לפני כארבע שנים, ב-20 בדצמבר 2002, השמיע שמעון פרס הכרזה תמוהה: "אין עוד לפסוק לפי הכלל ההלכתי הקובע שיהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה, או התגייר לפי ההלכה. יהודי הוא מי שילדיו יהיו יהודים, ואין זה חשוב כלל אם אמו, אביו או רבע סבתו היו כאלה, אלא כיצד הוא מגדיר את עצמו".

זו היתה, למיטב ידיעתי, הכרזה חד-פעמית. פרס לא חזר עליה. יהודים נאמני התורה קיוו שאולי חזר בו. מה שחשוב יותר היתה משאלת לב, שדעה זו תתאייד מהשיח הציבורי.

אך תקוות לחוד ומציאות לחוד. ארבע שנים מאוחר יותר חוזר יוסי ביילין על אותו רעיון עצמו, וכמעט באותו נוסח.

במאמר ב"הארץ" (19 במאי) שכותרתו "המשפחה המורחבת", הוא כותב: "היהדות החילונית מוכרחה להגדיר לעצמה מיהו יהודי, ואסור לה להעניק ליהדות הדתית את המונופול על ההגדרה. לא ייתכן, שמי שאביו יהודי והוא מבקש להיות מוגדר כיהודי, יידחה ויידרש לעבור גיור דתי. לא ייתכן, שבני זוג שנישאו ליהודים ורואים עצמם כיהודים יצטרכו לעבור גיור דתי, אף על פי שהם עצמם אגנוסטיים למשל".

התשובה לתזה הזאת במישור הרעיוני חד-משמעית: מי שנחלץ לפתיחת שערי הלאום היהודי לפני כל המצהיר על רצונו, אינו מתכוון כלל ללאום היהודי כמות שהוא. הוא שולל למעשה את קיומו. הוא רוצה לעשותו מה שאיננו: לאום חדש מנותק מן העבר היהודי, ממסורתו וממורשתו.

"והייתם לי סגולה מכל העמים". אנו נבדלים מגויי הארצות, ובכך ייחודו של עם ישראל. בכוח אמונתו זו שרדנו, לעומת אומות רבות שהתפוגגו. לכן, אם לא נשמור את תעודת הזהות המקורית שלנו, הדור השני והשלישי ימצא עצמו חסר זהות לחלוטין, והמיעוט שישרוד ייאלץ לשמור ולהגן על עצמו באמצעות "פנקסי קהילות". כלומר, יהיה פילוג בעם. יהיו "יהודים" בלי יהדות, לעומת יהודים נאמני המורשת.

אפשר לבחון את הרעיונות של פרס וביילין גם מזווית אחרת. למשל, לפי תמונת העם היהודי בקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם, בארצות הברית. לאחרונה פירסם הוועד היהודי האמריקאי נתונים מאלפים. למיליון וחצי איש בארה"ב יש הורה יהודי אחד, והורה לא יהודי אחר. שיעור ניכר, יותר מ-30%, מאותן משפחות שרואות עצמן יהודיות, בני הזוג הלא-יהודים חשים אשמים בגלל האמונות והמנהגים שהותירו מאחור. וחמור מכל: ילדיהם מהווים מראה לאמביוולנטיות שלהם, כאשר הם תופשים עצמם למעשה רק כ"חצי-יהודים". מצב בעייתי לכל הדעות.

סטיב ביים, ראש האגף לחיים יהודיים בני זמננו בוועד היהודי-האמריקאי, אמר על כך כי "האתגר כיום בארה"ב הוא ליצור בתים יהודיים, שבהם יגדלו הילדים כיהודים לכל דבר. והדרך היחידה להבטיח זאת, היא באמצעות גיור בני הזוג הלא יהודים".

ביילין במאמרו מתנגד ל"גיור דתי" וכוונתו לגיור לפי ההלכה. הוא מבקש לעשות קיצורי דרך: "גיור קל", "גיור כאילו". וזו עוד טעות במסכת אשליות. הגיור הוא, כמובן, אקט דתי מובהק, ומי שאינו מוכן לעבור אותו מפני שהדת אין לה משמעות בעיניו, מרמה את עצמו, ומנסה להטעות את זולתו. "גיור קל" הוא תעתוע, תרמית. "המתגיירים" בשיטה אינסטנט רק יעמיקו את פיצול העם לשניים. זו לא תהיה כבר משפחה מורחבת, אלא מפולגת. יהיו "יהודים" עם הנחות, לעומת יהודים לפי ההלכה.

הנושא נדון, כידוע, בשנים האחרונות במלוא חריפותו. עלו לארץ, ברוך השם, מיליוני יהודים מכל הגלויות, והיגרו אליה גם לא-יהודים במאות אלפים. תומכי השקפתם של פרס וביילין מתמרמרים על ההקפדה הנדרשת בקיום תהליך הגיור. אך מה לעשות שהגיור הוא אכן מושג הלכתי, ולא ניתן למכור לכל דורש "תעודת יהודי", במסגרת מבצעי הוזלה כמקובל בסופרמרקטים. אם לא רוצים לפרק את האחדות היהודית, ואם רוצים למנוע פילוג לשני עמים, ראוי לגנוז את הרעיונות התמוהים, מבית מדרשם של פרס וביילין.

הכותב הוא חבר כנסת בסיעת "יהדות התורה" • המאמר פורסם בעיתון 'הארץ', היום