מערכת COL
|
יום כ"ו אייר ה׳תשס״ו
24.05.2006
הקשר שבין פרשת במדבר לשבועות / רעיון לשבת
את פרשתנו, פרשת במדבר, קוראים ברוב השנים – וכך גם בשנה זו – בשבת שלפני חג השבועות, השבת האחרונה לפני 'זמן מתן תורתנו'. מובן, איפוא, שיש קשר בין תוכן הפרשה לבין תוכנו של חג השבועות הקרב ובא עלינו לטובה ■ דרשה עבור אנ"ש והתמימים ב'כתבה מלאה'
ובכן, הפרשה מתחילה בציווי של הקב"ה על מנין וספירת בני ישראל: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבותם". וסביב נושא זה סובבת למעשה רובה ככולה של הפרשה.
אולם, התורה אינה אומרת סתם לשון של מספר, אלא נוקטת בלשון נשיאה והרמת ראש, "שאו את ראש", מלשון הגבהה והתרוממות – וכאן יש לנו רמז למתן תורה, שבו הקב"ה הגביה ורומם את בני ישראל, "אתה בחרתנו מכל העמים ורוממתנו מכל הלשונות".
יותר מזה: ידוע שחג השבועות נחשב לזמן הנישואין, החתונה של הקב"ה עם בני ישראל, כאשר הקב"ה הוא החתן הנושא לאשה כביכול את הכלה – כנסת ישראל. וכדברי חז"ל (תענית כו, ב): "יום חתונתו – זה מתן תורה". וזה גם רמוז בלשון "שאו" – מלשון נישואין, "שאו את ראש כל עדת בני ישראל" – תכניסו אותם בברית הנישואין עם הקב"ה.
[לפי זה, שחג השבועות הוא יום הנישואין של הקב"ה עם בני ישראל, נקבל תוספת משמעות במעלתה של שבת זו ובקשר שלה עם חג השבועות:
ידוע המנהג (בעיקר בקרב קהילות האשכנזים) שהחתן עולה לתורה בשבת לפני החתונה, בתור הכנה לפני החתונה; וכך בעניננו, הנישואין הכלליים של הקב"ה עם בני ישראל הם בחג השבועות, ובשבת לפני החתונה מתכוננים לחתונה על ידי הקריאה בתורה של "שאו את ראש", מלשון נישואין].
מכאן גם הקשר של חג השבועות עם הפרשה הבאה, פרשת נשא, שגם היא נקראת תמיד בסמיכות לחג השבועות (השנה נקרא פרשה זו למחרת חג השבועות) – שמתחילה ונקראת במלים "נשא את ראש", גם כן מלשון הגבהה והתרוממות, וגם מלשון נישואין.
ב.
הקשר עם הנישואין של הקב"ה ובני ישראל שבזמן מתן תורתנו, מרומז גם בצורת המנין כפי שמדגישה התורה בפרשה. התורה אומרת, כי מי שיפקוד וימנה את בני ישראל יהיו משה ואהרן יחד. ובכך יש חידוש לגבי המנינים הקודמים המסופרים בתורה (בתחילת פרשת כי תשא), שם נאמר הציווי בלשון יחיד – "כי תשא את ראש בני ישראל" – למשה רבינו לבד; אולם כאן מצווה הקב"ה לצרף גם את אהרן, ולכן אומר למשה ואהרן יחד: "שאו את ראש בני ישראל".
למה באמת צריך גם את משה וגם את אהרן? מדוע לא מספיק באחד מהם לבד?
לפי הרמז שהסברנו, שיש כאן רמז לנישואי הקב"ה עם כנסת ישראל במתן תורה, אפשר להבין זאת בדרך זו:
בחתונה כפשוטה, נהוג שיש "שושבינים", שהם אלו שמוליכים את החתן והכלה אל החופה. שושבין איש שעומד בצד החתן ומוליך אותו אל החופה, ושושבין אשה שעומדת בצד הכלה ומוליכה אותה אל החופה. [למעשה נהוג בדרך כלל לקחת כמה שושבינים וכמה שושבינות, אולם העיקר כאן הוא שיהיה זוג אחד – איש מצד החתן ואשה מצד הכלה].
כיון שאנו מקבילים את מתן תורה לשמחת נישואין – הרי גם פרט זה של שושבינים קיים גם במתן תורה:
יש "שושבין" מצד החתן, הקב"ה כביכול, ויש "שושבין" מצד הכלה, בני ישראל. וזה הוא התפקיד של משה ואהרן – משה נחשב ה"שושבין" מצד הקב"ה, הוא כביכול זה שמביא את החתן אל החופה, מחבר את הקב"ה מצידו עם בני ישראל; ואילו אהרן נחשב ה"שושבין" מצד בני ישראל, הוא זה שמביא את הכלה, את בני ישראל, ומחבר אותם אל הקב"ה.
וההסבר בדבר:
הסיבה שבחתונה כפשוטה יש שושבינים, מצד החתן ומצד הכלה, היא במטרה שאלו יגשרו ויתאימו על הפער שבין החתן והכלה. הרי עד כה היו החתן והכלה אנשים זרים זה לזה, ועתה הם עומדים להתקרב זה לזו ולהתחבר כזוג אחד. באופן טבעי, ההתקרבות הזאת קשה לביצוע על החתן והכלה, וכמה שדיברו על כך קודם וסיכמו וכו' – עדיין כשמגיע הרגע הגורלי שבו באים לחבר ביניהם בפועל, יש הרגשה של יראה, רתיעה ובושה בין הצדדים.
כדי להתגבר על הרתיעה הטבעית הזאת, באים השושבינים לסייע ביד החתן והכלה, לתמוך בהם ולעודד אותם. השושבינים באים בעצם לסייע לחתן ולכלה להתגבר על אותו מרחק ופער שבין הצדדים, להביא את האחדות והקירוב לידי גמר בפועל ממש. לכן השושבינים צריכים להיות קרובים אל החתן והכלה – אם קירבת משפחה ואם קירבת ידידות – שכן דוקא בזכות קירבה זו יכולים החתן והכלה להסתייע מהם ולהתעודד מקירבתם. קיומו של איש קרוב העומד לצד החתן באה להרגיע אותו וליישב את דעתו, לתת לו את ההרגשה שהוא אינו לבד ויש מי שיעזור לו – וכך גם קיומה של האשה הקרובה העומדת לצד הכלה.
דבר זה נכון – כמובן ברמה אחרת לגמרי, במשמעות גבוהה ועמוקה לאין ערוך – גם בנישואין של הקב"ה ובני ישראל:
הפער והמרחק בין רוממותו האין סופית של הבורא לבין בני ישראל הנמצאים בעולם הגשמי הנחות הזה – הוא גדול ועצום. וכאשר באים הקב"ה ובני ישראל להתחבר ולהתאחד כחתן וכלה – צריכים "עזרה" ו"תמיכה" כביכול כדי לגשר על הפער הגדול הזה.
לשם כך באים ה"שושבינים", "קרובי משפחה", שבאים לסייע ביד כל אחד מהצדדים "לחצות את הגשר":
משה רבינו הוא ה"שושבין" מצד החתן, הקב"ה. אין כמו משה רבינו שקרוב אל הקב"ה, משה הוא "איש האלקים", והוא זה שמוליך את החתן אל החופה – קרי: הוא זה שמוריד את האור האלוקי הנשגב למטה, אל העולם הזה, בצורה כזו שיוכל להיקלט ולהתקבל אצל הכלה, בני ישראל;
ואילו אהרן הוא ה"שושבין" מצד בני ישראל, שבעולם הזה. אין כמו אהרן הכהן שקרוב אל בני ישראל, מבין לבעיותיהם וקשוב לרחשי לבם. לכן נאמר על אהרן הכהן שהוא "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – אהרן הוא הסמל של אהבת ישראל גדולה ועמוקה, הוא מצליח להבין כל יהודי ולתת לו את ההרגשה הטובה. אהרן הוא זה שמוליך את הכלה אל החופה – קרי: הוא זה העומד מצד בני ישראל, ומעורר אותם להתרומם ולהתעלות לכיוון החתן, אל הקב"ה.
ג.
ובהמשך להקבלה זו שבין חג השבועות ובין שמחת נישואין:
יש פתגם עממי, שלפעמים מרוב ההכנות לחתונה שוכחים להתחתן... מרוב עיסוק בהכנות הטכניות לשמחת הנישואין – משלוח הזמנות, הזמנת צלם ותזמורת, הכנת האוכל והבגדים וכו' וכו' – יכולים לשכוח את העיקר: לערוך את הנישואין בין החתן ובין הכלה...
כך גם בעניננו:
לעתים עסוקים בפרטים צדדיים של חג השבועות, ועלולים לשכוח את העיקר: העיקר הוא שבני ישראל באים בברית הנישואין עם הקב"ה, וצריכים פשוט לחזק את הקשר והאחדות עם החתן – הקב"ה. וכפשוטו, הוספה בלימוד התורה וקיום המצוות, שהם המחברים בינינו לבין הבורא ומביאים אותנו ליעודנו הנעלה.
שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.
מקורות: לקו"ש ח"ח ע' 1 וע' 7. חכ"ב ע' 61-62. חי"ז ע' 113- 114. שיחת חג השבועות תשכ"ד.
אולם, התורה אינה אומרת סתם לשון של מספר, אלא נוקטת בלשון נשיאה והרמת ראש, "שאו את ראש", מלשון הגבהה והתרוממות – וכאן יש לנו רמז למתן תורה, שבו הקב"ה הגביה ורומם את בני ישראל, "אתה בחרתנו מכל העמים ורוממתנו מכל הלשונות".
יותר מזה: ידוע שחג השבועות נחשב לזמן הנישואין, החתונה של הקב"ה עם בני ישראל, כאשר הקב"ה הוא החתן הנושא לאשה כביכול את הכלה – כנסת ישראל. וכדברי חז"ל (תענית כו, ב): "יום חתונתו – זה מתן תורה". וזה גם רמוז בלשון "שאו" – מלשון נישואין, "שאו את ראש כל עדת בני ישראל" – תכניסו אותם בברית הנישואין עם הקב"ה.
[לפי זה, שחג השבועות הוא יום הנישואין של הקב"ה עם בני ישראל, נקבל תוספת משמעות במעלתה של שבת זו ובקשר שלה עם חג השבועות:
ידוע המנהג (בעיקר בקרב קהילות האשכנזים) שהחתן עולה לתורה בשבת לפני החתונה, בתור הכנה לפני החתונה; וכך בעניננו, הנישואין הכלליים של הקב"ה עם בני ישראל הם בחג השבועות, ובשבת לפני החתונה מתכוננים לחתונה על ידי הקריאה בתורה של "שאו את ראש", מלשון נישואין].
מכאן גם הקשר של חג השבועות עם הפרשה הבאה, פרשת נשא, שגם היא נקראת תמיד בסמיכות לחג השבועות (השנה נקרא פרשה זו למחרת חג השבועות) – שמתחילה ונקראת במלים "נשא את ראש", גם כן מלשון הגבהה והתרוממות, וגם מלשון נישואין.
ב.
הקשר עם הנישואין של הקב"ה ובני ישראל שבזמן מתן תורתנו, מרומז גם בצורת המנין כפי שמדגישה התורה בפרשה. התורה אומרת, כי מי שיפקוד וימנה את בני ישראל יהיו משה ואהרן יחד. ובכך יש חידוש לגבי המנינים הקודמים המסופרים בתורה (בתחילת פרשת כי תשא), שם נאמר הציווי בלשון יחיד – "כי תשא את ראש בני ישראל" – למשה רבינו לבד; אולם כאן מצווה הקב"ה לצרף גם את אהרן, ולכן אומר למשה ואהרן יחד: "שאו את ראש בני ישראל".
למה באמת צריך גם את משה וגם את אהרן? מדוע לא מספיק באחד מהם לבד?
לפי הרמז שהסברנו, שיש כאן רמז לנישואי הקב"ה עם כנסת ישראל במתן תורה, אפשר להבין זאת בדרך זו:
בחתונה כפשוטה, נהוג שיש "שושבינים", שהם אלו שמוליכים את החתן והכלה אל החופה. שושבין איש שעומד בצד החתן ומוליך אותו אל החופה, ושושבין אשה שעומדת בצד הכלה ומוליכה אותה אל החופה. [למעשה נהוג בדרך כלל לקחת כמה שושבינים וכמה שושבינות, אולם העיקר כאן הוא שיהיה זוג אחד – איש מצד החתן ואשה מצד הכלה].
כיון שאנו מקבילים את מתן תורה לשמחת נישואין – הרי גם פרט זה של שושבינים קיים גם במתן תורה:
יש "שושבין" מצד החתן, הקב"ה כביכול, ויש "שושבין" מצד הכלה, בני ישראל. וזה הוא התפקיד של משה ואהרן – משה נחשב ה"שושבין" מצד הקב"ה, הוא כביכול זה שמביא את החתן אל החופה, מחבר את הקב"ה מצידו עם בני ישראל; ואילו אהרן נחשב ה"שושבין" מצד בני ישראל, הוא זה שמביא את הכלה, את בני ישראל, ומחבר אותם אל הקב"ה.
וההסבר בדבר:
הסיבה שבחתונה כפשוטה יש שושבינים, מצד החתן ומצד הכלה, היא במטרה שאלו יגשרו ויתאימו על הפער שבין החתן והכלה. הרי עד כה היו החתן והכלה אנשים זרים זה לזה, ועתה הם עומדים להתקרב זה לזו ולהתחבר כזוג אחד. באופן טבעי, ההתקרבות הזאת קשה לביצוע על החתן והכלה, וכמה שדיברו על כך קודם וסיכמו וכו' – עדיין כשמגיע הרגע הגורלי שבו באים לחבר ביניהם בפועל, יש הרגשה של יראה, רתיעה ובושה בין הצדדים.
כדי להתגבר על הרתיעה הטבעית הזאת, באים השושבינים לסייע ביד החתן והכלה, לתמוך בהם ולעודד אותם. השושבינים באים בעצם לסייע לחתן ולכלה להתגבר על אותו מרחק ופער שבין הצדדים, להביא את האחדות והקירוב לידי גמר בפועל ממש. לכן השושבינים צריכים להיות קרובים אל החתן והכלה – אם קירבת משפחה ואם קירבת ידידות – שכן דוקא בזכות קירבה זו יכולים החתן והכלה להסתייע מהם ולהתעודד מקירבתם. קיומו של איש קרוב העומד לצד החתן באה להרגיע אותו וליישב את דעתו, לתת לו את ההרגשה שהוא אינו לבד ויש מי שיעזור לו – וכך גם קיומה של האשה הקרובה העומדת לצד הכלה.
דבר זה נכון – כמובן ברמה אחרת לגמרי, במשמעות גבוהה ועמוקה לאין ערוך – גם בנישואין של הקב"ה ובני ישראל:
הפער והמרחק בין רוממותו האין סופית של הבורא לבין בני ישראל הנמצאים בעולם הגשמי הנחות הזה – הוא גדול ועצום. וכאשר באים הקב"ה ובני ישראל להתחבר ולהתאחד כחתן וכלה – צריכים "עזרה" ו"תמיכה" כביכול כדי לגשר על הפער הגדול הזה.
לשם כך באים ה"שושבינים", "קרובי משפחה", שבאים לסייע ביד כל אחד מהצדדים "לחצות את הגשר":
משה רבינו הוא ה"שושבין" מצד החתן, הקב"ה. אין כמו משה רבינו שקרוב אל הקב"ה, משה הוא "איש האלקים", והוא זה שמוליך את החתן אל החופה – קרי: הוא זה שמוריד את האור האלוקי הנשגב למטה, אל העולם הזה, בצורה כזו שיוכל להיקלט ולהתקבל אצל הכלה, בני ישראל;
ואילו אהרן הוא ה"שושבין" מצד בני ישראל, שבעולם הזה. אין כמו אהרן הכהן שקרוב אל בני ישראל, מבין לבעיותיהם וקשוב לרחשי לבם. לכן נאמר על אהרן הכהן שהוא "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – אהרן הוא הסמל של אהבת ישראל גדולה ועמוקה, הוא מצליח להבין כל יהודי ולתת לו את ההרגשה הטובה. אהרן הוא זה שמוליך את הכלה אל החופה – קרי: הוא זה העומד מצד בני ישראל, ומעורר אותם להתרומם ולהתעלות לכיוון החתן, אל הקב"ה.
ג.
ובהמשך להקבלה זו שבין חג השבועות ובין שמחת נישואין:
יש פתגם עממי, שלפעמים מרוב ההכנות לחתונה שוכחים להתחתן... מרוב עיסוק בהכנות הטכניות לשמחת הנישואין – משלוח הזמנות, הזמנת צלם ותזמורת, הכנת האוכל והבגדים וכו' וכו' – יכולים לשכוח את העיקר: לערוך את הנישואין בין החתן ובין הכלה...
כך גם בעניננו:
לעתים עסוקים בפרטים צדדיים של חג השבועות, ועלולים לשכוח את העיקר: העיקר הוא שבני ישראל באים בברית הנישואין עם הקב"ה, וצריכים פשוט לחזק את הקשר והאחדות עם החתן – הקב"ה. וכפשוטו, הוספה בלימוד התורה וקיום המצוות, שהם המחברים בינינו לבין הבורא ומביאים אותנו ליעודנו הנעלה.
שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.
מקורות: לקו"ש ח"ח ע' 1 וע' 7. חכ"ב ע' 61-62. חי"ז ע' 113- 114. שיחת חג השבועות תשכ"ד.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
