בשבוע שעבר שהינו בכנס מקצועי בחו"ל למגדלי צמחי הגינה 'גרניום'. לאה ואני נשארנו לסוף השבוע בעיר פראג - עירו של המהר"ל, פראג היא עיר שהקהילה היהודית שהיתה בה השאירה את חותמה לדורות, פראג העיר המרכזית בצ'כיה שכגודל עלילות הדם, כגודל האנטישמיות, כך גדולתה בהיסטוריה היהודית שלה, "ביהדותה" ובכנסיותיה להבדיל.

אבל לא על כך באתי להלאותכם.

בליל שבת, היינו בבית-הכנסת "אלטנוי" של המהר"ל, כדי לחוש התפילה במקום. בשבת בבוקר התפללנו בבית-הכנסת של חב"ד. כיוון שהועליתי לתורה, כדרכי (מחוץ ליישוב) אני מבקש "מי שבירך" מיוחד לגולי גוש-קטיף וכך גם בפראג. לאחר התפילה, ניגשו אלינו כל מיני יהודים שבאו לשאול, להתעניין ולדבר, המתפללים היו מארצות שונות בעולם.

אבל נתמקד בשניים. הראשון יהודי מניו-יורק גבוה ממני בראש, לא מדבר עברית, מתחיל בהתרגשות רבה:

"זה לא יאומן, לא יאומן, שזה קרה" (הרס גוש-קטיף).

תבינו, היהודי לא היה ממש בעניין עד ש"יום אחד הגיעה לניו-יורק אישה מגוש-קטיף: שמה אניטה... לא זוכר", ואני משלים: "טוקר".

"כן..כן... – היא דיברה בפני הקהילה מתוך עומק ורגישות, הצליחה לצלול עמוק-עמוק לתוך ליבותיהם של אנשי הקהילה, לרגשם ולעלות ממילא את הנושא לראש סדר העדיפויות".

בקהילה בניו-יורק, ההתרגשות היתה כפי שהוא מתאר עצומה – לזכותה של אניטה.

היהודי שהגיע לביקור בפראג המיוחדת ליהודים (כבר אמרנו עלילות הדם, התלכדותם של יהודי פראג כנגד השלטון, התקשורת התעמולתית, הכנסייה), פוגש לראשונה יהודים מגורשים מגוש-קטיף, מאז ההתרגשות שלו וקהילתו בניו-יורק במפגש עם אניטה.

והסיפור השני

תוך-כדי, עומדת לידינו אישה, נמוכה בראש ממני ומספרת ללאה את סיפורה:

"אני ילידת פראג, גם אימי גם סבתי וכן הלאה. לפני כ -25 שנה שלחו אותי הורי לברלין ללמוד משחק, תוך-כדי שהותי בברלין הכרתי ישראלי שלמד שם משפטים". (אגב הוא היה שחקן הכדורגל היהודי/ישראלי היחידי שם – התק' הקומוניסטית).

יום אחד סיפרה לו את כמיהתה לבקר בישראל, אלא שהיא לא יכלה, מהסיבה שאחרי שדרכונה יוחתם בחותמת ישראלית, לא תוכל לחזור יותר הביתה לפראג (לנסוע אז לישראל - זה כמו לסוריה היום). הבחור לקח לו כאתגר לדאוג לחברתו שתוכל לבקר בישראל ודרכונה לא יוחתם ואכן הוא הצליח בקשריו בקונסולייה, והבחורה ששמה חוה נסעה ערב יום-כיפור לישראל.

בינה לבין תפילה, מצוות וכולי, כמרחק ממך לבודהה. והיכן שהתה חוה באותו יום-כיפור? בגני-טל! כן, בגני-טל.

סבתה היא אחות של סבתא של נאמבורג שהיא אחות הסבתא של זאב מייזליק. כבר התחלתי לדמוע מהתרגשות, והיא מספרת "איך זוכרת את השתילים הקטנים והצעירים ששתלו בגני-טל, את בית-הכנסת, החברים/רות, את התפילות להן זכתה לראשונה בחייה, את חווית יום-הכיפור הזה ששינה את חיי, את הליכותי ודרכי".

אני, התרגשתי כל-כך, עורי הפך לעור ברווז ותאמינו לי שהסתבכתי כיוון שלא היתה לי מטפחת בכיס (טלטול - שבת).

היא כמובן חזרה לברלין מתודלקת וגוררת את חברה לכל שפיץ ביהדות. כיום הבחור חזר בתשובה. מקורב לחב"ד והם עם ילדיהם עושים נפשות בפראג.

אחרי ששמעתי את סיפורה אני מחפש את האמריקאי הגבוה, גורר אותו לאותה אישה נמוכה, ואומר לו: "שמע אתה חייב לשמוע את הסיפור של האישה, אתה מבין מה היה גוש קטיף?!"

(המאמר פורסם באתר 'קטיף-נט')