מערכת COL
|
יום כ' אייר ה׳תשס״ו
18.05.2006
רעיון לחזרה בבתי כנסת – פרשת בהר
בפרשת השבוע נאמר: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם". כל מילה בתורה היא מדוייקת מאוד – ואם כן, למה לא הסתפקה בתורה באומרה "בני ישראל עבדים", והוצרכה לכפול ולומר שוב: "עבדי הם"? האם בני ישראל הם פעמיים עבדים של הקב"ה? ■ דרשה עבור אנ"ש והתמימים ב'כתבה מלאה'
בפרשתנו – פ' בהר – נאמר (כה, נה): "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים". אנו יודעים, שכל מילה בתורה מדוייקת ומכוונת בתכלית הדיוק. ולפי זה עלינו להבין: למה התורה מדגישה וכופלת פעמיים את ענין העבדות :
בתחילה אומרת התורה "כי לי בני ישראל עבדים" – ואחר כך היא אומרת שוב: "עבדי הם"! מה פשר הכפילות, ולמה לא מספיק לומר פעם אחת שבני ישראל הם "עבדים" של הקב"ה, וצריך לומר זאת פעמיים: א) "עבדים", ב) "עבדי הם"?
ב.
אך לפני שניכנס לדקויות, נעמוד כאן בקצרה על כל נושא ה"עבדות" – היותם של בני ישראל עבדים לקב"ה, ונסביר אותו במעט.
בדרך כלל, המילה "עבדות" מעוררת מחשבות עצובות ולא נעימות. לעומת ה"בן חורין", שהוא חופשי לעצמו ויכול לחיות כפי שהוא רוצה – עומד מסכן ה"עבד", כנוע ולחוץ תחת יד אדונו, אין לו חיים חפשיים משלו, הוא לא יכול לבטא את עצמו כרצונו, הוא חי את חייו בשביל מישהו אחר, ואינו יכול לחיות בשביל עצמו.
אולם לאמיתו של דבר, לא תמיד זה כך. נכון ש"עבד" מאבד את חירותו ועצמאותו והוא שייך לאדון – אבל השאלה הגדולה היא, מי הוא אותו אדון.
כאשר האדון הוא אדם רגיל, שרק במקרה הצליח לרכוש לעצמו עבד בזכות מזלו ובזכות כספו – אז העבד מרגיש רע עם עבדותו, מחנק וכפייה; הוא מרגיש שמאלצים אותו לעשות דבר שהוא נגד רצונו. אפילו כאשר האדם מוכר את עצמו לעבד, מאילוצים כספיים – הרי הוא עושה זאת בשביל הכסף, והוא אינו שלם כמובן עם הכפייה והעבדות. בוודאי הוא היה מעדיף להרוויח כסף בדרך יותר חופשית.
אולם כאשר האדון הוא אדם מיוחד, אדם בעל שיעור קומה, אדם בעל חכמה מיוחדת, או אדם צדיק ורוחני שרבים משחרים לפתחו – כאן זה יהיה אחרת לגמרי. במצב כזה, העבד מרגיש שמחה וסיפוק בכך שהוא זוכה למלא את רצונו של אותו איש נעלה ומורם מעם. לא זו בלבד שהעבד אינו חש בעבודתו כפייה ודיכוי, אלא שהוא רץ מיוזמתו למלא את רצון אדונו בצורה הכי טובה שיש, ורואה בעבודתו עבודת קודש חשובה ונפלאה.
כאשר אדם מלא הערכה והערצה לאדם שלמעלה הימנו, הוא מרגיש עד כמה מרוממת אישיותו של האדם הנעלה, ועד כמה אישיותו שלו פגומה ונחותה – הרי הוא משתוקק להיות עבד שלו. הוא אומר לעצמו: בעצם, הלוואי שהייתי חלק מאישיותו של האדם הנעלה והנשגב הזה; אבל כיון שאין לי אפשרות להיות חלק ממנו, לפחות אהיה לו לנושא כלים, משרת ועבד. אוותר על האישיות שלי המלאה חסרונות ופגמים – ובמקום זה אתמסר לשירותה של האישיות הנשגבה והנערצת הזאת. אפקיר את כל דעותיי, רגשותיי ומחשבותיי, שכולם הם תוצאה של האישיות המוגבלת והקטנונית שלי – כל זה מעתה יהיה לאין ואפס - ואהיה מעתה לכלי שרת עבור האישיות הענקית והגדולה הזאת.
ג.
כמובן כל זה רק משל לענין העבדות של בני ישראל אל הקב"ה.
כשאדם מתבונן בגדולתו של הבורא, באין סופיותו, הרי הוא מתמלא תחושה של אפסיות, הרגשה שהמציאות האישית שלנו היא מוגבלת וקטנונית ביותר. "מה אנו, מה חיינו, מה כחנו ומה גבורתנו". גם כשיש דברים שבהם אנחנו מוצלחים – הכל בצורה מוגבלת ביותר, ואין ואפס ממש כלפי גדולתו הענקית של הקב"ה, שאין לה חקר.
אם כן, כאשר הקב"ה מזכה אותנו ונותן לנו את האפשרות להיות עבדים שלו, למלא את רצונו ולקבל את מרותו – הרי זו הזכות הגדולה ביותר שיכולה להיות. נכון שלפעמים אנחנו לא מבינים בשביל מה צריך לעשות דבר מסויים, לא מרגישים מה השמחה הגדולה שבמצוה זו או אחרת, ואפילו מרגישים כבדות בעשיית מצוות מסויימות –
אבל הרי כל אלו הם הרגשות שנובעות מתוך יישותנו המוגבלת והקטנונית, האפסית והטיפשית. מה לעשות שכך נולדנו; אבל שאיפתנו היא הרי לצאת מתוך המסגרת המוגבלת הזאת של האישיות הקטנה שלנו, ולהתחבר עם הבורא האין סופי על ידי שנהיה לו למשמשים ומשרתים בקודש.
שאיפתו של יהודי היא לבטל את היישות המוגבלת שלו, ולהפוך לכלי שרת עבור הקב"ה העליון והאין סופי. את המילים בתפילה – "אנא עבדא דקודשא בריך הוא" [אני עבד של הקב"ה] – אומרים יהודים לא בתחושה של "אין מה לעשות", לא מתוך השלמה עם המציאות הכפויה בלית ברירה, אלא אדרבה: בשמחה ובחיות, שרים את המלים האלה בזמרה והתלהבות: אשרינו שאנו עבדים של הבורא.
וכך באמת היה במתן תורה, כאשר הקב"ה בא לתת את התורה לעם ישראל, ובני ישראל נענו בשמחה ואמרו: "נעשה ונשמע". עוד לפני שבכלל ידעו במה מדובר, מה הם המצוות ומה הם האיסורים – קיבלו בני ישראל את מרותו ושעבודו של הקב"ה, הסכימו "להתגייס" לצבא השם ולעשות כל מה שהשם יאמר, מתוך הסכמה מלאה ושמחה גדולה על הזכות להיות עבדים לקב"ה האין סופי.
ד.
עד כאן הכל פשוט ומובן היטב. אולם כדי להבין את לשון הפסוק, המדגישה את ענין העבדות פעמיים – א) "כי לי בני ישראל עבדים", ב) "עבדי הם" – צריך להעמיק יותר ולשים לב לנקודה דקה ועדינה בענין זה.
ובכן:
כפי שהזכרנו, את השמחה של יהודי בקבלת מרותו ועבודתו של הקב"ה ראינו במתן תורה, כאשר עוד לפני שידעו בני ישראל במה מדובר – ענו ואמרו מיד, "נעשה ונשמע", אנו משעבדים לקב"ה את כל מציאותנו מבלי להשאיר לעצמנו שום דבר חפשי. אנו מוכנים "למחוק" את כל המציאות המוגבלת והאפסית שלנו, ולהתמסר לשירותו ומילוי רצונו של האדון – הבורא האין סופי.
אולם כאן מתעוררת שאלה פשוטה: כולם מכירים את המדרש, שבעת מתן תורה "כפה הקב"ה עליהם – על בני ישראל – את ההר כגיגית", ואמר להם: "אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – כאן תהא קבורתכם". כלומר: הקב"ה השתמש כאן באמצעי של כפייה והכרח, כדי שבני ישראל יהיו מוכרחים לקבל את התורה בכל מצב.
ונשאלת השאלה – מדוע היה צורך בכפייה זו? הרי בני ישראל הסכימו לקבל את התורה מרצונם ואמרו עוד קודם לכן "נעשה ונשמע"!
אלא ההסבר, שבכך התכוון הקב"ה להעלות את בני ישראל למדריגה עוד יותר נשגבה ונעלית. גם לפני כן, כאשר קיבלו בני ישראל על עצמם את עולו של הקב"ה, ואמרו "נעשה ונשמע" – הם זכו למדריגה נפלאה, להתנתק ולהתרומם מהיישות המוגבלת והקטנונית הטבעית, ולזכות להיות עבדים אל המציאות האמיתית והאין סופית. אבל עדיין נשארה כאן נקודה דקה מאותה יישות מוגבלת שבני ישראל שאפו להתנתק ממנה.
והיינו: כיון שההתמסרות לרצונו של הקב"ה באה מתוך הכרה והסכמה, ברצון ובחירה – והרי הרצון והבחירה מבוססים על אותו שכל אנושי מוגבל! – נמצא, שעדיין יש כאן תערובת של המציאות הטבעית המוגבלת, ומציאות "קטנונית" זו עדיין לא "נמחקה" כליל.
כדי להעלות את בני ישראל למדריגה עוד יותר גבוהה, לזכות אותם בביטול מוחלט לקב"ה ללא כל תערובת של המציאות האישית – לשם כך הוסיף הקב"ה וכפה עליהם את ההר כגיגית, והיינו שבני ישראל מוכרחים לקבל את התורה לא מצד רצונם ובחירתם המוגבלים, אלא מצד הקב"ה האין סופי. לא רק העבדות בפועל היא אל רצונו האין סופי של הקב"ה, אלא גם הבסיס של העבדות, היסוד, גם הוא בא מהקב"ה.
כל עוד העבדות היתה מבוססת על הסכמתם של בני ישראל – כיון שהאדם הוא מוגבל מעצם טבעו, הרי שגם ההסכמה שלו אי אפשר לסמוך עליה במאה אחוז, לדעת שהיא תחזיק מעמד לנצח נצחים; לכן לא הסתפק הקב"ה בהסכמתם של בני ישראל, והוסיף להכריח אותם באופן כזה שאפילו אם הסכמתם תתבטל עדיין חלה עליהם העבדות מצד כחו של הקב"ה הבלתי מוגבל. בכך נהפכו בני ישראל לעבדים מושלמים של הקב"ה, וזכו למעלת "אנא עבדא דקודשא בריך הוא" באופן נצחי ובלתי מוגבל.
מעובד לפי קונטרס ט"ו סיון תש"נ, ובהערה 27 שם (התוועדויות תש"נ ח"ג ע' 320). וראה שיחת חג השבועות תשכ"ט. [וראה בקובץ "מהותם של ישראל" – בהוצאת "היכל מנחם" – מאמר שמיני].
בתחילה אומרת התורה "כי לי בני ישראל עבדים" – ואחר כך היא אומרת שוב: "עבדי הם"! מה פשר הכפילות, ולמה לא מספיק לומר פעם אחת שבני ישראל הם "עבדים" של הקב"ה, וצריך לומר זאת פעמיים: א) "עבדים", ב) "עבדי הם"?
ב.
אך לפני שניכנס לדקויות, נעמוד כאן בקצרה על כל נושא ה"עבדות" – היותם של בני ישראל עבדים לקב"ה, ונסביר אותו במעט.
בדרך כלל, המילה "עבדות" מעוררת מחשבות עצובות ולא נעימות. לעומת ה"בן חורין", שהוא חופשי לעצמו ויכול לחיות כפי שהוא רוצה – עומד מסכן ה"עבד", כנוע ולחוץ תחת יד אדונו, אין לו חיים חפשיים משלו, הוא לא יכול לבטא את עצמו כרצונו, הוא חי את חייו בשביל מישהו אחר, ואינו יכול לחיות בשביל עצמו.
אולם לאמיתו של דבר, לא תמיד זה כך. נכון ש"עבד" מאבד את חירותו ועצמאותו והוא שייך לאדון – אבל השאלה הגדולה היא, מי הוא אותו אדון.
כאשר האדון הוא אדם רגיל, שרק במקרה הצליח לרכוש לעצמו עבד בזכות מזלו ובזכות כספו – אז העבד מרגיש רע עם עבדותו, מחנק וכפייה; הוא מרגיש שמאלצים אותו לעשות דבר שהוא נגד רצונו. אפילו כאשר האדם מוכר את עצמו לעבד, מאילוצים כספיים – הרי הוא עושה זאת בשביל הכסף, והוא אינו שלם כמובן עם הכפייה והעבדות. בוודאי הוא היה מעדיף להרוויח כסף בדרך יותר חופשית.
אולם כאשר האדון הוא אדם מיוחד, אדם בעל שיעור קומה, אדם בעל חכמה מיוחדת, או אדם צדיק ורוחני שרבים משחרים לפתחו – כאן זה יהיה אחרת לגמרי. במצב כזה, העבד מרגיש שמחה וסיפוק בכך שהוא זוכה למלא את רצונו של אותו איש נעלה ומורם מעם. לא זו בלבד שהעבד אינו חש בעבודתו כפייה ודיכוי, אלא שהוא רץ מיוזמתו למלא את רצון אדונו בצורה הכי טובה שיש, ורואה בעבודתו עבודת קודש חשובה ונפלאה.
כאשר אדם מלא הערכה והערצה לאדם שלמעלה הימנו, הוא מרגיש עד כמה מרוממת אישיותו של האדם הנעלה, ועד כמה אישיותו שלו פגומה ונחותה – הרי הוא משתוקק להיות עבד שלו. הוא אומר לעצמו: בעצם, הלוואי שהייתי חלק מאישיותו של האדם הנעלה והנשגב הזה; אבל כיון שאין לי אפשרות להיות חלק ממנו, לפחות אהיה לו לנושא כלים, משרת ועבד. אוותר על האישיות שלי המלאה חסרונות ופגמים – ובמקום זה אתמסר לשירותה של האישיות הנשגבה והנערצת הזאת. אפקיר את כל דעותיי, רגשותיי ומחשבותיי, שכולם הם תוצאה של האישיות המוגבלת והקטנונית שלי – כל זה מעתה יהיה לאין ואפס - ואהיה מעתה לכלי שרת עבור האישיות הענקית והגדולה הזאת.
ג.
כמובן כל זה רק משל לענין העבדות של בני ישראל אל הקב"ה.
כשאדם מתבונן בגדולתו של הבורא, באין סופיותו, הרי הוא מתמלא תחושה של אפסיות, הרגשה שהמציאות האישית שלנו היא מוגבלת וקטנונית ביותר. "מה אנו, מה חיינו, מה כחנו ומה גבורתנו". גם כשיש דברים שבהם אנחנו מוצלחים – הכל בצורה מוגבלת ביותר, ואין ואפס ממש כלפי גדולתו הענקית של הקב"ה, שאין לה חקר.
אם כן, כאשר הקב"ה מזכה אותנו ונותן לנו את האפשרות להיות עבדים שלו, למלא את רצונו ולקבל את מרותו – הרי זו הזכות הגדולה ביותר שיכולה להיות. נכון שלפעמים אנחנו לא מבינים בשביל מה צריך לעשות דבר מסויים, לא מרגישים מה השמחה הגדולה שבמצוה זו או אחרת, ואפילו מרגישים כבדות בעשיית מצוות מסויימות –
אבל הרי כל אלו הם הרגשות שנובעות מתוך יישותנו המוגבלת והקטנונית, האפסית והטיפשית. מה לעשות שכך נולדנו; אבל שאיפתנו היא הרי לצאת מתוך המסגרת המוגבלת הזאת של האישיות הקטנה שלנו, ולהתחבר עם הבורא האין סופי על ידי שנהיה לו למשמשים ומשרתים בקודש.
שאיפתו של יהודי היא לבטל את היישות המוגבלת שלו, ולהפוך לכלי שרת עבור הקב"ה העליון והאין סופי. את המילים בתפילה – "אנא עבדא דקודשא בריך הוא" [אני עבד של הקב"ה] – אומרים יהודים לא בתחושה של "אין מה לעשות", לא מתוך השלמה עם המציאות הכפויה בלית ברירה, אלא אדרבה: בשמחה ובחיות, שרים את המלים האלה בזמרה והתלהבות: אשרינו שאנו עבדים של הבורא.
וכך באמת היה במתן תורה, כאשר הקב"ה בא לתת את התורה לעם ישראל, ובני ישראל נענו בשמחה ואמרו: "נעשה ונשמע". עוד לפני שבכלל ידעו במה מדובר, מה הם המצוות ומה הם האיסורים – קיבלו בני ישראל את מרותו ושעבודו של הקב"ה, הסכימו "להתגייס" לצבא השם ולעשות כל מה שהשם יאמר, מתוך הסכמה מלאה ושמחה גדולה על הזכות להיות עבדים לקב"ה האין סופי.
ד.
עד כאן הכל פשוט ומובן היטב. אולם כדי להבין את לשון הפסוק, המדגישה את ענין העבדות פעמיים – א) "כי לי בני ישראל עבדים", ב) "עבדי הם" – צריך להעמיק יותר ולשים לב לנקודה דקה ועדינה בענין זה.
ובכן:
כפי שהזכרנו, את השמחה של יהודי בקבלת מרותו ועבודתו של הקב"ה ראינו במתן תורה, כאשר עוד לפני שידעו בני ישראל במה מדובר – ענו ואמרו מיד, "נעשה ונשמע", אנו משעבדים לקב"ה את כל מציאותנו מבלי להשאיר לעצמנו שום דבר חפשי. אנו מוכנים "למחוק" את כל המציאות המוגבלת והאפסית שלנו, ולהתמסר לשירותו ומילוי רצונו של האדון – הבורא האין סופי.
אולם כאן מתעוררת שאלה פשוטה: כולם מכירים את המדרש, שבעת מתן תורה "כפה הקב"ה עליהם – על בני ישראל – את ההר כגיגית", ואמר להם: "אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – כאן תהא קבורתכם". כלומר: הקב"ה השתמש כאן באמצעי של כפייה והכרח, כדי שבני ישראל יהיו מוכרחים לקבל את התורה בכל מצב.
ונשאלת השאלה – מדוע היה צורך בכפייה זו? הרי בני ישראל הסכימו לקבל את התורה מרצונם ואמרו עוד קודם לכן "נעשה ונשמע"!
אלא ההסבר, שבכך התכוון הקב"ה להעלות את בני ישראל למדריגה עוד יותר נשגבה ונעלית. גם לפני כן, כאשר קיבלו בני ישראל על עצמם את עולו של הקב"ה, ואמרו "נעשה ונשמע" – הם זכו למדריגה נפלאה, להתנתק ולהתרומם מהיישות המוגבלת והקטנונית הטבעית, ולזכות להיות עבדים אל המציאות האמיתית והאין סופית. אבל עדיין נשארה כאן נקודה דקה מאותה יישות מוגבלת שבני ישראל שאפו להתנתק ממנה.
והיינו: כיון שההתמסרות לרצונו של הקב"ה באה מתוך הכרה והסכמה, ברצון ובחירה – והרי הרצון והבחירה מבוססים על אותו שכל אנושי מוגבל! – נמצא, שעדיין יש כאן תערובת של המציאות הטבעית המוגבלת, ומציאות "קטנונית" זו עדיין לא "נמחקה" כליל.
כדי להעלות את בני ישראל למדריגה עוד יותר גבוהה, לזכות אותם בביטול מוחלט לקב"ה ללא כל תערובת של המציאות האישית – לשם כך הוסיף הקב"ה וכפה עליהם את ההר כגיגית, והיינו שבני ישראל מוכרחים לקבל את התורה לא מצד רצונם ובחירתם המוגבלים, אלא מצד הקב"ה האין סופי. לא רק העבדות בפועל היא אל רצונו האין סופי של הקב"ה, אלא גם הבסיס של העבדות, היסוד, גם הוא בא מהקב"ה.
כל עוד העבדות היתה מבוססת על הסכמתם של בני ישראל – כיון שהאדם הוא מוגבל מעצם טבעו, הרי שגם ההסכמה שלו אי אפשר לסמוך עליה במאה אחוז, לדעת שהיא תחזיק מעמד לנצח נצחים; לכן לא הסתפק הקב"ה בהסכמתם של בני ישראל, והוסיף להכריח אותם באופן כזה שאפילו אם הסכמתם תתבטל עדיין חלה עליהם העבדות מצד כחו של הקב"ה הבלתי מוגבל. בכך נהפכו בני ישראל לעבדים מושלמים של הקב"ה, וזכו למעלת "אנא עבדא דקודשא בריך הוא" באופן נצחי ובלתי מוגבל.
מעובד לפי קונטרס ט"ו סיון תש"נ, ובהערה 27 שם (התוועדויות תש"נ ח"ג ע' 320). וראה שיחת חג השבועות תשכ"ט. [וראה בקובץ "מהותם של ישראל" – בהוצאת "היכל מנחם" – מאמר שמיני].
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
