קבוצת המטיילים הישראלים שהתקשרה לבית חב"ד בקטמנדו בירת נפאל נשמעה נסערת למדי. "אנחנו לכודים בתוך חנות", אמרו לחזקי וחני ליפשיץ, שליחי בית חב"ד בבירה הנפאלית. "מסביבנו יש מהומות ואנחנו מפחדים לצאת. ההמון מתעמת פה עם נציגי המשטרה ואנחנו מרגישים מאויימים".

בבית-חב"ד בנפאל, מקום בו יצירתיות הפכה מזמן לשם נרדף, לא נבהלו. הרב חזקי ליפשיץ, המנהל את המקום, הודיע למטיילים שיהיה בסדר ושיימצא להם פתרון. "ברקע שמענו את צעקות הקהל המשולהב", סיפרה לאחר מכן חני ליפשיץ. "תוך דקות אירגנו אמבולנס שיגיע לחלץ את הצעירים מהמקום. 'עליכם להתחזות לפצועים עד שנגיע עם הרכב', הנחינו אותם בשיחה קצרה, עד לניתוקו של הקו בידי ההמון המוסת". ואכן, מנהלי בית חב"ד שלחו אמבולנס לחנות בה התחבאו הצעירים הישראלים, ותוך שהם מתחזים לפצועים, הועברו הישראלים לאמבולנס ומשם ישירות לבית חב"ד. הסיפור נגמר בכי טוב.

"בגדול, המצב יציב כעת", אומר השבוע ל"הצופה" הרב חזקי ליפשיץ. "גם בתקופות הפחות נעימות כל הישראלים הרגישו שהם בטוחים, אבל עכשיו ממש יציב".

ואכן, בבירת נפאל, שם התחוללו מהומות אלימות בשבועות האחרונים, המצב רגוע כעת. המלך גיאנדרה, שנוא נפשם של ההמונים, הודיע כי יתפטר בקרוב ובכך "יעזור להחזיר את השלטון לידי העם", ורק כך, לאחר ההכרזה הדרמטית הזו, נרגע הציבור וחזר לשגרה.

הכל סגור ומסוגר

הסיפור הנפאלי, שתחילתו במוות מסתורי, המשכו במלך שנוא במיוחד וסופו במהומות שגרמו למלך להצהיר על התפטרותו, הוא סיפור מרתק במיוחד, שמכיל את כל האלמנטים ההופכים סיפור של שלטון במדינה לטלנובלה עדכנית. על-פי הגרסה הרשמית, המלך גיאנדרה עלה לשלטון בשנת 2001, לאחר שנסיך הכתר דיפנדרה רצח תשעה בני מלוכה, ובכללם את הוריו, ואז התאבד. גיאנדרה, ששהה בעת הרצח וההתאבדות מחוץ לקטמנדו, ירש את מקומו של אחיו המת בירנדרה, שנרצח, שהיה מלך סמלי יותר משהיה שליט מדינה.

הזעם הציבורי נגד המלך גיאנדרה החל מיד לאחר שעלה לכס המלוכה. הנפאלים לא הפסיקו לחשוד בסיבת היעדרותו של מלכם מקטמנדו בזמן בו דיפנדרה רצח את רוב משפחת המלוכה, והשאלה כיצד בנו, נסיך הכתר פאראס, שרד את מעשה ההרג, לא הניחה להם.

עד היום, כחמש שנים לאחר עליית המלך לשלטון, מסרבים הנפאלים לקבל את הגרסה הרשמית למות משפחת המלוכה. הם אמנם מסרבים לדבר על כך במפורש, בשל החשש מידו הארוכה של המלך, אך לדעתם, התאבדותו של יורש העצר בויימה ומי שביצע את רצח בני המלוכה היה גורם המקורב למלך גיאנדרה. יש המאמינים כי הרוצח היה לא אחר מאשר הבן ש"ניצל" מהטבח, פאראס, שבמעשהו פינה את השלטון לאביו.

בכל בית נפאלי ניתן למצוא עד היום תמונות של בני המשפחה שנרצחו אך אף אחד לא מוכן לדבר במפורש ולהסביר מדוע לא תלויות על הקירות גם תמונותיהם של בני משפחת המלוכה נוכחית. כאשר שואלים את הנפאלים מפורשות, הם בדרך כלל אומרים: "עיזבו. זה לא משנה ועדיף לא לדבר על זה".

המלך גיאנדרה עלה לשלטון והחל מיד ברפורמות מרחיקות לכת. קודם כל, הוא ביטל למעשה את החלטת אחיו לאפשר דמוקרטיה במדינה וכן השליט פחד וטרור. בשנה שעברה הוא פיטר את הממשלה, בטענה שחבריה לא הצליחו לדכא את מרד המאואיסטים וכך ניסה להנציח את עצמו כמנהיג חסר מתנגדים. רודן.

אך העם הנפאלי סירב לאפשר למלך לעשות ככל העולה על רוחו. בנוסף למרד המאואסטים המתנהל כבר שנים ופוגע גם במטיילים (ראה מסגרת), יצאו לפני כחודש המוני נפאלים לרחובות והחלו בהפגנות כנגד שלטונו של גיאנדרה. הם לא חששו למות או להיפצע למען זכותם להפגין והם דרשו מהמלך להתפטר. המלך, מצדו, שלח שוטרים שירו ופצעו מאות מפגינים וכאשר גם זה לא חיסל את המהומה, הכריז המלך על "עוצר" ו"שביתות", שמי שהפר אותו, נורה או נעצר ללא משפט.

"סלעים מושלכים על הדרך, ריח אבק שריפה באוויר. צמיגים בוערים וחרוכים מוטלים על הכביש הסדוק. העשן הסמיך צובע בשחור את השמיים. חיילים טרוטי עיניים חמושים בתת מקלע, משרכים את רגלם מהפגנת זעם אחת לשניה. שעטות נמרצות מותירות אחריהן אבק דרכים שחרחר", כך מתארת חני ליפשיץ, שליחת חב"ד לקטמנדו את ימי ההפגנות והמעצרים הסוערים.

"דגלי המהפכה האדומים מתנוססים בידיהם הקמוצות לאגרופים של העם המתקומם נגד המלך וסיסמאות מופרחות לכל עבר. אוזן אדם מתקשה להבין את הנאמר, הלהט בולע את המילים, כך מסתבר. זוהי שגרת ימינו בשלושת השבועות האחרונים".

לתו הקלחת הרותחת הזו, של הפגנות, מעצרי ושביתות, נכסו גם אלפי התרמילאים המטיילים בנפאל, ביניהם גם ישראלים רבים. את ימי העוצר בילו רבים מהם בבית חב"ד.

"הכל סגור ומסוגר. התסכול הרים ראשו והשלווה קיפלה זנב, בחרה מן הסתם לעבור אל מאחורי שער מוגף", כותבת חני ליפשיץ "לבניין הלבנים האדום בו ישובים כעת על הספות, כתף אל כתף, הישראלים הרבים ומעבירים את הזמן בנעימים, אנו מגייסים את כל המאמצים כך שכל השירותים של בית חב"ד למטייל יפעלו כסידרם, עד כמה שניתן.

מסעדת "גלאטמנדו", המספקת מזון כשר לגוף ולנשמה, מתקיימת חרף כל הסיכויים. את הירקות אנו משיגים בדרך לא דרך. השוחד שהגנבנו לידיו של הירקן עב הכרס, משכנע אותו לחמוק אל בית חב"ד עם התכולה, המחירים האמירו לאין שיעור.

"לפועלים המקומיים שלנו אסור להסתובב ברחובות. עלינו לארגן להם בית חלופי במתחם שלנו, כי אם יתפסו אותם, חלילה, הם עלולים להילקח למעצר. בשעות שהם אינם יכולים להגיע, תופסים את מקומם רוני, גלעד, בת אל, אבשלום ועוד חברים. האינטרנט וכל פינות המידע למטייל עמוסות במטיילים.

"צליל הגיטרות והשירה נשמעים למרחוק, התווים מרחפים בחלל ומנסרים את השקט שבחוץ. סביב שולחן סגול מתגלגלת לה שיחת בנות על מעמד האישה ביהדות.

"בעוד רגע יחל השיעור היומי של הרב חזקי. משהו באווירה הכללית גורם לשיחות היומיומית להעמיק יותר. הרגשה עצומה של חיבור וצוותא. דומה כי הלב פתוח יותר על רקע הרחוב הסגור. התכנים מקבלים ערך מוסף".

המטיילים הישראלים, המגיעים לנפאל בהמוניהם, התלבטו בחודשים האחרונים אם להגיע למדינה הנלחמת ונאבקת על דמות שלטונה, או לוותר. מצד אחד, יודע כל מטייל, נפאל היא אחת המדינות היפות והמרשימות בעולם. נופי ההימלאיה משכרים, המקדשים מיוחדים במינם והנפאלים נעימים ואדיבים. המטיילים הישראלים מגיעים בדרך-כלל לקטמנדו, עיר הבירה, וסביבותיה ומשם ממשיכים לעבר פוקרה, עיר קטנה שממנה יוצאים ה"טרקים" להרי ההימלאיה.

בין לבין, מגיעים המטיילים הישראלים גם למקומות העוברים מפה לאוזן: "סוויסה"- מדריך טיולים מקומי, שמארגן טיולים בקטמנדו ופוקרה, ושנקרא כך בשל דמיונו המפתיע למאיר סוויסה הישראלי (השניים אפילו נפגשו ומצולמים יחד) וכן לבית חב"ד המקומי, אותו מנהלים, כאמור, בני הזוג חני וחזקי לפשיץ בשש השנים האחרונות.

הישראלים, בוודאי הדתיים ושומרי הכשרות שביניהם, מקבלים בבית חב"ד חיוך אוהב, מילה טובה, הסברים ועזרה וגם אוכל כשר, אינטרנט וחוויה ישראלית רוחנית משותפת. "כשיצאתי לטיול, לא חשבתי שארצה להיות כל הזמן בחברת ישראלים", מספר גלי, מטייל ישראלי. "אני גם לא דתי כך שבית חב"ד בכלל לא דיבר אלי. ובכל זאת, בהמלצת חברים הגעתי לשם, ומצאתי מקום מזמין ונעים, שלא ניסה להחזיר אותי בתשובה או להטיף לי מוסר. חוויתי שם חוויות נעימות במיוחד".

חני וחזקי הם שתי דמויות מיוחדות. מדובר בזוג חב"דניקים צעירים, הורים לשלושה ילדים (שנולדו וגדלו בנפאל), שהגיעו לנפאל בשליחות מטעם "הרבי" לפני כשש שנים ומאז מנהלים את המקום ביד רמה. כשרק התחילו את משימתם, היה בית חב"ד מקום קטן אליו הגיעו מספר מועט של מטיילים.

היום, שש שנים לאחר מכן, מפעיל בית חב"ד, כאמור, מסעדה כשרה, מערך אינטרנט ושיעורי תורה יומיים וכן ידוע בכל העולם בזכות יום השנה וליל הסדר החגיגיים והגדולים בעולם, הנחגגים בו.

"ליל הסדר הגדול בעולם", כך אוהבים אנשי חב"ד לכנות את ליל הסדר המתקיים בקטמנדו, בירת נפאל, מדי שנה. אלפי המטיילים המגיעים למדינה, עוצרים בדרכם, עם התרמיל והבגדים המרושלים, ומתכנסים יחד לערב שכולו יהדות ושמחה. כך היה גם השנה, אבל קצת אחרת. המהומות שקרעו את נפאל ואיימו לפורר את המשטר שלה גרמו לכך שרבים מהמטיילים נתקעו בדרך ולא הצליחו להגיע בזמן לליל הסדר בקטמנדו.

חני וחזקי, יחד עם אנשי השגרירות הישראלית בנפאל, ניסו לעזור למטיילים להמשיך בתוכניותיהם למרות המצב המתוח. בימי העוצר, חכרו אנשי חב"ד מטוסים שהטיסו ישראלים לגבול ההודי, מאחר ונתיבי התחבורה היבשתיים היו חסומים, וכן עידכנו, בפורום המטיילים, מה בדיוק המצב ואיך מתגברים על הסכנות שבדרך. "חשוב להבין", מספר הרב ליפשיץ, "שהשלטונות מתייחסים לתיירים בצורה סבירה וכך גם מתנהלת מערכת היחסים בין העם הנפאלי לציבור המטיילים הישראלי. גם כאשר החיילים מילאו את הרחובות, חשנו בהערכה מצידם כלפי המטיילים הישראלים".

הרב ליפשיץ חוזר ואומר שלא היה כל סיבה לדאגה מצד המטיילים הישראלים. התיירות בנפאל חשובה מאוד לאוכלוסיה המקומית והם ידעו לנהוג יפה בתיירים, להוציא מקרים חריגים כמו סיפורה של הקבוצה הישראלית שנתקעה באחת החנויות בזמן המהומות.

"בפסח האחרון היו כ-1500 מטיילים ישראלים בקטמנדו", מוסיף הרב ליפשיץ ומספר על ליל הסדר הגדול בעולם. "היה מאוד שמח. בעיצומו של הארוע חשנו בעולם אחר מהנעשה בחוץ".

*כל המטיילים הצליחו להגיע?

"לא, העוצר נמשך ולכן ברגע האחרון הצלחנו להטיס מצות, יין ומצרכים עבור ליל הסדר שהתקיים לישראלים שהיו תקועים בפוקרה ובעוד מספר מקומות".

*ומה המצב כעת?

"יציב ורגוע. אנשים מסתובבים ברחובות מחייכים ונראה כי הם חזרו לשגרה עכשיו, לאחר הצהרת המלך".

*למטיילים הישראלים שלום?

"בהחלט".

כך התמקחנו עם המאואיסטים

אמרו לנו מראש. הזהירו אותנו. עוד לפני שיצאנו לטיול בנפאל, לפני שנה בערך, אמרו לנו שנתיבי הטרקים באזור ההימלאיה מלאים במורדים מאואיסטים, המבקשים כסף "לתמיכה במאבק" שלהם במלך מהתיירים במקום.

אין זו תרומה או "שנור" כפי שמקובל במערב, כך הסבירו לנו. המאואיסטים מגיעים חמושים ומי שלא נותן להם את "תרומתו למאבק" מיוזמתו, עושה את זה תחת איומים בנשק חם. אבל אנחנו, חבורת יוצאי סיירות שכמונו, לא נבהלנו. מי שעבר את עזה לא יפחד מקבוצת מאואיסטים נפאלים חמושים. וכך יצאנו בדרכנו לטרק (מה שמכונה אראונד אנאפורנה, הטרק הארוך וקשה ביותר, אלא מה) כשאנחנו מצויידים בציוד הנדרש, במעט כסף, בדרכונים ובהרבה מצב רוח טוב.

לא עבר יום לפני שפגשנו במאואיסטים הראשונים. מראש אמרו לנו לשלם להם בלי להתווכח, ושבתמורה נקבל מעין "אישור תשלום" שימנע את הצורך לשלם למאואיסטים נוספים בהמשך הדרך. אמרו לנו שהם חבורה מאורגנת, בסך-הכל, ושהאישורים שלהם תקפים בהרים, אבל כשפגשנו בהם פנים מול פנים לא הרגשנו שהם נחמדים ואדיבים. בכלל לא.

המאואיסטים, צעירים בערך בגילנו, אולי טיפה פחות, דרשו די באלימות, תוך שהם מכווים אלינו נשק, שניתן להם 200 רופי כל אחד. במונחים ישראלים מדובר בכסף קטן, 20 שקל לערך, אבל במונחים נפאלים זה המון כסף. ידענו שאסור לריב איתם, כי הם יכעסו, ואף אחד לא רוצה שבן אדם שמכון אליו נשק טעון יתחיל פתאום לכעוס, אבל בכל זאת החלטנו שלא לוותר בלי קצת מאבק. "חביבי, אנחנו עניים", אמרנו להם.

"בסך-הכל חבורת יוצאי צבא. תראו אותנו, חיילים בצבא ההגנה לישראל. מה אכפת לכם? תורידו קצת במחיר. תעשו קצת הנחה". אפילו לא מצמצנו. חבר שלנו, ד' הגבר ניסה עליהם את כל עקרונות השוק שרכש במאמץ גדול כשעבד שם פעם, בחופש הגדול.

"אתם ואנחנו", הוא הסביר להם לאט אבל ברור, "כמו עם אחד שנלחם ברעים. אנחנו מבינים אתכם, מזדהים אתכם, אוהבים אתכם, חברים. תוותרו, מה אכפת לכם, תוותרו".

הם הראו סימנים ראשונים של לחץ.

"נספר עליכם דברים טובים בארץ", עזרנו לד'. "אבל תורידו קצת במחיר, נו באמת".

הם לא הסכימו לוותר אבל גם אנחנו לא. הם ניסו שוב לנופף בנשק שלהם אבל אנחנו, עם הספר שגם יודע לדבר, אמרנו שאנחנו מצה"ל, הצבא החזק בעולם. בסוף הם נבהלו והסכימו להוריד את הנשק ולדון איתנו בהגיון. "אז 150 רופי כל אחד", אמרו לנו אבל שוב סירבנו. המקח הזה נמשך עוד שעה ארוכה ובסיומה שילמנו כולנו יחד (ארבעה אנשים) כ-200
רופי, קיבלנו את "אישור התשלום" והמשכנו בנסיעה.

את הסיפור הזה, על אף שהוא מוציא אותנו לא רע, לדעתי, לא סיפרנו לאבא ואמא בבית. גם לא על הנשק. להם סיפרנו שהטיול היה יפה ומזג האוויר נעים. ככה זה, לא כל דבר צריך שהם יידעו. גם ככה הם דואגים יותר מדי.