מאת שמעון שרף

הענן לא ביקש "ויזה"

"שעה טובה" שוחח עם האיש שהיה ילד רוסי בזמן הפיצוץ, וכיום הוא אברך חסידי בכפר חב"ד - הרב גרשון רבינוביץ. גרשון: "אני מגיע מהעיר 'מוז'יר', עיר לא ממש גדולה המונה כמאה אלף תושבים, מספר אלפים מתוכם היו בימים ההם יהודים. העיר ניצבת פחות ממאה קילומטר מהכור הגרעיני, והיא העיר הגדולה הקרובה ביותר לכור, מלבד עיר המדענים הגרעיניים 'פריפיאט' וכמובן העיירה צ'רנוביל עצמה. למעשה, מוזיר אינה באוקראינה אלא בבלא-רוס (רוסיה הלבנה) השכנה (אוקראינה ובלא-רוס היו שתי רפובליקות בתוך "ברית המועצות"), אך נמצאת ממש בקצה הדרומי של רוסיה הלבנה ולכן כמעט צמודה לאוקראינה וקרובה לצ'רנוביל.

הייתי בן 9 בזמן הפיצוץ. ובכל זאת אני יכול לספר לך כי שבוע תמים אחרי האסון, עדיין אף אחד אצלנו לא ידע דבר וחצי דבר על מה שקרה. פשוט פיצוץ יוק! רק לאחר שבוע החלו אמצעי התקשורת, שהיו כמובן בשליטה הדוקה של הקרמלין, לדבר. עד אז הסתיר המימשל במוסקבה במכוון את האירועים. כילד אני זוכר שדובר הרבה מאד על ה'ענן' שהגיע מאוקראינה ו'לא ביקש ויזה'. אבל כולם, כולל המבוגרים, עמדו חסרי אונים. בשבילם זה היה דבר חדש, וכולם התייחסו בחשדנות לפרשה. הם לא הכירו את הנושא על בוריו, בעיקר משום שהאינפורמציה שנידבו אמצעי התקשורת היתה חלקית, וכנראה לכן לא פחדו מספיק. בד"כ פוחדים יותר מדבר שמכירים ולא מדבר שאין יודעים עליו דבר. למעשה, ירד גשם ספוג בקרינה שהגיעה מהתפרצות הכור, אבל גשם זה לא היה שונה מכל גשם אחר, כמובן הוא הכיל חומרים רדיואקטיביים, משום שבהתפרצות "עלו השמיימה" החומרים המסוכנים, נבלעו בעננים שהיו באיזור, ונדדו צפונה".

"הציבור עד היום לא ממש מבין את שהתרחש שם בפיצוץ. למעשה, כמות האנרגיה שנפלטה מהפיצוצים בתוך הכור לא היתה שונה מפצצות האטום המפורסמות שהטילו האמריקאים על ערי יפן, הירושימה ונגאסאקי. ההבדל היה שהפיצוצים גרמו לכך שהכור שקע פנימה, אל המכתש שבו היה בנוי הכור, עמוק לתוך האדמה. הדבר מנע כמובן מאות אלפי הרוגים. אך שוב, כמו ביפן, לפיצוץ אטומי יש גם ענן רדיואקטיבי רציני, שמעצם היותו זר כל כך לבריאה, הוא גורם נזק עצום, אך שקט. תושבים תמימים לא ממש הבינו מה בעצם אירע פה - שואה גרעינית. לשם השוואה כדאי להזכר בפרשיות האנטנות הסלולאריות. רבים מאד מתנגדים להצבתם בסביבת מגוריהם, גם תמורת תשלום, מפני שהוכח למרבה הצער כי באיזורים מרובי אנטנות שכיחה מאד מחלת הסרטן. כבר לפני שנים היו מושבים שהתמותה בהם מסרטן היתה כפולה מהממוצע. קרינה רדיואקטיבית היא במכפילים של כמה אלפים מקרינה סלולארית, זאת מלבד נזקים נוספים שמעבר לקרינה, המצויים בנשורת הרדיואקטיבית. יתכן שמה שמנע תמותה מסיבית עוד יותר היה אכן המרחק העצום בין הכור לבין רוב מגורי האוכלוסין, נתון שבכל זאת צמצם את התופעות. עם זאת, על אף טווח הביטחון התוצאות היו עדיין קשות ביותר".

"הסבירו לנו: מערכת החיסון ניזוקה"

גרשון רבינוביץ ממשיך בחוויות האישיות: "כעבור זמן מה מהפיצוץ - לא ברור כמה - בעיר, כולל גם מספר יהודים בבית הספר שלי, ובהם ילדים, לקו בסרטן הדם. זהו ליקוי בכדוריות האדומות, שהינו בבירור תופעת לוואי לקרינת יתר. הדברים ככל הנראה המשיכו להתרחש לפחות עד שנתיים שלוש לאחר הפיצוץ. אני זוכר שהביאו מכשירי מדידה לבתים, על מנת למדוד את כמות הקרינה. אינני יודע אם זה נכון עובדתית, אך זכור לי שנאמר אז שהקרינה נתפסת באבק. כילד, הדברים הטכניים לא ממש תפסו והעסיקו אותי. אותי העסיק שמאז הפיצוץ, 'האשימו' כל מחלה שנדבק בה ילד לצ'רנוביל. והיה במה להאשים... גם אני אישית נפגעתי, אך בדבר קל יותר: אלרגיה לפריחה, גם בכך האשימו את "צ'רנוביל". הסבירו לנו שמה שקרה הוא, שמערכת החיסון ניזוקה תחת ההשפעה הקשה של החומרים הרדיואקטיביים. הילדים הפכו "פתוחים" יותר למחלות. כדי לוודא את מצבו של כל אחד מאתנו ערכו לנו בדיקות. כי גם על פי המושגים של רוסיה עדיין להשאיר ילד ללא בדיקות זה מעשה לא אחראי".

"גשם רדיו אקטיבי יורד על מיליוני צועדי ה'אחד במאי'!"

"היום אני יודע שהדבר נעשה בהשגחה פרטית, שהפגיעה בתושבים התעצמה כתוצאה מ'האחד במאי', יום אידם של הקומוניסטים. ביום זה, שחל מיד לאחר אחרון של פסח שקוראים בו נבואות על חורבן לגוים "ועפו בכתף פלשתים" וכדומה - התקיימה צעדת מליוני בני אדם ברחבי אוקראינה. וירד עליהם גשם זלעפות משונה, שהיה בעצם נשורת רדיואקטיבית קטלנית במיוחד. מחקרים מערביים שבוצעו לאחר שנים טוענים, ששניים וחצי מליון בני אדם נפגעו מהקרינה. לפי אמות מידה בריאותיות מקובלות הרי שכל הרדיוס הפגוע, היקף של מאות קילומטרים, כאמור, היה אמור להיות מפונה מתושביו. מה שכמובן לא קרה. התוצאה היתה פגיעה חמורה ביותר בבריאות התושבים. גם החי והצומח נפגעו, וצורות משונות של בעלי חיים ופירות נראו באזור שלנו לפי השמועות".

פחדתם?

"התעוררו פחדים. בבית הספר סיפרו על תינוקות שנולדו מעוותים, על בעלי חיים משונים שנולדו ברפתות בישובים הסמוכים".

מה ידעתם על המזון?

"אמרו שיש סכנה במה שאוכלים ושותים. שהמים מורעלים, שהחלב מסוכן. אבל לא היה מה לעשות, כי לא היו מים אחרים ולא היה חלב אחר, גם הירקות הגיעו מהאדמה שהורעלה אף היא".

"אישפוז ארוך כדי שהציבור לא ידע"

ביקשתם לברוח?

"דבר ראשון שצריך לעשות עם ילד שנמצא באיזור נגוע שכזה, זה להוציא אותו משם, דבר שכמובן לא נעשה. השהייה באיזור משמעותה קודם כל אי אספקת אויר נקי, בשל הנשורת הרדיואקטיבית שריחפה על הכל - וזאת כאשר אויר צח הוא אבן יסוד בהבראה מנזקי נשורת רדיו אקטיבית. מלבד זאת, הפירות והירקות היו ספוגים בקרינה, החלב והבשר גם הם היו נגועים כי החי ספג גם הוא קרינה וניזון גם הוא ממים ומצמחיה מזוהמים, כך שאתה בעצם נשאר תקוע בבוץ. ההתעניינות הממשית במצב הילדים, כמוני למשל, לא היתה קיימת. היו כנראה ילדים שלקו במחלות קשות, אך אלו לא נראו מעל פני השטח. הם אושפזו בבתי חולים לתקופות ארוכות - דבר שכיח ברוסיה, שם אין זה נדיר להתאשפז לפרקי זמן ארוכים מאד".

"ילדים מבית הספר מתו"

"הרחקת הנפגעים מהקהילה גרמה לכך שהבעיה לא הסתובבה בשטח, ולא היתה תחושה כי חולים מסתובבים בינינו. במבט לאחור, אני חושב שהאישפוזים הארוכים היו מגמה מתוכננת של הקומוניסטים כדי למנוע פאניקה וכעסים בקרב הציבור. אך בפירוש היתה גם תמותה. בבית הספר שלי שמנה כאלף ילדים היו גם מקרי מוות.

"סבא מת בארץ כתוצאה מהקרינה בצ'רנוביל"

"בשנים שלאחר מכן היו שמתו כתוצאה מגידולים שאז רק החלו להתפתח אצלם - כמו למשל סבא שלי ז"ל שנפטר בארץ מגידול שמקורו בפיצוץ".

התקופה היתה תקופת הפרסטרוייקה של גורבאצ'וב, שבה בעצם החלה קריסת הקומוניזם - אך בכל מה שקשור לדת עדיין לא נרשמה בתקופה ההיא התקדמות ממשית, והיהדות המשיכה להיות לגמרי לא על המפה, כמו בכל התקופה שממהפיכת אוקטובר, בתרע"ז. למעשה, לאיש לא היה שום דבר להוסיף על עצם הידיעה שהוא יהודי, שנשאר מושג לא ברור. מה שכן נשאר מהתקופה שלפני המהפיכה זה אנטישמיות - והרבה. למרות שהאנטישמיות נאסרה על פי חוק היא היתה קיימת וחילחלה לרבדים עמוקים. זה לא עודד את היהודים לבלוט על פני השטח, מה שהקשה לא מעט על איתורם של "ילדי צ'רנוביל" והוצאתם מהארץ הרובצת תחת הענן הרדיו אקטיבי - והיה הגורם שגרם לקשיים הרבים בהמשך הדרך.

אנטישמיות נגד ילדים

גרשון: "באותה תקופה לא היה בית כנסת. לא היה מושג של חגים. עוד שנים עברו וברוב האיזורים עדיין לא ידעו שום דבר מאידישקייט. לפני תקופה, יהודים הלכו עם איזה סממן יהודי בחוץ - אני הלכתי כמובן בלי שום סימן מזהה כזה, כמו כולם באיזור שלי, אבל בכל זאת זה לא עזר וסבלתי מאד מיחס אנטישמי. לא היתה שום נוכחות יהודית באיזור. בערים מרכזיות כמו מוסקבה וקייב, היתה נוכחות של יהודים מקומיים. התקיים קשר מחתרתי. עכשיו מתפרסמות עדויות על שליחויות חשאיות שבוצעו על ידי שלוחים של הרבי מליובאוויטש - שהביאו סידורים, תשמישי קדושה, אוכל כשר.

אבל כל זה לא היה בגלוי ולמיטב ידיעתי היה קיים רק בערים המרכזיות. בעיר שלי לא היתה שום נציגות יהודית. לא של חב"ד ולא של אף אחד אחר. סבתא שלי היתה שולחת מצות לפסח, אבל מה זה פסח ולמה מצות? - לא שאלנו ולא ידענו. במישור אחר כדאי לציין, שלא היה ידוע לנו על הפעילויות של כהנא - על ההפגנות בנוסח "שלח את עמי". בחדשות הסובייטיות לא שמעו על זה, כי לרוסים היה חשוב לחסום כל קשר עם המערב. אבא שלי נהג להאזין בלילות לרדיו בגלים קצרים ששידר את "קול אמריקה" ברוסית, אולי שם הוא שמע על זה, לי כילד לא היה מושג מכל זה, גם על שרנסקי שהיה גיבור של סירוב שמעתי רק בארץ...".

"הוציאו את הילדים"

"רק ארבע שנים אחרי 'הפיגוע הגרעיני', לקראת שנת תש"ן, נוצר סיכוי ממשי שיהודים יצאו את גבולות רוסיה עקב ההתפוררות הנוספת והכמעט סופית של הקומוניזם במרחבי ברית המועצות. במקביל, מצבם הקשה מבחינה בריאותיות של התושבים החל להתברר במימדיו המדוייקים למערב, בעקבות דו"חות של ארגון הבריאות העולמי. גורמים כמו חב"ד שחידשו בימים ההם את פעילותם במרחבי רוסיה - ערש מולדתה של החסידות - החלו לחשוב ברצינות כיצד יוכלו לרתום את מה שנודע כבר כ'אסון צ'רנוביל' למען יהדותם של יהודי האיזור. למעשה, הדרישה באה מלמטה. ההורים עצמם, שליקטו פיסות אינפורמציה מפה ומשם, החלו להשמיע קול זעקה ופנו לארגונים התנדבותיים שונים בקריאה להוציאם מהאיזורים המסוכנים, ולפחות את הילדים. הקשר עם העולם היה רב יותר, מידעים על המצב הבריאותי המסוכן באוקראינה הנגועה בנשורת מפחידה חדרו את מסך הברזל, והתושבים היהודים פנו לממשלת ישראל, לסוכנות ולגופים אחרים. אך לא נענו.

עדיין לא ניתנה האפשרות להגר. כשבדקו גורמים שונים את אפשרות הוצאת ילדים מהמקום, מצד החוקים המנהלתיים, התברר כי מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית. בנוסף לכך, היה ברור כי אין זה פשוט כלל ועיקר ליטול אחריות על מאות ואלפי ילדים שבמקרה הטוב תנתן להם - ולהם בלבד - אפשרות לצאת את גבולות הארץ שעבד לא ברח ממנה בלי רשות... זאת ועוד כמעט סיכלו מראש כל אפשרות ל"ייצוא" הילדים, שכן המשמעות היתה שמי שיקבל תחת חסותו את הילדים ייאלץ להיות עבורם כהורים לכל דבר. השאלה הובאה לאדמו"ר מליובאוויטש וזה פסק ברורות, כי יש לעשות הכל למען הוצאת כל הילדים היהודים מעמק הבכא. הרבי היה כל השנים רגיש מאד למצב היהודים "במדינה ההיא", כפי שכינה את רוסיה, ממנה נשארו לו זכרונות מרים, שכן הקומוניסטים רדפו את אביו, חותנו האדמו"ר, ובעיקר את הישיבות החב"דיות ואת בתי הכנסת הרבים הפזורים במרחבי רוסיה.

אחרי ההוראה החד משמעית ננקטו צעדים מעשיים על מנת להוציא את הילדים היהודים".

פרידה מההורים

גרשון, שכבר היה בגיל בר מצוה וידע מעט יותר על הנעשה לעומת ידיעותיו הדלות יחסית בימי האסון עצמו, אומר: "היתה פעילות להוצאת יהודים מהאזורים הנגועים. השליחים שהגיעו היו מבוגרים ודוברי רוסית, יצוגיים מאד. כל הפרוייקט נודע לנו מפה לאוזן - ונודעו דברים טובים. ולא רק דברים טובים עברו ברוסיה בין יהודים מפה לאוזן. היתה אסיפה להורים ובה הם שמעו. לא יודע עד כמה זה היה מוסתר. הייתי בן 15 בערך ושמעתי על זה מהורי. הבנתי שיהיה עלי להפרד כבר בימים הקרובים מההורים, וזה לא היה פשוט. אני זוכר את המפגש לפני הנסיעה שהתקיים - הורים וילדיהם, באולם תיאטרון מקומי. זה היה דבר חדש. ברוסיה לא היה מצוי שמישהו זר מוציא קבוצה לחו"ל. הם אמרו שהכל מסודר, ובאמת הכל היה מסודר".

"אילו היו יודעים שאגדל זקן לא היו שולחים אותי לארץ"

מה פתאום הורים קמים ושולחים ילדים עם חסידים מזוקנים ולא מוכרים, ועוד לארץ לא מוכרת?

גרשון רבינוביץ: "היו שני דברים שעמדו בבסיס החלטת ההורים לשלוח אותנו עם "החסידים המזוקנים". הראשון, ההורים היו מספיק אחראים להבין שטובת הילד היא להיות כמה שפחות בארץ רוויית הנשורת, המאיימת להביא תחלואה נוראה. ומה לא יעשו אבא ואמא כדי להציל את בנם? בנוסף לכך, החב"דניקים אמנם היו לא מוכרים אך נראו מוסמכים. הם אמרו, ואני זוכר זאת היטב, שאנחנו הולכים ללמוד בפנימיה של בי"ס דתי. להורים שלי לא היה מושג מה זה יהודי דתי. אם כי להבדיל דת בכלל היתה קיימת, כי היתה בעיר כנסייה. בעקרון ברוסיה היה שוויון ולכן גם בית כנסת היה חוקי, אבל מי שהלך לבית הכנסת נשאר ללא מקום עבודה, ובלי עבודה אין לחם.

אבל בימים ההם כבר התחולל שינוי. רוסיה רצתה להראות קצת פתיחות והתירה את הרצועה. במקביל גם עלתה הפופולאריות של המושג "דת" בקרב הציבור. זו היתה תקופה של התפרקות בדור הצעיר וכל מה שאנשים ידעו שדת זו שמרנות; בעזרתה שומרים על הילדים מהתפרקות האופיינית לצעירים, בעזרתה מקנים משמעת. ורוסים, כידוע, אוהבים משמעת. על כן הקטע הדתי לא הטריד אלא אדרבה הוסיף להחלטה, דווקא בגלל חוסר הידיעה. אם היו יודעים מה זה דתי, מה יצא מהילד, ברור לי היום כי חלק מההורים לא היו שולחים אותנו. אבל כמובן שהנקודה המכרעת היתה שאלת הבריאות".


"אנחנו לא בית חולים"

"למעשה, לחב"ד עצמה היה קושי עצום בכל המהלך, ולמי שמכיר פרוייקט בסגנון זה מבין עד כמה הוא חידוש ועד כמה הוא כמעט בלתי אפשרי. הוצאת ילדים שלא יודעים מה זו יהדות ובוודאי לא מה זו דת יהודית והבאתם לארץ זרה ורחוקה במזרח התיכון, היא מבצע בלתי אפשרי. מלבד זאת היתה בעיה במצב הבריאותי של הילדים. מי שעסקו במלאכה החליטו שלא ליטול עמם את החולים ממש. "אנחנו לא בית חולים". חב"ד גם הגדירה מי נופל תחת ההגדרה "ילדים", משום שקטנים וגדולים מידי לא יוכלו להקלט, כך סברו. למעשה עלו ילדים בגילאי 7 עד 15. בקבוצה הראשונה היו 200 בנים ובנות. גרשון: "לא כל ילדי המקום נסעו. לא יודע למה לא. אגב, יש לי אחות שגם היא לא עלתה איתי, כנראה בגלל הגיל. לעומת זאת לא הורגש בשטח פולמוס האם לנסוע, לא היה דיון".

"קראו לי 'ז'יד'"

"אני, כילד, חשתי שמחה לצאת, על אף הפרידה המייסרת והדי מאיימת מההורים כמו גם היציאה עם אנשים לגמרי לא מוכרים. וכל זה בגלל האנטישמיות - כי כבר אז, בהיותי ילד רך, הייתי מוחרם ומנודה על ידי הרוב המוחלט של חבריי הגויים בסביבה, שהיו התזכורת היחידה שלנו לכך שאנחנו יהודים. הילדים והמבוגרים האוקראינים, שגם היתה להם מסורת מפוארת בתחום זה, היו מכים ומגדפים אותי וקוראים לי "ז'יד" - יהודון. בכלל, לצאת מרוסיה היה חלום בלתי ניתן להגשמה עבור כל רוסי, ממש כמו לטוס לחלל. זו גם הסיבה שרוב ההורים תיכננו להצטרף בשנים שלאחר מכן לילדיהם, וכך גם הוריי. היה ברור שמדובר ביציאה לצמיתות מרוסיה. ואכן עליית הילדים היתה קשורה בסופו של דבר בעליה -גם אם מאוחרת - של ההורים. אלה מהילדים שהוריהם לא עלו, שבו לאוקראיינה. לעומת זאת היו ילדים שכאשר הגיעו לגיל המתאים "עשו עליה" לבדם, בלי תמיכת הוריהם.

אישור מגורבאצ'וב

הטיסה היתה סיפור בפני עצמו. דרך שאמורה לקחת מספר שעות ארכה 3 ימים!!! הילדים נלקחו מכמה ערים בסביבה, כשהטיסה היתה אמורה לצאת מעיר הבירה של בלא-רוס, מינסק. ברגע האחרון נוצר עיכוב במתן הויזות. זה לא דבר רגיל שיוצאת לדרך קבוצת ילדים בלי ההורים, וכנראה בשל כך נוצרה בעיה עם האישורים. ישבנו על המטען יומיים רצופים כשאנו ישנים בשדה התעופה. כשהמארגנים דואגים לנו למזון כשר. בסוף הגיע אישור שירד מגורבאצ'וב (נשיא ברית המועצות) עצמו. המסלול לא היה אמור להיות ישיר, מפני שלא היו אז טיסות ישירות בין רוסיה לישראל.

הטייסים הרומניים התעייפו

התוכנית היתה שהמטוס המיוחד יוטס מבלא-רוס ללונדון על ידי טייסים רומניים, ומשם לישראל. עדיין לא על ידי טייסים ישראליים. הבעיה היתה שכשהגענו ללונדון התברר שאין מטוס, כי המטוס היה אמור להגיע מכוויית ובדיוק אז פלש לשם סדאם חוסיין. מאותה סיבה גם לא נמצאו טייסים. הטייסים הרומניים שבאו איתנו לא יכלו להמשיך לטוס משום שעברו את מיכסת שעות הטיסה שלהם. נוצר מצב ביש, עד שהרב אהרונוב גייס לעניין את המיליונר רוברט מקסוול, שמת כמה שנים לאחר מכן בטביעה במה שהוגדר כ"תאונה ימית", תרם את מטוסו הפרטי לצורך מבצע העלאת הקבוצה הראשונה של "ילדי צ'רנוביל". המטוס של מקסוול הטיס את הטייסים הרומניים העייפים לרומניה והחליף אותם בטייסים רעננים, שהטיסו אותנו לישראל במטוסים הרומניים. הגענו באיחור של 3 ימים, אבל היה שווה. היתה קבלת פנים מרגשת של תושבי כפר חב"ד, אלה הורשו להכנס אלינו עד למסלול, וקיבלו אותנו בחמימות ששברה מחיצות והקלה עלינו להתגבר על הפערים בסגנון החיים. הבנים למדו בכפר חב"ד והבנות "בבית רבקה" בכפר חב"ד ב'. אנשי צא"ח עשו עבודה חשובה מאד.

"סוויץ'" בתשעה חודשים

והנערים הרוסיים נהיו צ'יק-צ'ק "חסידישע בחורים"..

גרשון: "הלוואי... בפועל נוצר תהליך איטי וסבוך שלא תמיד הסתיים בהפי-אנד. מיד כשהגענו התחילו לקרב אותנו. הגענו סמוך לחגי תשרי, למדנו על החגים, מלבד לימודי העברית באולפן שהיו הבסיס. בחגים עצמם נפגשנו לראשונה עם משפחות חרדיות אותנטיות. פוזרנו בין קהילות חב"ד בארץ. המוסד נהג בנו בימין מקרבת. לאט לאט התחלנו ללכת לתפילות. היינו כולנו עם כיפות, ובפירוש היו קוים אדומים, כאשר המוסד התנגד למשל לחילולי שבת המוניים של הנוער הבוגר יותר. כל התלמידים נהגו כבוד במוסד שבו שהו, אבל לצערי לרבים היתה חסרה הפנמה אמיתית של הדרך החדשה שגילו במפתיע. כך למשל כשיצאו לקרובים נהגו רבים מהם להסיר את הכיפה והציצית, שלא הבינו מה זה אמור להגיד להם. אני, שהייתי נער עקשן ורציני, לקחתי הכל באמת וברצינות ועשיתי סוויץ' מהיר יותר. כבר אחרי שחלפו תשעת החודשים הראשונים - מאז שהגענו ועד ל"ג בעומר שאחריו, נהייתי ונראיתי חב"דניק צעיר כמעט לכל דבר. אלה היו תשעת ירחי הלידה שלי מבחינה רוחנית".

הגיעו רק ילדים בריאים?

לא בהכרח. עברנו בדיקות יסודיות ב"הדסה", והיו ילדים שנאלצו להמשיך לקבל בקביעות זריקות וטיפול רפואי אחר. היה ילד אחד שבא איתנו ולצערנו לא שרד ונפטר בארץ.


"ההורים באו ולא הבינו למה אני לא אוכל איתם"

והקליטה בכלל?

"ההתאקלמות לא היתה קלה. עקרונית הבינו בחב"ד כי עלינו להמשיך ללמוד גם לימודי חול כי אחרת אין לנו סיכוי 'מול ההורים'. כך עברנו את החודשים הראשונים. ואז הגיעו הורי, וגילו ילד חדש... בתחילה היה ברור להם שאני גר איתם, הרי אני הבן שלהם, אבל מיד קלטו שזה לא ילך. הם רצו שלפחות אוכל איתם כשאני מגיע לביקורים בבית, אבל לא יכולתי לאוכל כי לא היה כשר. רצו שאסע איתם בשבת לחוף הים, כפי שעשינו ברוסיה, ולא הלכתי... בסוף חזרתי - עד לסוף השנה - למוסד בכפר. כשעמדנו להחליט על השנה הבאה היה ברור לי שמקומי בישיבה, ולהורי היה ברור שעלי לצאת עם תעודה, עם תואר. כפשרה הוחלט על דעת נציגי חב"ד שאלך לישיבת בני עקיבא בנחלים. זו היתה ישיבה תיכונית בניהולו של הרב יוסף באגד.

למעשה במשך השנים עברו שם עשרות מילדי צ'רנוביל במה שהתקבל כפשרה סבירה עבור כל הצדדים. בזמני, המקום היה חזק מאד, גם מבחינת התוכן היהודי וגם במקצועות התיכוניים, שבהם ממוצע הציונים היה מהגבוהים בארץ. גם מעמדו של הרב באגד היה איתן, ונהנינו מהיחס החם שלו לחב"ד ולרבי, שנמשך עד היום. עם חלוף השנים 'רץ' הרב באגד לכנסת עם גנדי הי"ד, דבר שהיה מבחינתנו "פדיחה" של ממש ויצר התנגדות בקרב ההורים. הרב באגד גם רץ לראשות הממשלה, ובשנים האחרונות היתה נגדו חקירה משטרתית בענייני מיסים ביחס לכספי הישיבה, כנראה 'סימנו' אותו בגלל דעותיו. בכל מקרה היום הוא כבר לא ב"נחלים", אותה הקים בעשר אצבעותיו.

בתקופת לימודי שם הכל זרם, גם מבחינה יהודית ואפילו חסידית כי בשעתו התקיים בישיבה אפילו גרעין חב"די, בזכותו של הרב מאיר בוסטומסקי שהגיע לשם מהטכניון עם תארים שונים. הוא בא לשם ללמד "תניא" באופן מחתרתי, ונשאר שם. האווירה החזקה יחסית לא עזרה לכולם, כי היו כאלה שיצאו, לצערי, חילוניים גמורים. אני דווקא יצאתי מחוזק מנחלים ויותר חב"דניק מכפי שנכנסתי. כשסיימתי - לא הלכתי לצבא, לא ל"הסדר", אלא לישיבת חב"ד בכפר חב"ד... היה קשה שם בגלל הפער העצום בגמרא ביני לבין החבר'ה, אך בס"ד התגברתי, ואפילו נסעתי כמו כל חב"דניק ל"קבוצה", שנת לימודים ב'סוון-סוונטי'. כיום אני אברך חב"די שגם עוסק לפרנסתו קצת במחשב.

"ספסיבה רבי"

תקופה קצרה אחר כך זומנה לי חוויה. התקיים "מבצע הדלקת נרות חנוכה העולמי" שבו צפה הרבי עצמו באמצעות שידורי לוויין בהדלקת נרות חנוכה במוקדים בכל העולם. הוטל עלי כ'ילד צ'רנוביל' לומר, יחד עם הדלקת הנרות בכותל המערבי, מילות תודה לרבי. אמרתי מספר מילים וסיימתי בתודה בשפה הרוסית שאותה יודע הרבי היטב, "ספסיבה רבי", והרבי חייך. רבים הזילו דמעה.