מערכת COL
|
יום כ"ה אייר ה׳תשס״ו
23.05.2006
איש האמת / שלמה נקדימון
אבנר מצא ברבי מליובאוויטש איש שיח כלבבו אולי גם משום, על-פי מה שכתב בזיכרונותיו, שלרבי היו ארבעה דוקטורטים בתחומים שונים. את הערכתו הרבה לאבנר שמעתי במו אוזני מפי הרבי, בפגישה שנתקיימה בינינו כשנה לפני פטירתו ■ העיתונאי שלמה נקדימון נזכר ומתגעגע ב'הצופה' לחבר ולקולגה אבנר-חי שאקי ז"ל, במלאת שנה לפטירתו ■ למאמר המלא • דעות ב-COL
הרב אליהו בכנס לזכרו של שאקי בישיבה ברמת-אביב, השבוע • משמאל: נקדימון
• היכל הישיבה לזכרו של שאקי ז"ל
• אודיו: שאקי על "הסוד להצלחת חב"ד"
1959. הימים ימי מערכת הבחירות לכנסת הרביעית. אל חלל הפוליטיקה הגיח כוכב חדש, מרצה למשפטים בשם אבנר חי שאקי, שהיה בין מייסדי רשימה שנועדה להנמיך חומות בין אשכנזים למזרחיים. עודני זוכר את הופעתו באסיפת רחוב באחת מערי גוש דן.
כעיתונאי צעיר שהתרגל לשמוע נואמים מהרמה הבכירה שהיו לנו אז, דוד בן גוריון, מנחם בגין או משה סנה, חשבתי שאני נמצא באיזו אסיפת בחירות קוריוזאלית, והנה שמעתי נאום חוצב להבות. החוצב היה, כמובן, אבנר. כעבור ימים אחדים, בפגישה עם מר בגין, אמרתי לו שכדאי לו ללכוד את אבנר לשורות תנועתו, אלא שהוא החליט ברגע האחרון שלא להתמודד לכנסת ונסע לקיימברידג', להשלים את לימודיו ולחזור עם תואר ד"ר למשפט בינלאומי פרטי.
אני חייב להודות שהוא קסם לי. הוא נראה לי אמיתי. לא שייך למסגרת אבל משהו שכדאי לה, למסגרת, שהוא ייכלל בתוכה. שמחתי כאשר חזר לעולם הפוליטי בשנות ה-60. העדפתו היתה המפד"ל והוא העפיל, איך לא, לצמרתה. שאקי היה אחד האישים הפוליטיים הבודדים שקשרתי איתם יחסי ידידות אישיים. לא רק אני, גם משפחותינו.
מעת לעת היינו מוזמנים להיסב על שולחנם בערבי שישי וערבי חג. סעודת שבת בבית משפחת שאקי נשאה נופך משלה. הנשמה היתרה היתה מקובעת לא רק בנפש המארחים והאורחים אלא גם בכלים. כך גם נדמה שאלומות האור שנורו מהנברשת פיזזו שבעתיים. זיוון התמזג בשלהבת הנרות המתחדדת כלפי מעלה, שהודלקו שעה קלה קודם לכן על-ידי האשה והאם והסבתא הנערצת, נחמה, רעייתו של אבנר חי. והכלים, אלה שעל השולחן, קלטו את אלומות האור וכאילו העצימו אותן, והיה נוצר מעין משחק אורות משובב בו שותף גם האור הבוקע מהעיניים של היושבים סביב השולחן.
אבנר בראש. נחמה מולו. בני המשפחה, לפעמים כולה ולפעמים חלקה, והאורחים, תמיד מוזמנים אורחים, התערבבו אלה באלה משל היו כולם משפחה אחת. פיו של אבנר תמיד הפיק אמרי שפר. נחמה תמיד דרוכה כקפיץ, תמיד תמיד היתה מפתיעה בחידוש גסטרונומי, תוך שציינה בעונג ובשמחה כי גילתה עוד סוג של פרי או צמח בו נתברכה ארץ ישראל. פרשת השבוע, איך לא, תמיד עמדה במוקד סעודת השבת, וההורים הגאים היו מאושרים בחידושים שנורו מפי הבנים, שניהם לוחמי סיירות, כאשר כמובן לכל אורחת ואורח זכות להטעים את היושבים מניחוחיו ההגותיים.
"השבת היא בן זוגך"
רק מי שקרא את מסתו הנהדרת של אבנר "מעמדה המשפטי של השבת במדינת ישראל" יכול היה להבין את האווירה המיוחדת בשבת השאקית. זוהי מסה שווה לכל נפש. יש בה כל מה שצריך לדעת על השבת, מכל פן אפשרי, מסורתי כחילוני, מן המקורות הקדומים ביותר ועד למאוחרים שבהם, מקידושה בבריאת העולם ועד למכלול ציטוטים מפי אישים חילוניים שמסקנתם כי השבת ראויה ליחס כבוד גדול יותר משהיא זוכה לו כיום.
כושרו של אבנר לחקור נושא עד תום ניכר גם במסה זו, בה לא פסח אפילו על הצעתו של הסופר אהרון מגד להקים תנועה בשם "חילוניים בעד השבת", שלא לדבר על אמירתו של חיים נחמן ביאליק, כי "בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל, ואין תרבות ישראל. השבת היא התרבות".
ולא בכדי העניק אבנר קדימות בזמירות השבת לפזמון שהתנא האלקי ר' שמעון בר יוחאי עומד במוקדו. לבן יוחאי מיוחסת האמירה כי בהר סיני הודיע הקדוש ברוך לשבת כי "כנסת ישראל היא בן זוגך". כנסת במקורות, שלא נטעה, הינו אחד מכינויי עם ישראל בפי הגבורה.
בטקס המרגש של השקת הספר "מאזני משפט" לכבודו של אבנר, ימים אחדים לפני פטירתו, העיר תלמידו וחברו, כפי שהציג את עצמו, נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, הערה שפליאה בצידה, והיא מדוע החליט אבנר מתי שהחליט להיפרד מעולם האקדמיה ולעבור לעולם הפוליטי. לא מצאתי כל התייחסות של אבנר לשאלה זו, והרושם שלי הוא שהגיע למסקנה כי רק עשיה של ממש, לא במגדל השן אלא במעשה החקיקה, תוכל לקדם נושאים שהיה מעוניין בהם. לעומת זאת ניתן להשיב לשאלה מתי חצה את המתרס.
הקריירה המשפטית נגדעה
את שמו של אבנר שמעתי רבות מפי רעייתי זהבה, שהיתה תלמידתו בלימודי משפט בינלאומי פרטי. בפיה היתה התפעמות מכושרו הרטורי. אני עקבתי אחרי אבנר, בתוקף עיסוקי בתקשורת, מיומו הראשון בפוליטיקה. עיון בתולדות חייו מעלה את האפשרות שהחיידק הפוליטי החל לקנן בו כאשר שימש כעוזר בלשכת מנכ"ל משרד התחבורה בעת לימודיו באוניברסיטה בירושלים. אז כנראה הציץ ונפגע.
היום, כאשר יודעים שאבנר קיבל את הדוקטורט יחד עם הנשיא ברק והאסיסטנט שלו היה השופט העליון מישאל חשין, אני נוטה לחשוב שאלמלא פנה לפוליטיקה, היה מוצא את מקומו לצידם בבית המשפט העליון. פרסומיו המשפטיים המדעיים, רבים במספרם ומרשימים באיכותם, היו בוודאי אבן שואבת לכס הרם הזה. נדמה לי שמפליאתו של פרופ' ברק עלתה גם תחושת החמצה, על כך שהחמיץ את מוחו ושכלו של אבנר לצידו.
פעילותו הפוליטית לא מוצתה עד תום. היא מכילה בחובה עשיה רבה, יחידנית וגם חידתית. אבנר היה חלק מקולקטיב פוליטי אבל גם בן יחיד. כבר בכנסת הראשונה שלו, השביעית במניין כנסות ישראל, נבחר לכהן כסגן שר החינוך. אבל כהונתו זו הגיעה לקיצה מהר מאוד, אחרי הצבעתו בעד תיקון חוק השבות, בעניין קביעת מיהו יהודי על-פי ההלכה, בניגוד לעמדת הממשלה ולעמדת מפלגתו, פוטר והתפטר מכהונתו כסגן שר חינוך. הוא עמד בפיתויים, והם היו גדולים. השר שבמשרדו כיהן כסגן שר, יגאל אלון, גילה לאבנר כי הוא עתיד להתמנות כשר חוץ ומתכוון להמליץ עליו לרשת אותו כשר חינוך.
על מסע הלחצים אותו עבר סיפר לי אבנר בריאיון שפרסמתי ב-16 ביולי 1972 ב"ידיעות אחרונות". עמיתיו, מנהיגי המפד"ל כיוסף בורג ומיכאל חזני, טחנו את מוחו לבל יהין לחרוג, והוא הישיר מבט לעיניהם: "אין שום מצוות עשה, לא מדרבנן ולא מדאורייתא, המחייבת להישאר חבר בסיעת המפד"ל..." אחד השרים שאל אותו אם כדאי לו לוותר על דירת השרד שהמדינה העמידה לרשותו, והוא השיב: "אני מדבר אתך על סכנת נישואי תערובת והתבוללות, ואתה מדבר איתי על דירה?!"
הקריירה הפוליטית של אבנר נקטמה בשלב זה לזמן קצר, אבל הולידה שני ארועים שהיו עבורו נכסי צאן ברזל עד יומו האחרון. ההיכרות עם הרבי מליובביץ', שהבטיח לו אז, בעקבות ההתפטרות, כי לא ירחק היום והוא יזנק קדימה במפה הפוליטית, וכך היה.
אבנר מצא ברבי איש שיח כלבבו אולי גם משום, על-פי מה שכתב בזיכרונותיו, שלרבי היו ארבעה דוקטורטים בתחומים שונים. את הערכתו הרבה לאבנר שמעתי במו אוזני מפי הרבי, בפגישה שנתקיימה בינינו כשנה לפני פטירתו. אז הוא צייד אותי בדולר, דולר של צדקה עבור אבנר, שמיהרתי להעבירו. הארוע השני הוא ספר בן שני כרכים שכותרתו היא "מיהו יהודי בדיני מדינת ישראל".
אין ספק כי כל כותב תולדות מדינת ישראל לא יוכל לפסוח על תוכנו. כשחזר לאקדמיה בתום הכנסת ה-14, יכול היה להשתבח בכך שהוא אחד מהבודדים במגדלי השן שיכול לשלב ניסיון פרלמנטרי עשיר בהוראה, והוא התמסר לנושא חדש שנמצא על קו התפר העדין שלנו, "יחסי דת ומדינה בישראל".
מאבק אדירים בין הגוף והנפש
אבקש לסיים בקטע קצר. כמה וכמה חודשים היה אבנר עד למאבק אדירים בין גופו לבין נשמתו. הנשמה נתבקשה להקדים ולעלות למרומים. אבנר, שתאב חיים היה, טעון במצבור של אנרגיה, רצה להמשיך לכתוב, לחדש וללמד. באתי אליו בראשיתה של מחלתו, ניסיתי לעודדו, סיפרתי לו סיפורים שהעלו חיוכים על שפתיו ואף ניסיתי לשדלו לרדת עמי לבית הקפה שמעבר לביתו. נחמה, איך לא, היתה עדה לשיחותינו. הערכתי, בעקבות תגובותיו של אבנר, כי הוא ויתר על יצר הלוחמה, אולי אחרי ששמע מפי רופא בארצות הברית, שם נודע לו בראשונה על מהות מחלתו, כי אין לה מזור. ומשנפרדה, היום אומרים נתנתקה, נשמתו מגופו, בקעה שבעה רקיעים ונעצרה אי שם במתחם כיסא הכבוד.
המלאכים, מקבלי פניו, התלחשו. פליאה. מה מספרם של אלה שאינם נעצרים בשום מחסום בדרך, שאינם מתושאלים, אלא נוחתים במקום שממנו פוסעים ישר לאזור שבסביבתו הקרובה של קודשא בריך הוא?
מה שמך, שאלו. אבנר חי, השיב.
מיד נפתח הספר שכותרתו "וסופר ומונה", כותרת משנה "וכותב וחותם". בזכות מה, שאלו תוך כדי עיון, הגעת במישרין כאן, לדיוטה עליונה זו. בזכות חמש אהבות, השיב אבנר. תפרט, אמרו.
אהבת ה', אהבת תורתו, אהבת עמו, אהבת ארצו, אהבת משפחתי, השיב.
רגע רגע, אינפף אחד המלאכים, אני קורא כאן שהיית חבר בכנסת, מקום זה אינו בדיוק במה המשתלבת במושגיך.
טעיתם, השיב אבנר בחיל וברעדה. אני נבחרתי לכנסת כדי להגביר אהבת ישראל, האם הייתם רוצים שאפרט את מה שעשיתי בעניין הגברת אהבת ישראל בכנסת, שאהיה כרוכל המחזר על הפתחים ומונה דברי מרכולתו? אם בספר שבידיכם לא מצויינים הדברים, אז היכן כן?
עוד רגע קט ודומה היה כי אבנר יהיה זה המתריס, ובצדק; מדוע זה נלקח בטרם עת, בעוד טרם מלאה מכסת הפעילויות הרשומה באג'נדה, כפי שאומרים היום.
התשובה ניתנה לו, לא בשיח ושיג, אלא במעשה. נשמתו של אבנר החליקה פנימה. בעיתונים מתארים את זה כך: "פרשו לו שטיח אדום". ולקראתו באו ראשוני מקבלי פניו, האם חנה-נזלי והאב הרב עובדיה. בסביבה נראה גם הרבי מליובביץ', והשניים החלו לסכם את הקורות מאז שיחתם האחרונה ב-770 איסטרן פרק ביי. מנגד ראה הולכים את יוסף בורג ומיכאל חזני, כן, יש לו מה לדבר איתם. שיזהרו! זבולון המר, שהציץ מן החרכים, זה כבר סיפור אחר. הוא נזכר שיש לו שאלה למנחם בגין. והרשו נא לי עניין אישי, גם אמי ז"ל באה לומר תודה לאבנר, על אשר היה בין נושאי אלונקתה בעת הלווייתה. ואני, ליד המקלדת, יכול רק לנחש שאבנר מנסה עכשיו, גם ברגע זה, לבדוק אם ניתן להפעיל כוח עליון כדי לשנות כמה וכמה החלטות בירושלים.
אין מה לומר, סדר יום גדוש.
עם עשייה כזו, עם מורשת כזו, עם משפחה כזו ועם ידידים כאלה, אין ספק שנפשו תהיה צרורה בצרור החיים.
(המאמר פורסם במוסף 'הצופה' בסוף השבוע)
• אודיו: שאקי על "הסוד להצלחת חב"ד"
1959. הימים ימי מערכת הבחירות לכנסת הרביעית. אל חלל הפוליטיקה הגיח כוכב חדש, מרצה למשפטים בשם אבנר חי שאקי, שהיה בין מייסדי רשימה שנועדה להנמיך חומות בין אשכנזים למזרחיים. עודני זוכר את הופעתו באסיפת רחוב באחת מערי גוש דן.
כעיתונאי צעיר שהתרגל לשמוע נואמים מהרמה הבכירה שהיו לנו אז, דוד בן גוריון, מנחם בגין או משה סנה, חשבתי שאני נמצא באיזו אסיפת בחירות קוריוזאלית, והנה שמעתי נאום חוצב להבות. החוצב היה, כמובן, אבנר. כעבור ימים אחדים, בפגישה עם מר בגין, אמרתי לו שכדאי לו ללכוד את אבנר לשורות תנועתו, אלא שהוא החליט ברגע האחרון שלא להתמודד לכנסת ונסע לקיימברידג', להשלים את לימודיו ולחזור עם תואר ד"ר למשפט בינלאומי פרטי.
אני חייב להודות שהוא קסם לי. הוא נראה לי אמיתי. לא שייך למסגרת אבל משהו שכדאי לה, למסגרת, שהוא ייכלל בתוכה. שמחתי כאשר חזר לעולם הפוליטי בשנות ה-60. העדפתו היתה המפד"ל והוא העפיל, איך לא, לצמרתה. שאקי היה אחד האישים הפוליטיים הבודדים שקשרתי איתם יחסי ידידות אישיים. לא רק אני, גם משפחותינו.
מעת לעת היינו מוזמנים להיסב על שולחנם בערבי שישי וערבי חג. סעודת שבת בבית משפחת שאקי נשאה נופך משלה. הנשמה היתרה היתה מקובעת לא רק בנפש המארחים והאורחים אלא גם בכלים. כך גם נדמה שאלומות האור שנורו מהנברשת פיזזו שבעתיים. זיוון התמזג בשלהבת הנרות המתחדדת כלפי מעלה, שהודלקו שעה קלה קודם לכן על-ידי האשה והאם והסבתא הנערצת, נחמה, רעייתו של אבנר חי. והכלים, אלה שעל השולחן, קלטו את אלומות האור וכאילו העצימו אותן, והיה נוצר מעין משחק אורות משובב בו שותף גם האור הבוקע מהעיניים של היושבים סביב השולחן.
אבנר בראש. נחמה מולו. בני המשפחה, לפעמים כולה ולפעמים חלקה, והאורחים, תמיד מוזמנים אורחים, התערבבו אלה באלה משל היו כולם משפחה אחת. פיו של אבנר תמיד הפיק אמרי שפר. נחמה תמיד דרוכה כקפיץ, תמיד תמיד היתה מפתיעה בחידוש גסטרונומי, תוך שציינה בעונג ובשמחה כי גילתה עוד סוג של פרי או צמח בו נתברכה ארץ ישראל. פרשת השבוע, איך לא, תמיד עמדה במוקד סעודת השבת, וההורים הגאים היו מאושרים בחידושים שנורו מפי הבנים, שניהם לוחמי סיירות, כאשר כמובן לכל אורחת ואורח זכות להטעים את היושבים מניחוחיו ההגותיים.
"השבת היא בן זוגך"
רק מי שקרא את מסתו הנהדרת של אבנר "מעמדה המשפטי של השבת במדינת ישראל" יכול היה להבין את האווירה המיוחדת בשבת השאקית. זוהי מסה שווה לכל נפש. יש בה כל מה שצריך לדעת על השבת, מכל פן אפשרי, מסורתי כחילוני, מן המקורות הקדומים ביותר ועד למאוחרים שבהם, מקידושה בבריאת העולם ועד למכלול ציטוטים מפי אישים חילוניים שמסקנתם כי השבת ראויה ליחס כבוד גדול יותר משהיא זוכה לו כיום.
כושרו של אבנר לחקור נושא עד תום ניכר גם במסה זו, בה לא פסח אפילו על הצעתו של הסופר אהרון מגד להקים תנועה בשם "חילוניים בעד השבת", שלא לדבר על אמירתו של חיים נחמן ביאליק, כי "בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל, ואין תרבות ישראל. השבת היא התרבות".
ולא בכדי העניק אבנר קדימות בזמירות השבת לפזמון שהתנא האלקי ר' שמעון בר יוחאי עומד במוקדו. לבן יוחאי מיוחסת האמירה כי בהר סיני הודיע הקדוש ברוך לשבת כי "כנסת ישראל היא בן זוגך". כנסת במקורות, שלא נטעה, הינו אחד מכינויי עם ישראל בפי הגבורה.
בטקס המרגש של השקת הספר "מאזני משפט" לכבודו של אבנר, ימים אחדים לפני פטירתו, העיר תלמידו וחברו, כפי שהציג את עצמו, נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, הערה שפליאה בצידה, והיא מדוע החליט אבנר מתי שהחליט להיפרד מעולם האקדמיה ולעבור לעולם הפוליטי. לא מצאתי כל התייחסות של אבנר לשאלה זו, והרושם שלי הוא שהגיע למסקנה כי רק עשיה של ממש, לא במגדל השן אלא במעשה החקיקה, תוכל לקדם נושאים שהיה מעוניין בהם. לעומת זאת ניתן להשיב לשאלה מתי חצה את המתרס.
הקריירה המשפטית נגדעה
את שמו של אבנר שמעתי רבות מפי רעייתי זהבה, שהיתה תלמידתו בלימודי משפט בינלאומי פרטי. בפיה היתה התפעמות מכושרו הרטורי. אני עקבתי אחרי אבנר, בתוקף עיסוקי בתקשורת, מיומו הראשון בפוליטיקה. עיון בתולדות חייו מעלה את האפשרות שהחיידק הפוליטי החל לקנן בו כאשר שימש כעוזר בלשכת מנכ"ל משרד התחבורה בעת לימודיו באוניברסיטה בירושלים. אז כנראה הציץ ונפגע.
היום, כאשר יודעים שאבנר קיבל את הדוקטורט יחד עם הנשיא ברק והאסיסטנט שלו היה השופט העליון מישאל חשין, אני נוטה לחשוב שאלמלא פנה לפוליטיקה, היה מוצא את מקומו לצידם בבית המשפט העליון. פרסומיו המשפטיים המדעיים, רבים במספרם ומרשימים באיכותם, היו בוודאי אבן שואבת לכס הרם הזה. נדמה לי שמפליאתו של פרופ' ברק עלתה גם תחושת החמצה, על כך שהחמיץ את מוחו ושכלו של אבנר לצידו.
פעילותו הפוליטית לא מוצתה עד תום. היא מכילה בחובה עשיה רבה, יחידנית וגם חידתית. אבנר היה חלק מקולקטיב פוליטי אבל גם בן יחיד. כבר בכנסת הראשונה שלו, השביעית במניין כנסות ישראל, נבחר לכהן כסגן שר החינוך. אבל כהונתו זו הגיעה לקיצה מהר מאוד, אחרי הצבעתו בעד תיקון חוק השבות, בעניין קביעת מיהו יהודי על-פי ההלכה, בניגוד לעמדת הממשלה ולעמדת מפלגתו, פוטר והתפטר מכהונתו כסגן שר חינוך. הוא עמד בפיתויים, והם היו גדולים. השר שבמשרדו כיהן כסגן שר, יגאל אלון, גילה לאבנר כי הוא עתיד להתמנות כשר חוץ ומתכוון להמליץ עליו לרשת אותו כשר חינוך.
על מסע הלחצים אותו עבר סיפר לי אבנר בריאיון שפרסמתי ב-16 ביולי 1972 ב"ידיעות אחרונות". עמיתיו, מנהיגי המפד"ל כיוסף בורג ומיכאל חזני, טחנו את מוחו לבל יהין לחרוג, והוא הישיר מבט לעיניהם: "אין שום מצוות עשה, לא מדרבנן ולא מדאורייתא, המחייבת להישאר חבר בסיעת המפד"ל..." אחד השרים שאל אותו אם כדאי לו לוותר על דירת השרד שהמדינה העמידה לרשותו, והוא השיב: "אני מדבר אתך על סכנת נישואי תערובת והתבוללות, ואתה מדבר איתי על דירה?!"
הקריירה הפוליטית של אבנר נקטמה בשלב זה לזמן קצר, אבל הולידה שני ארועים שהיו עבורו נכסי צאן ברזל עד יומו האחרון. ההיכרות עם הרבי מליובביץ', שהבטיח לו אז, בעקבות ההתפטרות, כי לא ירחק היום והוא יזנק קדימה במפה הפוליטית, וכך היה.
אבנר מצא ברבי איש שיח כלבבו אולי גם משום, על-פי מה שכתב בזיכרונותיו, שלרבי היו ארבעה דוקטורטים בתחומים שונים. את הערכתו הרבה לאבנר שמעתי במו אוזני מפי הרבי, בפגישה שנתקיימה בינינו כשנה לפני פטירתו. אז הוא צייד אותי בדולר, דולר של צדקה עבור אבנר, שמיהרתי להעבירו. הארוע השני הוא ספר בן שני כרכים שכותרתו היא "מיהו יהודי בדיני מדינת ישראל".
אין ספק כי כל כותב תולדות מדינת ישראל לא יוכל לפסוח על תוכנו. כשחזר לאקדמיה בתום הכנסת ה-14, יכול היה להשתבח בכך שהוא אחד מהבודדים במגדלי השן שיכול לשלב ניסיון פרלמנטרי עשיר בהוראה, והוא התמסר לנושא חדש שנמצא על קו התפר העדין שלנו, "יחסי דת ומדינה בישראל".
מאבק אדירים בין הגוף והנפש
אבקש לסיים בקטע קצר. כמה וכמה חודשים היה אבנר עד למאבק אדירים בין גופו לבין נשמתו. הנשמה נתבקשה להקדים ולעלות למרומים. אבנר, שתאב חיים היה, טעון במצבור של אנרגיה, רצה להמשיך לכתוב, לחדש וללמד. באתי אליו בראשיתה של מחלתו, ניסיתי לעודדו, סיפרתי לו סיפורים שהעלו חיוכים על שפתיו ואף ניסיתי לשדלו לרדת עמי לבית הקפה שמעבר לביתו. נחמה, איך לא, היתה עדה לשיחותינו. הערכתי, בעקבות תגובותיו של אבנר, כי הוא ויתר על יצר הלוחמה, אולי אחרי ששמע מפי רופא בארצות הברית, שם נודע לו בראשונה על מהות מחלתו, כי אין לה מזור. ומשנפרדה, היום אומרים נתנתקה, נשמתו מגופו, בקעה שבעה רקיעים ונעצרה אי שם במתחם כיסא הכבוד.
המלאכים, מקבלי פניו, התלחשו. פליאה. מה מספרם של אלה שאינם נעצרים בשום מחסום בדרך, שאינם מתושאלים, אלא נוחתים במקום שממנו פוסעים ישר לאזור שבסביבתו הקרובה של קודשא בריך הוא?
מה שמך, שאלו. אבנר חי, השיב.
מיד נפתח הספר שכותרתו "וסופר ומונה", כותרת משנה "וכותב וחותם". בזכות מה, שאלו תוך כדי עיון, הגעת במישרין כאן, לדיוטה עליונה זו. בזכות חמש אהבות, השיב אבנר. תפרט, אמרו.
אהבת ה', אהבת תורתו, אהבת עמו, אהבת ארצו, אהבת משפחתי, השיב.
רגע רגע, אינפף אחד המלאכים, אני קורא כאן שהיית חבר בכנסת, מקום זה אינו בדיוק במה המשתלבת במושגיך.
טעיתם, השיב אבנר בחיל וברעדה. אני נבחרתי לכנסת כדי להגביר אהבת ישראל, האם הייתם רוצים שאפרט את מה שעשיתי בעניין הגברת אהבת ישראל בכנסת, שאהיה כרוכל המחזר על הפתחים ומונה דברי מרכולתו? אם בספר שבידיכם לא מצויינים הדברים, אז היכן כן?
עוד רגע קט ודומה היה כי אבנר יהיה זה המתריס, ובצדק; מדוע זה נלקח בטרם עת, בעוד טרם מלאה מכסת הפעילויות הרשומה באג'נדה, כפי שאומרים היום.
התשובה ניתנה לו, לא בשיח ושיג, אלא במעשה. נשמתו של אבנר החליקה פנימה. בעיתונים מתארים את זה כך: "פרשו לו שטיח אדום". ולקראתו באו ראשוני מקבלי פניו, האם חנה-נזלי והאב הרב עובדיה. בסביבה נראה גם הרבי מליובביץ', והשניים החלו לסכם את הקורות מאז שיחתם האחרונה ב-770 איסטרן פרק ביי. מנגד ראה הולכים את יוסף בורג ומיכאל חזני, כן, יש לו מה לדבר איתם. שיזהרו! זבולון המר, שהציץ מן החרכים, זה כבר סיפור אחר. הוא נזכר שיש לו שאלה למנחם בגין. והרשו נא לי עניין אישי, גם אמי ז"ל באה לומר תודה לאבנר, על אשר היה בין נושאי אלונקתה בעת הלווייתה. ואני, ליד המקלדת, יכול רק לנחש שאבנר מנסה עכשיו, גם ברגע זה, לבדוק אם ניתן להפעיל כוח עליון כדי לשנות כמה וכמה החלטות בירושלים.
אין מה לומר, סדר יום גדוש.
עם עשייה כזו, עם מורשת כזו, עם משפחה כזו ועם ידידים כאלה, אין ספק שנפשו תהיה צרורה בצרור החיים.
(המאמר פורסם במוסף 'הצופה' בסוף השבוע)
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
