אין לי תשובה. אין לי תשובה".

*

אתר מיוחד הוקם עבור הועידה בוושינגטון, בו ניתן ללמוד על שרשרת האירועים, לצפות בתמונות מהאירוע הקודם, ושליחת טופס הרשמה – לכניסה לחצו כאן