כולם יודעים, הדבר מפורסם ומתפרסם כל הזמן, על הגנות והאיסור של לשון הרע. כשאדם מדבר דבר רע על חבירו, על אדם שני, הדבר שלילי ואסור בתכלית. אולם בפרשת השבוע אנו למדים על פרט נוסף, צד חשוב בענין זה של לשון הרע.

לכאורה אפשר לחשוב, כי הפגם בלשון הרע אינו בעצם הדיבור כשלעצמו. לא הוא הבעיה המרכזית. הבעיה המרכזית היא בגורם של הדיבור, או בתוצאה שלו:

כשאדם מדבר בגנות אדם שני, הרי הגורם לכך הוא בדרך כלל מדות רעות של המדבר: המדבר שונא את המדובר, מקנא בו וכדומה – ולכן הוא מדבר בגנותו. מובן שדיבור כזה הוא דיבור חמור ביותר, דיבור שכל ענינו ליבוי אש של שנאה וקנאה, דיבור שנובע מהיצר הרע וממדות רעות – ויש להתרחק ממנו בהתאם.

כמו כן יש מצב בו אדם מדבר בגנות אדם שני, והדבר מביא לתוצאה שלילית עבור זה שמדברים עליו. על ידי הדיבור מתפרסם דבר מה שלא בשבחו של המדובר, סיפור לא נעים שהיה מעורב בו וכדומה. גם במצב כזה מובן שהדיבור הזה הוא דיבור מסוכן שעלול להביא לתוצאות קשות ולגרום נזק.

אולם יש מצב שבו אין כאן שום כוונה רעה ושום נזק. האדם המדבר לא מתכוון לגרום כאן שום נזק לאף אחד, הוא לא שונא אף אחד ולא מקנא באף אחד, הוא גם לא מתכוון כאן לפרסם את הדבר ולגרום נזק והכפשה לחבר – בסך הכל הוא מדבר על דבר מסויים, ובתוך הדברים הוא מכניס מילה בגנות חבירו, בדרך אגב ממש, בלי שום כוונה רעה ותוצאה שלילית.

דוגמה לסוג זה היא בסוף פרשתנו. התורה מספרת "ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה .. אשר לקח". כפי שמסבירים חז"ל, מרים התחילה לדבר על צערה של ציפורה אשת משה. לאחר מתן תורה ציווה הקב"ה את משה שבגלל רום מעלתו ומעלת נבואתו עליו לפרוש מאשתו; ומרים סיפרה על כך לאהרן, ותמהה באזניו על כך, באומרה: "הרק אך במשה דיבר ה'? הלא גם בנו דיבר"! כלומר: הרי גם מרים ואהרן עצמם היו נביאים ושרתה עליהם רוח ה' – למרות היותם עסוקים בחיי משפחה; אם כן, מדוע משה היה צריך לצער את אשתו ולפרוש ממנה בגלל נבואתו?

מרים לא אמרה כאן שום דבר שאינו נכון. היא גם לא התכוונה לספר בגנותו של משה, אלא רק הביעה את פליאתה מתוך שלא הבינה מספיק את גודל מעלת משה. [ובאופן טבעי, בהיותה אחותו, וגם היא עצמה היתה נביאה – היה קשה לה להבין ולקלוט שאחיה בשרה התעלה עליה במעלה כה גדולה עד שאין היא מבינה את סוד הנהגתו].

אף על פי כן, נענשה מרים על עצם הדיבור בנושא, ולקתה בצרעת. וכמו שכתב הרמב"ם (סוף הל' טומאת צרעת): "ועל ענין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת, זכור את עשה ה' אלקיך למרים בדרך. הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה, שהיא גדולה ממנו בשנים וגידלה אותו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים. והיא לא דיברה בגנותו, אלא טעתה שהשוותה אותו לשאר נביאים. והוא לא היה מקפיד על כל אלו הדברים – שנאמר: והאיש משה ענו מאוד;

ואף על פי כן, מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות, לפיכך ראוי למי שרצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן" וכו'.

למדנו מכאן, שהבעיה בלשון הרע היא בעצם הדיבור. אפילו אם לא מתלווית אליו שום כוונה רעה, שום תוצאה שלילית ושום נזק, אף אחד לא כועס ולאף אחד זה לא מפריע בכלל – בכל זאת עצם הדיבור השלילי פוגם בנפש. הווי אומר: אפילו כאשר הדיבור הוא חיצוני, הוא נאמר מן השפה ולחוץ בלי שום רע פנימי המתלווה אליו – גם אז הוא מביא לנזק. וזה באמת גם תוכנה של הצרעת, שהיא דבר חיצוני לגמרי – אין בה כאב החודר לפנימיות האדם; זהו אות חיצוני בעור האדם, הבא לאותת לו שאמנם בפנים הכל בסדר, הוא לא שונא אף אחד ואין לו מדות רעות, אבל החיצוניות שלו – הדיבור – פגומה.

כי כח הדיבור הוא כח חשוב ביותר, הנוגע לעצם נפשו של האדם, ואסור לזלזל בו. הדיבור אינו רק מוציא מה שיש בתוך האדם החוצה, אלא שהדיבור גורם לשינוי באדם המדבר. יתכן ועצם הדיבור הרע, למרות שהוא נעשה בלי שום כוונה רעה, הרי עצם הדיבור משפיע על האדם המדבר וגורר אותו לאט לאט, וכך נכנס הרע לבסוף גם בפנימיותו, חלילה.

ומכאן למדנו גם לכיוון החיובי, שגם כאשר הפנימיות של האדם פגומה חלילה ואין לו את הכח והעוז לחזור בתשובה שלימה פנימית – הרי יש משמעות גם לדיבור החיצוני. אם האדם יחזור ויאמר בדיבור את העובדה שהוא רוצה לחזור בתשובה וכו', זה ישנה במובן מסויים גם את פנימיותו, והדבר יקל עליו לחזור בתשובה שלימה בסופו של דבר.

כח הדיבור הוא כח חשוב ביותר, ולכן בספרי גדולי ישראל נקרא האדם בשם "מדבר" – זו מעלתו של האדם על בעלי החיים ושאר חלקי הבריאה: האדם הוא היחיד שניתן לו הכח לדבר. הוא אמנם כח חיצוני לכאורה, אבל ההשפעה שלו גדולה. לכן יש להתרחק מדיבור שלילי, גם כשאין בו שום כוונה רעה – ולאידך, יש להוסיף בדיבורים חיוביים, גם אם אולי אין "כיסוי" מאחוריהם די הצורך. כמובן שאת עיקר המאמץ צריך להשקיע באמת בפנימיות – דיבורים לבד לא מספיקים; אבל יש תועלת גם בעצם הדיבור.

מקורות: לקו"ש חי"ח ע' 145. חכ"ב ע' 67-68. חכ"ז ע' 212.