אנו נמצאים בעיצומם של ימי ספירת העומר, וכמה מתאים הדבר שבפרשת השבוע אנו קוראים את מקורה של המצוה – הפסוק המפורסם: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה", נמצא בפרשתנו, פרשת אמור.

את מצות ספירת העומר אנו מקיימים בלילה דוקא, והמנהג הוא לספור בכל פעם לאחר תפילת ערבית. ובענין זה מתעוררת שאלה פשוטה:

מצות הספירה באה הרי בהמשך להקרבת קרבן העומר, וכפי שאומרת התורה במפורש: "וספרתם לכם ממחרת השבת – מיום הביאכם את עומר התנופה". היינו, שאת הספירה מתחילים מאותו היום שבו מקריבים את קרבן העומר, קרבן משעורים שזמן הקרבתו הוא בט"ז בניסן, היום השני של פסח, ולכן נקראת הספירה בשם "ספירת העומר" – ספירה שבאה בהמשך לקרבן העומר. [לכן יש הסוברים כי בעצם בזמן הגלות, כאשר אין את הקרבת העומר, גם הספירה מאבדת את תוקפה התורני המקורי, ובעצם כל מה שאנו סופרים היום הוא רק "זכר למקדש", זכר לזמן שבו הקריבו עומר ואז היתה הספירה כתיקונה].

והנה, מתי הקריבו את קרבן העומר? לא בלילה, אלא ביום – ביום ט"ז ניסן. ולמעשה, הרי כל עבודת הקרבנות בבית המקדש היתה בעיקרה דוקא ביום: את קרבן התמיד, קרבן הפסח, קטורת, הדלקת נרות המנורה וכו' – הכל עשו דוקא ביום [מלבד השלמות מסויימות שהיו עושים בלילה בלית ברירה]. ואם כן, גם את הספירה, ספירת העומר, היינו צריכים להתחיל מהיום – ולא מהלילה!

[לכאורה אפשר היה לתרץ, שאנו הולכים לפי קצירת העומר – הזמן שבו קצרו את השעורים שאותם הקריבו – וקצירה זו היתה בלילה הקודם. אבל תירוץ זה אינו מספיק, שכן הקצירה היא רק הכנה להקרבה, שהיא החשובה בעניננו – כפי שהתורה אומרת: "מיום הביאכם את עומר התנופה"; ועוד זאת, שהקצירה היתה יכולה להיות בדיעבד גם ביום, ואילו ההקרבה שהיתה מוכרחת להיות דוקא ביום ובשום אופן לא בלילה].

ובכן, אפשר להסביר דבר זה – מדוע זמן הספירה הוא בלילה ולא ביום - בשני דרכים: אחד בדרך הפשט, והשני בדרך החסידות.

א.

הסבר אחד שאפשר לתת על השאלה, נעוץ במדרש המפורסם שאומר כי ספירת העומר באה בעצם מתוך צפיה והמתנה דרוכה לקבלת התורה. בני ישראל ידעו שהקב"ה הולך לתת להם מתנה יקרה, המתנה היקרה ביותר שיכולה להיות, היא התורה הקדושה – ומרוב התרגשות הם חיכו ליום הנכסף, עד כדי כך שהם ספרו את הימים מתוך השתוקקות עזה לקבל כבר את התורה.

ואמנם, השתוקקות זו לקבלת התורה היתה אצל בני ישראל מאז ומקדם, אבל בני ישראל ידעו שהקב"ה אמר למשה: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", זאת אומרת, שמתן תורה יהיה לאחר שיצאו ממצרים. לכן כל עוד לא יצאו ממצרים – עדיין לא חשו בני ישראל שהדבר קרוב ומוחשי; ומיד שיצאו ממצרים, הבינו שקבלת התורה קרובה ועכשווית – ואז גדלה הצפיה וההשתוקקות, שבאה לידי ביטוי בספירת הימים שנשארו עד לרגע הגדול.

אך פרט אחד כאן מעורר קושי: הרי בני ישראל יצאו ממצרים ביום הראשון של חג הפסח, ט"ו ניסן – ואם כן, מדוע הספירה מתחילה ביום השני של חג הפסח, בט"ז ניסן? למה לא התחילה הספירה מיד ברגע יציאת מצרים, בט"ו ניסן?
התשובה היא פשוטה:

כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, היתה להם דרך ניסית ומהירה ביותר, כאשר הם נסעו מרעמסס לסוכות, דרך ארוכה ביותר – והקב"ה הביא אותם בתוך זמן קצר מאוד. על כך מביאים את הפסוק: "ואשא אתכם על כנפי נשרים" – בני ישראל הרגישו שהקב"ה לוקח אותם על ה"כנפיים" שלו כביכול.

כיון שכן, חשבו בני ישראל שהמסע הנפלא הזה שהקב"ה לוקח אותם מוביל אותם מיד אל קבלת התורה. הם חשבו שהקב"ה לוקח אותם מיד עכשיו לקבל את התורה, ולכן אין צורך בשום ספירה, שהרי מקבלים את התורה מיד.

רק כאשר הגיע הלילה, ליל ט"ז ניסן, ובני ישראל ראו שעדיין הם רחוקים מהר סיני – אז הבינו שיש עוד זמן מסויים עד שיקבלו את התורה בפועל, ואז רק התחילו לספור.

ועכשיו הכל מובן:

לא מתחילים לספור מיד ביום הראשון של פסח – כי בשעתו לא התחילו בני ישראל את הספירה ביום הראשון, [כי חשבו שיקבלו מיד את התורה], אלא רק כאשר החשיך היום ובא הלילה השני של פסח;
ולכן גם מקיימים את מצות הספירה דוקא בלילה – כי זה הזמן שבני ישראל התחילו לספור, כאשר הגיע הלילה וראו שהיום כבר לא יקבלו את התורה, אז הבינו שיש עוד כמה ימים והתחילו לספור אותם. לכן גם אנחנו סופרים בלילה.

ב.

בדרך החסידות אפשר להסביר זאת כך:

העבודה של ספירת העומר אינה רק המתנה פסיבית לקבלת התורה – כמו מי שמחכה לאורחים ופשוט סופר את השעות למרות שהדבר לא מעלה ולא מוריד בשבילם – אלא שיש בזה גם ענין של הכנה ועבודה. הספירה בכל יום אינה רק מהווה ביטוי לתשוקה שלנו לקבלת התורה, אלא שיש בה גם ענין של הכנה והתקדמות בסולם המעלות המוביל אל קבלת התורה. הספירה נועדה להשפיע עלינו לטובה ולזכך את נפשנו, כשבכל יום נעשה זיכוך בנקודה נוספת בנפש, וכך אנו נעשים מוכנים עוד יותר לקבל את התורה.

לכן סופרים דוקא בלילה, והיום שלמחרת בא בהמשך אל הלילה שלפניו – דבר שמסמל את ההתקדמות שלנו משלב לשלב:

בהתחלה מגיע הלילה – מצב של חושך רוחני בנקודה מסויימת בנפש – ואנו מתחילים להאיר את החושך הרוחני על ידי ספירת העומר, המזככת ומרוממת את הנפש ומתקנת אותה, דבר שמתבטא בבוא אור היום. לאחר מכן מגיע שוב לילה – סמל לחושך רוחני נוסף שעדיין קיים בנפשנו – ואנו שוב מקיימים את מצות הספירה וממשיכים אור רוחני נוסף, המביא לאור היום בנקודה זו. וכן הלאה, אנו מאירים את חשכת הלילה ומביאים אל אור היום, עד לשלימות של קבלת התורה.

מקורות: לקו"ש ח"ג ע' 977 ואילך. חל"ו ע' 11 הערה 36.