טבח בכפר

"נכנסתי לבית הכנסת הצנוע של המדרשה והיה לי כאילו ביקרתי בקישינוב לאחר הפוגרום מלפני חמישים שנה. שולחנות הפוכים, כסאות הרוסים, חלונות קרועים וסדוקים ומעל לכל - דם. דם יהודי, שהוא הפקר בגויים. דם על הקירות, דם על הכיסאות, דם על השולחנות, דם בליטרים. בעשרות ליטרים. בשלוליות, באגמים גדולים, רחבים ועמוקים. עמוקים עד כדי כך שעדיין הוא לא יבש 16 שעות לאחר שנשפך מגופותיהם של ילדי היהודים על הארץ.

"דם על דפי הסידורים הרבים שבחדר, דם על החלונות, דם על המרצפות, דם של שרידי היהודים הטבוחים באירופה שידי הגוי הרשע יימח שמו וזכרו הצליחו לגלותו ולהקיזו מעורקי ניצולי היהודים גם פה, בארץ שבה חשב העם הנרדף להימלט מפניהם לבסוף.

"סידור תפילה אחד דבוק אל הכסא ההפוך בחזקה עד שאי אפשר לנתקו מהכסא, שכן עצום הדבק ההוא, הדם! והנה סידור תפילה אחד פתוח ואני קורא בו: 'תקע בשופר גדול לחירותנו' ושלולית דם המלה האחרונה ודם בכל מקום אשר אתה דורך עליו. דורך אתה על פני הנשמה היהודית שנרצחה".

זהו מונולוג העדות של העיתונאי הרצל רוזנבלום מזירת הטבח בכפר חב"ד, בדיוק לפני חמישים שנה, בלילה אביבי שטוף דם בין פרדסים וכרמים, שעות ספורות לאחר שחוליית המחבלים מעזה סיימה לבצע את זממה ונמלטה מהמקום כשהיא מותירה את גופות חמשת תלמידי הישיבה ורבם האהוב שרועות על הרצפה.

מתקפת הדמים שריסקה משפחות רבות, נצרבה בתודעה הישראלית וכמעט המיטה אסון על ההתיישבות החסידית בפאתי תל אביב. הרצח האכזרי השרה פחד נורא על כל התושבים, והמוטיבציה ירדה פלאים. אנשים החלו להדיר את רגליהם מאותם פרדסים אימתניים ששימשו את המחבלים, ושקלו ברצינות לעזוב את כפר חב"ד.

התושבים ראו באירוע המשך רצוף לאירוע שהתרחש שנה קודם. בחורף תשט"ו יצא מישיבת תומכי תמימים בלוד התלמיד ישראל אריה דוברוסקין הי"ד, שעשה את דרכו לעבר כפר חב"ד, שם שימש כמשפיע בבית הספר למלאכה. הוא לא הגיע באותו ערב ליעדו, וכעבור ימים אחדים נמצאה גופתו מושלכת באחד הפרדסים. הסתבר שאף הוא נפל קורבן לכדורי המרצחים ששרצו אז באותם פרדסים.

השנים חלפו והזמן ריפא את פצעי התושבים. להוציא משפחת אחת מהעיר ביאליסטוק-בריסק, מיוחסת ושורשית, שנמלטה מגרמניה לפריז עם עלייתו של היטלר לשלטון ומצאה מחסה בהרים הגבוהים של דרום צרפת, עד יעבור זעם. פחות מחודש ימים לאחר שעלתה המשפחה ארצה, נפטר האב הרב בנימין נחום ע"ה, מתלאות וייסורים ובני משפחת זילברשטרום התפזרו בין מוסדות ופנימיות בישראל.

צרור הכדורים שפילח את ליבו של הבן העילוי הרב שמחה הי"ד בעת שגונן בגופו על התלמידים ביום הראשון לפתיחת הזמן בישיבה, עודנו מהדהד במוחם של בני המשפחה העניפה. גם בחלוף שני דורות, הפצע פתוח, הלב שותת דם והאחים המחנכים רבי אהרן מרדכי ורבי אליהו פרץ, ממאנים להתנחם. שמחה שלהם לא היה רק האח אציל הנפש, עובד ה' באמת שדמותו הקרינה על יהודים וגויים גם יחד, איש האלוקים, כפי שקראו לו השכנים בצרפת, הוא היה המתמיד ברוך הכישרונות מישיבת קול תורה שדבקה נפשו בתורת חב"ד ויצאה בשליחות להקים בתי ספר לילדי המעברות.

שמחה היה לב המשפחה. הוא מילא את מקומו של האב בדירת המסתור בימי מלחמת העולם השנייה כשזה חירף את נפשו בין אנשי גסטפו וקצינים נאציים, ובישראל לאחר מותו הטראגי בירושלים כשהאחים נותרו ללא משענת ומגן. השבוע, כששני האחים עלו על קברו, בפעם החמישים, הם התייפחו ופרצו בבכי, כמו בפעם הראשונה שצעדו ביחד עם האם במעלה הר המנוחות. מי שהכיר את גדלותו של ר' שמחה שנגדע בשנות ה-24 לחייו, כפי מגוללים האחים ל"משפחה" את זיכרונותיהם מיום זה, מבין את גודל האבידה, לכלל ולפרט, גם במרחק של שנים רבות.

זעקות מכיוון השער

פתיחת הזמן החדש בר"ח אייר תשט"ז בבית הספר התורני של כפר חב"ד, לוותה במאמצים מרובים מצד חברי הצוות החינוכי לחלץ ילדי עולים ממוסדות החינוך של השמאל ולהעבירם למוסדות תורה. האלטרנטיבה שהוצעה הייתה תורה ומלאכה, ובמרוצת ימי ניסן הצליחו תלמידי הישיבות של חב"ד לצרף נערים לא מעטים למוסד הייחודי.

התלמידים הראשונים החלו להגיע בשעות הערב, ולאחר שהניחו את מיטלטליהם בחדרים התרכזו לתפילת ערבית בצריף המרכזי של בית הספר ששימש אולם בית כנסת. צריף זה שכן סמוך לכביש הראשי, עובדה שהיה לה חלק באסון הממשמש ובא. לאחר הריכוז ניגש אחד המדריכים לפני התיבה ושימש שליח ציבור. עדים מאותו מעמד מספרים שבניגוד לצפוי, רוב הנערים לא היו עצובים בשל עזיבת בתיהם אלא עליזים ומלאי סקרנות וציפיות לקראת חייהם החדשים.

"בבוקרו של אותו יום", מספר האח רבי אהרן מרדכי, "היה ר' שמחה מרותק למיטתו עם חום גבוה, אבל בשעות אחר הצהריים הוא קם כמו חיל, והחל להכין את מיטלטליו, לקראת היציאה לבית הספר למלאכה. שאלנו אותו, מדוע לו להקדים את שובו יממה כאשר הלימודים באופן רשמי מתחילים רק למחרת ומצב בריאותו אינו כשורה - אבל שמחה התעקש לנסוע כדי לקבל ראשון את התלמידים שבאו מהמעברות".

בעוד הנערים שקועים בתפילתם, האסון הלך והתקרב. באותם ימים סבל הישוב בדרום הארץ ובמרכזה מפגיעות רבות ברכוש ובנפש מחוליות מחבלים שנקראו אז 'פדאיון' שנשלחו על ידי הנשיא המצרי דאז עבדול נאצר, ומרצועת עזה חצו את הגבול לתוככי הארץ וביצעו כמעט מדי לילה פיגועי דמים. חוליה כזו הצליחה להגיע גם לכפר חב"ד.

בין ארבעים הילדים ששהו באולם התפילה היו האחים ר' אשר ור' מאיר קדוש שעלו חצי שנה לפני הפיגוע ממרוקו. המדריך שמחה הלך לעליית הנוער כדי לברר שמות של ילדים שהוריהם שלחו אותם בגפם לכאן וביקשו שהם ילמדו בפנימייה דתית, איתר שם את שני האחים קדוש והביא אותם ללמוד בכפר חב"ד. אשר היה בזמן הפיגוע בן 13. הוא עמד בסמוך לנפגעים וניצל בנס.

"לפני שהחלה תפילת ערבית", נזכר ר' אשר קדוש שנמנה עם התלמידים שנכחו במקום, "השמיע ר' שמחה שיחת חיזוק לפני הבאים. הוא דיבר בצרפתית רהוטה, שפת אם עבור מרבית התלמידים, על מעלת ראש חודש והאפשרות להצטייד בכוחות רוחניים לקראת המסע הרוחני. כשסיים, ניגש שליח הציבור להתפלל לפני התיבה".

בתחילת תפילת שמונה עשרה נשמעו זעקות מכיוון השער. החשמל כבה והדלת הראשית נפרצה. המדריך ר' שמחה זילברשטרום שהבין מיד כי מדובר בחוליות פידאיון צעק לילדים להשתטח על הרצפה. קבוצת המחבלים שנראתה בפתח פתחה באש מקלעים צפופה לעבר המתפללים. המדריכים שהתעשתו מיד החלו להבריח את הילדים מבעד החלונות לכיוון הכפר. שמחה עצמו החל להתקדם לכיוון הדלת במטרה לפגוש במחבלים ולנסות לעצרם.

האש נמשכה עוד כמה שניות ואחר כך השתרר במקום שקט פתאומי. מחריד. מישהו הדליק את האורות, והמחזה שנתגלה היה מזוויע. עשרות נערים היו שרועים על הרצפה פצועים ושותתי דם, מתפתלים בייסורים וזועקים לעזרה. סידורים מגואלים בדם היו פזורים סביב. בדיקה קצרה העלתה את המחריד מכל. אחדים מהנערים נהרגו. רבי שמחה עצמו נפצע אנושות.

"כשהדלת נפרצה ונשלח צרור יריות ישר למרכז", מספר ר' אשר קדוש, "הסתתרתי משמאל לדלת הכניסה ולפתע אני חש שמישהו נופל עלי. האפילה היתה גדולה אבל שניות מספר לאחר מכן זזתי הצידה ואני מבחין במדריך שמחה שוכב ברצפה כשכולו זב דם. באותו רגע שהתחלתי להבין מה קורה, קראתי בקול גדול את שמו של אחי הקטן מאיר אבל הקול נבלע בהמולה ששררה שם.

"זחלתי בגופי לכיוון המקום שבו עמד קודם, ר' מאיר פרידמן הדליק כמה גפרורים, ואז ראיתי שאחי מאיר לא נפגע. המנהל המסור רבי ישעיהו גופין ע"ה היה עסוק באותו רגע בהשלכת הנערים מהחלונות כדי להבריח אותם מהמקום עד שיעבור זעם, וברגע שהבחין בי הוא הרים אותי בידו וזרק אותי החוצה והסתתרנו בחדרי השינה שלנו".

ר' שמחה  נלקח במהירות לבית הרפואה "צריפין" כשהוא מפרפר בין חיים ומוות, ולאחר מכן נפטר גם הוא מפצעיו. מלבדו נהרגו בפיגוע חמשה תלמידים הי"ד. גם רגעי חייו האחרונים היו קודש לחניכיו. בהיותו כבר במצב של גסיסה בבית חולים "אסף הרופא" בצריפין, והוא בהכרה צלולה לחלוטין, הפיל תחינתו לפני הרופא ומלמל בשארית כוחו: "דוקטור, תן לי עוד רגע וספר לי מה שלום ילדיי". כשהרופא מרגיעו אוזר שמחה את כוחותיו האחרונים וזועק "שמע ישראל ה' אלוקנו ה' אחד".

במרחק של כמה קילומטרים בודדים ישבה בזאל של ישיבת תומכי תמימים בלוד קבוצה גדולה של תלמידים. כשנודע להם על הפיגוע - מיהרו להגיע למקום עם שאר הבחורים שהכירו את הילדים. "הפרדסים סביב הדרך לכפר שימשו מקום מחסה לאותם מחבלים ולאחרים", מספר הרב דוב קרסיק. "האמת היא שחששנו לנסוע לשם ולעבור את אותם קילומטרים שוממים עד הכניסה לכפר, אבל אזרנו אומץ ונסענו.

"כשהגענו, הטילו עלינו האחראים במקום לקחת את גופתו של התלמיד אלברט אדרי שעלה לארץ עם הוריו זמן קצר לפני כן ולנסוע איתה לנהריה. כשהגענו לבית, פגשנו הורים שבורים ורצוצים. הם לא ידעו עברית ולא היו להם קרובי משפחה שיבואו לשבת עמם בשבעה, ובד בבד עם ההכנות להלוויה ניסינו לדובב אותם ולהקל עליהם במידת האפשר".

"עד היום אני לא אשכח את אותה לוויה", משלים הג"ר שמעון אליטוב, אז מתלמידי הישיבה, שנסע לבית המשפחה. "ההורים לא הצליחו לעמוד רגע על רגליהם. הם התעלפו והתעוררו ושבו והתעלפו. האם שהיתה זו ששלחה את בנה ללמוד תורה הרחק מהבית צעקה כל הזמן: 'שלחתי בן וקיבלתי ארון קבורה'! רב העיר הרה"ג ר' אהרון קלר זעק ואמר: 'ריבונו של עולם, אמור למשחית די'! והציבור כולו געה בבכי".

תלמידיו של ר' שמחה מיאנו לקבל את הבשורה. אחד התלמידים התיישב בדומיה, וכשעיניו נעוצות בדלת הבניין ממנה ירו המרצחים את כדוריהם, צעק בקול חנוק מדמעות: "שמחה, היית אבא שלי, היית כמו אבא של כולנו. עכשיו אני שוב יתום, כפי שהייתי לפני שנה, כאשר נתייתמתי מאבי בירושלים. מי ידאג לי עכשיו למזון וללבוש? מי יטייל איתנו בשטחים הנרחבים סביב למוסד?"

"השליך את עצמו לפני המרצחים"

התקשורת הרעועה בין כפר חב"ד לירושלים ביחד עם חוסר האונים של תושבי כפר חב"ד, הולידו טרגדיה בתוך טרגדיה. שעות ספורות לאחר שר' שמחה נופח את נשמתו, אחיו ואמו ממשיכים בחיי השגרה בירושלים וכלל אינם מודעים לאסון שנפל עליהם. ההמולה הגדולה השכיחה מלב התושבים כי לר' שמחה יש אם אלמנה ואחים בירושלים.

"באותו זמן התגוררתי ביחד עם אמי בירושלים", מספר רבי אליהו פרץ. "מקלטי הרדיו ומכשירי הטלפון לא היו שכיחים באותם ימים, כך שלא שמענו את בשורת האיוב באותו לילה.  אחי ר' אהרון מרדכי שהתגורר לא בשכנותנו, שב מתפילת שחרית בהנץ החמה, וכשטיפס במדרגות המובילות אל דירתו נתקל בעיתון "הארץ" והבחין מיד בכותרת הראשית – "התקפה רצחנית של הפדאיון בכפר חב"ד. המדריך האחראי ר' שמחה זילברשטרום וחמשה תלמידים נהרגו".

"ברגע ההוא אחזתי בקירות הבית כדי שלא אתמוטט על הרצפה", אומר רבי אהרן מרדכי. "עליתי הביתה, לגמתי כוס חמין ותפסתי את עצמי חזק, ולאחר שחזרתי לעצמי שלחתי אנשים לאמא עם הוראה לבשר לה את הידיעה בשלבים כדי שלא תתמוטט. רק לאחר מכן יצאתי לכפר חב"ד.

"כשהגעתי לזירת האירוע, קציני המשטרה ואנשי האו"ם הקיפו את המבנה וסירבו לתת לי להיכנס. התלוויתי עם הגופה לכיוון המכון הפתולוגי באבו כביר כדי שיערכו בדיקה חיצונית בלבד וינפיקו את האישורים המבוקשים. לפני שעמדתי לצאת קרא לי אחד הפתולוגים ואמר לי: 'תדע לך שאחיך השליך את עצמו לפני המרצחים כדי להגן על הנערים'. שאלתי אותו מניין לו, והוא הוציא עט ונייר ושירטט לי את נקודות הפגיעה שקטלה את אחי והסביר: 'לפי זווית הפגיעה הכדורים לא פגעו באדם שעמד מול היורים אלא באדם שהיה בתנועה כל מהלך הירי'.

"למחרת יצאה ההלוויה ממתחם שערי צדק בירושלים כשאחרי הארונות הלכו אלפים. צעדתי אחרי הארון של שמחה ע"ה ונתמכתי בבני משפחתי. במהלך השבעה באו אלפי יהודים לנחם אותנו. הביקור המרכזי היה של קבוצת השלוחים שהרבי שלח אז לארה"ק והם מסרו מכתב תנחומים למשפחה. אבל הביקור שהכי ריגש אותנו היה כשהילדים, תלמידיו וחניכיו של ר' שימחה, באו לנחם את האימא ואז כולנו ביחד בכינו כמו ילדים קטנים".

הרב צבי גרינוולד, רב בית הספר למלאכה, התגורר אז בירושלים והוא נקרא למלא את מקומו של המדריך ר' שמחה הי"ד בבית הספר. "כשהלכתי אחר ארונותיהם של הילדים לא ידעתי שתוך זמן קצר אצטרף אני לצוות החינוכי של המקום, אבל הלכנו בהלוויה שבורים ורצוצים וחשנו כאב של אחרים. עד היום לא אשכח את מסע הלוויה שנע לכיוון הר המנוחות, כשהלגיון הירדני שהיה ממוקם בהר איכסא שממול היה נוהג להצליף במלווים, לכן צעדנו כל הזמן עם חיפוי צמוד של הצבא וזעקות השבר נשמעו למרחקים.

"חלק מהנערים של אז עדיין חיים בצל המאורע עד עצם היום הזה. לדוגמא סגן אלוף שמואל שגב שהיה מהנערים הניצולים ואחר כך הגיע לתפקיד בכיר בצה"ל סיפר לי בכמה הזדמנויות שבכל השירות הצבאי הממושך שלו הוא נפגש עם מאורעות קשים, אבל את תפילת הערבית של אותו לילה - לא ישכח לעולם".

אחותו של ר' שמחה, הרבנית רחל לוי, מהמחנכות הבולטות בירושלים, שהתה באותו יום במרוקו הרחוקה, לשם נשלחה ביחד עם חברותיה מ"גייטסהד" להקים סמינר בעיר טנג'יר. "גם אליי הגיעה הבשורה בדרך לא דרך", מספרת הרבנית לוי. "באותו יום של ר"ח אייר, הגעתי לשדה התעופה של פריז בכדי לחזור לטנג'יר מחופשת ימי הפסח. במהלך הטיסה, עיניי צדו בטעות כותרת מרכזית של אחד העיתונים, על הטבח בכפר חב"ד עם שמות ההרוגים. כשירדנו מהמטוס ישבתי שבעה במרוקו ונאלצתי להתמודד לבדי עם האסון".

הרב משה גרילק, עורך "משפחה" וידידו של ר' שמחה, זוכר היטב את היום בו קרה האסון. "אני זוכר היכן עמדתי, נער צעיר המעלעל בעיתון היומי כדי לדעת היכן ארע הפיגוע המזוויע באותו הלילה. ואז הזדקר שמו של שמחה הי"ד בין הנרצחים.  הוא היה לי חבר למרות פער הגילים. הוא היה התומך בי מבחינה רוחנית בצעדיי הראשונים בעולם הישיבות - בישיבת "קול תורה". הוא היה לי מדריך בעבדות ה', ולמרות שכדרך הצעירים-נערים טעמנו גם ממשובת הנעורים, הרי השיחות שניהלנו תמיד חזרו איך שהוא לנושאי השקפה ועבודת ה'".

"בחודש ניסן האחרון הוא התגורר אצלנו בבית", מספר רבי אהרן מרדכי. "הוא השרה בבית אווירה חסידית וחמה. במהלך החודש השתתפנו בהתוועדויות שהתקיימו אז בישיבת "תורת אמת" שבמאה שערים. עד היום מתנגן אצלי בראש קולו של ר' אברהם, שסטה לרגע מתוכן ההתוועדות ואמר מספר פעמים: "סקומט די צייט און די מלאך המוות קומט צו נעמען..." (= מגיע זמן שמלאך המוות בא לקחת...).

המראות של המדריך שמתבוסס בדמו יחד עם ארבעת תלמידיו בעיצומה של תפילת ערבית הזכירו לאזרחי ישראל תמונות מזמן לא רחוק. ביום השלושים לרצח נהרו אלפי חסידים ואוהדים לטקס הנחת אבן הפינה בכפר חב"ד, כדי להצדיע לאותו קומץ חסידים, ששתה מבור התרעלה הן ברוסיה הסובייטית והן בארץ ישראל, ואף על פי כן אינו נסוג אחורה אלא מקים מוסד נוסף. לאחר הנאומים הניחו המשפחות השכולות את אבן הפינה לבית הספר 'יד החמשה' ע"ש הנרצחים, כשהגב' פארדל זילברשטרום, אמו של ר' שמחה הי"ד ובניה, בולטים בהשתתפותם.

בן בית אצל רבי חיים מבריסק

קורות חייו הקצרים והכואבים של ר' שמחה הי"ד, החלו במנוסה מתמדת מעיניהם של הקלגסים הנאציים בתקופת השואה, והסתיימו בטבח נורא ואכזרי בכפר חב"ד כשהוא נופל על משמרתו החינוכית. הוא נולד בגרמניה של אותם ימים להורים יוצאי בריסק, שילדיהם התוודעו לעולמה של חב"ד דרך החסיד רבי זלמן שניאורסון ע"ה, שהסתיר קבוצה גדולה של נערים והצילם מיד הנאצים.

שורשיו של אב המשפחה, רבי בנימין נחום זילברשטרום ע"ה, היו נטועים בבריסק. פיזית הוא נולד בעיר ביאליסטוק על גבול רוסיה-פולניה לאביו רבי אהרן מרדכי שהיה ראש הקהל, אך מחשש לריבוי ההשכלה בעיר, מיהר האב להבריחו לבריסק, שם הצטרף לאחיו הגדול רבי אליהו פרץ, סוחר גדול במתכת ומנאמני ביתו של רבי חיים מבריסק. כשהגיע הנער בנימין נחום לגיל המצוות, הוא ביקש לחזור הביתה לביאליסטוק, אך רבי חיים מנע זאת ממנו, ובצעד נדיר, רכש עבורו שעון עם שרשרת כמתנת בר מצווה בכדי להקל עליו את הריחוק מהבית. "אבא היה בן גילו של רבי זאב מבריסק", מספר רבי אליהו פרץ. "אחיו הגדול היה קשור לר' חיים, אבל אבא למד בעיקר עם רבי זאב. כשעלינו ארצה, דלתו של רבי זאב היתה תמיד פתוחה לפנינו והוא קיבל אותנו באהבה גדולה".

לאחר נישואיו עובר רבי בנימין נחום לגרמניה שם הוא שולח את ידיו בעסקי הביטוח ועושה חיל. זמן קצר לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, בנו יעקב מותקף בסכין על ידי צעיר גרמני. באותם ימים שוהה האב בוילנא לצורך עבודתו, אך האם ממהרת לעדכנו אודות החוויה שעברה על הבן. רבי בנימין נחום ממהר אל ביתו של רבי חיים עוזר גרודז'נסקי בוילנא ושופך לפניו את מר ליבו. "אל תדרוך יותר על אדמת גרמניה", מצווה עליו רבי חיים עוזר. "תורה לבני משפחתך לצאת למערב לכיוון צרפת ומשם להמשיך הלאה".

תרצ"ב. משפחת זילברשטרום עוברת לצרפת, ושלוש שנים לאחר מכן מנסה האב לעלות לארץ ישראל כשהוא מצויד במכתב אישי של רבי זאב מבריסק המיועד אל רבי אברהם יצחק הכהן קוק, בבקשה שיארח בחג הפסח בירושלים את ידידו ר' בנימין נחום ויסייע לו בהתאקלמות. ר' בנימין נחום שוהה בימי הפסח בבית הרב קוק אך שב לצרפת ומתגורר בה עד לסוף המלחמה.

"בימי המלחמה בצרפת היה שמחה ילד בן 11-12", מספרת אחותו הרבנית לוי. "התגוררנו אז בכפר קטן שהיה תחת שלטון הגרמנים. האב לא היה בבית כי התעסק בהצלת יהודים בכל מיני מקומות מידי הקלגסים הגרמניים. פרנסה לא היתה תמיד בבית. שמחה היה הילד שגידל אותנו. לאבא ואמא זה היה ברור שאפשר לסמוך על שמחה. אני זוכרת שפעם, אבא הגיע לביקור קצר בבית, ולאחר מכן הודיע כי הוא יוצא להמשיך להציל יהודים. ניגשתי אליו ואמרתי: 'אבא, מי ידאג לנו'? אבא הביט בי ואמר: 'אני משאיר את שמחה. הוא ידאג לכל'".

לאחר מלחמת העולם השנייה עלה שמחה עם הוריו ארצה, באונייה הלגאלית הראשונה שעזבה את היבשת לאחר המלחמה. הספינה תקעה עוגן בעתלית, שם נכלאו בני המשפחה במחנה עקורים אך מחלת האב, הביאה את גורמי העלייה להפנות את המשפחה לקיבוץ חפץ חיים. משם התפצלו הילדים לכל מיני מוסדות וישיבות.  שמחה בן ה- 14 נשלח ללמוד בישיבת 'קול תורה' בירושלים, אצל הגאון ר' שלמה זלמן אוירבעך זצ"ל, ושנה לאחר מכן, כשהוקמה ישיבת חב"ד בפרדס בלוד, הצטרף לקבוצת הבחורים שם.

חבריו ומכריו של ר' שמחה משרטטים את אישיותו המיוחדת, ומרבים לדבר על השילוב המופלא של כשרונות עילוי, חושים עדינים ומידות תרומיות: "שמחה היה איש מלא רוח ומרץ, נבון מאוד. הוא היה ידיד נאמן, ובשביל הזולת היה מוכן להעניק את הכל. תמיד כשנכנסת לזאל של הישיבה, היית רואה אותו רכון על הספר ושוקד על לימודו. אף שהרקע שלו מהבית היה בריסקאי, ואכן ניכר הדבר בדרך לימודו, הוא אהב מאוד ללמוד חסידות, וכל הזמן היה עסוק ב'עבודה עם עצמו'".

כשהאדמו"ר מליובאוויטש החל להקים את רשת בתי הספר של חב"ד בארץ, ובשלב ראשון הוקמו ארבעה בתי ספר, בירושלים, חולון, יפו וכפר סבא - נטל על עצמו ר' שמחה את הקמתו וניהולו של בית הספר בכפר סבא. ההצלחה האירה לו פנים והמפא"יניקים לא יכלו לסבול זאת. באחד הלילות הם העלו באש את מבנה הצריף שאכסן את התלמידים, אך ההתנכלויות לא הרתיעו את ר' שמחה, והוא המשיך לנהל את המקום ביד רמה. לאחר שבית הספר עמד על תילו והתבסס דיו, העביר שמחה את המושכות לאחרים והצטרף לצוות החינוכי של בית הספר התורני-מקצועי בכפר חב"ד.

"ר' שמחה היה מחנך בדם תמצית לבו", מסכם הרב גרילק את שירת חייו הקצרה של ר' שמחה. "הוא היה מחנך שנועד לגדולות לולי כדורי המרצחים. נפשנו נקשרה זו בזו. גם כאשר עבר ללמוד בישיבת חב"ד בלוד שמרנו על קשר קבוע, בעיקר קשר מכתבים כשהוא אינו מהסס לגולל לפני במלוא גילוי הלב את כל מה שעובר עליו במקום החדש, כשבכל דבריו כה בלטה כמיהת לבו לעבודת ה' במלוא הטהרה. אני חייב הרבה לידידי שמחה הי"ד שנעקד ועלה למרום בשעת תפילת ערבית יחד עם עוד חמשה ילדים חפים מפשע".